אגרת הקודש - סימן כ"ה
| ספר התניא |
|---|
| דף השער וההקדמה |
| דף השער · הסכמה א' · הסכמה ב' · הסכמה ג' · הקדמת המלקט |
| ליקוטי אמרים |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב · ל"ג · ל"ד · ל"ה · ל"ו · ל"ז · ל"ח · ל"ט · מ' · מ"א · מ"ב · מ"ג · מ"ד · מ"ה · מ"ו · מ"ז · מ"ח · מ"ט · נ' · נ"א · נ"ב · נ"ג |
| שער היחוד והאמונה |
| הקדמה - חינוך קטן |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב |
| אגרת התשובה |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב |
| אגרת הקודש |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב |
| קונטרס אחרון |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' |
אגרת הקודש כ"ה - להבין אמרי בינה
האגרת נכתבה על ידי אדמו"ר הזקן עבור המתנגדים בעיר וילנא[1], שנתלו בדברי הבעל שם טוב כעילה למלחמה כנגד תנועת החסידות.
הרבי משיב להם כאוולתם, מפריך את טענותיהם מהיסוד, ומדגים כיצד גם דברי הבעל שם טוב המוקשים להם ביותר מבוססים בצורה חזקה ומוצקה בדברי האר"י הקדוש, בדברי חז"ל ובפסוקים מפורשים בתורה.
נמצא, שהחולק על הבעש"ט אינו מאמין בדברי האר"י ובתורה עצמה.
מבוא[עריכה | עריכת קוד מקור]
- הקושיא עליה בוחר הרבי לענות להם היא, כיצד כותב הבעל שם טוב[2] שהשכינה שורה גם על גוי רשע. הרבי מראה, שהנאמר בשער היחוד והאמונה בשם הבעל שם טוב (שהקב"ה מהווה את כל העולם כולל הקליפות בכל רגע מאין ליש מחדש), מיוסד בצורה ברורה על דברי האר"י הקדוש, על דברי רז"ל, ויתר על כן - על פסוקים מפורשים.
- על יסוד דברי הרמבם[3] "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" מבאר רבינו את עניין ההשגחה הפרטית[4], שהוא יסוד היסודות של שיטת הבעש"ט (הנובע ישירות מהאמונה באחדות השם),
גוף האגרת[עריכה | עריכת קוד מקור]
| אגרת כ"ה |
|---|
| כה להבין אמרי בינה מ"ש בספר הנקרא צוואת ריב"ש, הגם שבאמת אינה צוואתו ולא ציוה כלל לפני פטירתו, רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות שלקטו לקוטי בתר לקוטי ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו. אך המכוון הוא אמת לאמיתו. והוא בהקדים מארז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם וכו'. והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא היה בכעס, כלל ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו אעפי"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו וכמו שכתוב כי ה' אמר לו קלל והיכן אמר לשמעי אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה' ורוח פיו המחי' כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה (וזהו כי ה' אמר לו בעת ההיא ממש קלל את דוד ומי יאמר לו וגו' וכנודע מ"ש הבעש"ט ז"ל על פסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים שצירוף אותיות שנבראו בהן השמים שהוא מאמר יהי רקיע כו' הן נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם ולקיימם ולא כהפלוסופים שכופרים בהשגחה פרטית ומדמין בדמיונם הכוזב את מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף שאף שידיו מסולקות הימנו הוא קיים מעצמו וטח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף על דרך משל אשר הוליך ה' ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ואילו פסק הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה אף שטבע זה במים הוא גם כן נברא ומחודש יש מאין שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח רק שטבע המים אינו כן וכ"ש וק"ו בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת י"ס עאכ"ו שבהסתלקות ח"ו כח הבורא יש מאין מן הנברא ישוב הנברא לאין ואפס ממש אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו ובחינת זה הוא דבר ה' ורוח פיו שבעשרה מאמרות שבהן נברא העולם ואפילו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם שבה חיותן וקיומן הוא דבר ה' מי' מאמרות המלובש בהן ומקיימן להיות דומם ויש מאין ולא יחזרו לאין ואפס ממש כשהיו וזהו שכתוב האריז"ל שגם בדומם כאבנים ועפר ומים יש בהם בחינת נפש וחיות רוחניית. והנה נודע לי"ח כי דבר ה' נק' בשם שכינה בלשון רז"ל ואימא תתאה ומטרוניתא בלשון הזהר ובפרט בר"פ וארא לפי ששוכן ומתלבש בנבראים להחיותם ובלשון המקובלים נק' בשם מלכות ע"ש דבר מלך שלטון כי המלך מנהיג מלכותו בדיבורו ועוד טעמים אחרים ידועים לי"ח ומודעת זאת כי יש בחינת ומדריגת מל' דאצילות ובחינת מל' דבריאה וכו'. ופי' מל' דאצילות הוא דבר ה' המחי' ומהוה נשמות הגדולות שהן מבחינת אצילות כמו נשמת אדה"ר שנא' בו ויפח באפיו כו' וכמו נשמות האבות והנביאים וכיוצא בהן (שהיו מרכבה לה' ממש ובטלים ממש במציאות אליו כמארז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה וכן כל הנביאים ובעלי רוה"ק היה קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש כמו שכתוב האריז"ל) ומל' דבריאה הוא דבר ה' המחיה ומהוה הנשמות והמלאכי' שבעולם הבריאה שאין מעלתם כמעלת האצילות וכו' ומלכות דעשיה הוא דבר ה' המחיה ומהוה את עולם הזה בכללו עד יסוד העפר והמים אשר מתחת לארץ. (אלא שבארצות העו"ג החיות הוא על ידי התלבשות שרים החיצוני' הממוני' על ע' אומות דהיינו שיורד ניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם מלכות דעשיה ומאיר על השרים של מעלה בבחינת מקיף מלמעלה אך אינו מתלבש בהם ממש אלא נמשך להם חיות מהארה זו שמאיר עליהם מלמעלה בבחינת מקיף ומהשרים נשפע חיות לעו"ג ולבהמות חיות ועופות שבארצותיהם ולארץ הגשמית ולשמים הגשמיים שהם הגלגלים (אלא ששמים וארץ ובהמות וחיות ועופות טהורים נשפעי' מקליפת נוגה והטמאים ונפשות העו"ג משאר קליפות). והנה שמים וארץ וכל אשר בהם בארצות עו"ג כולם כלא ממש חשיבי לגבי השרים שהם חיותם וקיומם. והשרים כלא ממש חשיבי לגבי החיות הנמשך להם מהניצוץ מדבר ה' המאיר עליהם מלמעלה ואף על פי כן החיות הנמשך לתוכם מהארה זו הוא בבחינת גלות בתוכם שלכן נקראי' בשם אלקי' אחרים וקרו ליה אלהא דאלהיא שגם הם הן בחינת אלקות ולכן העו"ג הנשפעים מהם הם עע"ז ממש עד עת קץ שיבולע המות והסט"א ואז אהפוך אל עמים כו' לקרוא כולם בשם ה' ונקרא גם כן בשם גלות השכינה מאחר שחיות זה אשר בבחינת גלות בתוכם הוא מהארה הנמשכת להם מהניצוץ מדבר ה' הנקרא בשם שכינה (וגלות זה נמשך מחטא עה"ד ואילך והוא בחינת אחוריים לבד דקדושה אך כשגלו ישראל לבין האומות ואחיזת ישראל ושרשם הוא בבחינת פנים העליונים הנה זו היא גלות שלימה וע"ז ארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם)):
והנה אף כי ה' אחד ושמו אחד דהיינו דבורו ורוח פיו המכונה בזוהר הקדוש בשם שמו הוא יחיד ומיוחד אף על פי כן ההארה והמשכת החיות הנמשכת מרוח פיו יתברך מתחלקת לד' מדרגות שונות שהן ד' עולמות אבי"ע והשינוי הוא מחמת צמצומים ומסכים (רבים) לצמצם האור והחיות ולהסתירו שלא יהא מאיר כ"כ בעולם הבריאה כמו בעולם האצילות ובעולם היצירה הוא על ידי צמצומים ומסכים יותר וכו' אבל אין שום שינוי ח"ו בעצמות השכינה שהיא דבר ה' ורוח פיו וגם בבחינת ההארה והמשכת החיות הנה ההארה שבאצילות בוקעת המסך ומתלבשת בבריאה וכן מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה ולכן אור אין סוף ברוך הוא שבאצילות הוא גם כן בעשיה ובעולם הזה החומרי על ידי התלבשותו במלכות דבי"ע כמבואר הכל בכתבי האר"י ז"ל: והנה נפש האדם ידוע לכל שהיא כלולה מי"ס חב"ד וכו' ואף שכולן מרוח פיו יתברך כדכתיב ויפח באפיו כו' מכל מקום דרך פרט חב"ד שבנפשו הן דוגמא לחב"ד שבי"ס המכונות בשם או"א ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו הן דוגמא למדות שבי"ס הנקראות בשם ז"א וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון הנקרא בשם מלכות ושכינה ולכן כשמדבר ד"ת מעורר דבור העליון ליחד השכינה ומשום הכי קיי"ל בק"ש ובהמ"ז וד"ת לא יצא בהרהור בלא דבור: והנה זלעו"ז יש עשרה כתרי דמסאבותא ומהן נמשכות נפשות העו"ג גם כן כלולות מעשר בחינת אלו ממש ומודעת זאת בארץ מ"ש בספר הגלגולים על פסוק אשר שלט האדם באדם לרע לו שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקליפות להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות אבל הוא לרע לו וכו' ולכן העו"ג היו שולטין על ישראל להיות נפשות העו"ג מהקליפות אשר השכינה מתלבשת בבחינת גלות בתוכם והנה אף שזה צריך ביאור רחב איך ומה מכל מקום האמת כן הוא אלא שאף על פי כן אין הקליפות והעו"ג יונקים ומקבלים חיות אלא מהארה הנמשכת להם מבחינת אחוריים דקדושה כמאן דשדי בתר כתפי' ואף גם זאת על ידי צמצומים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה הארה זו בחומריות עולם הזה ומשפעת לעו"ג עושר וכבוד וכל תענוגים גשמיים. משא"כ ישראל יונקים מבחינת פנים העליונים כמו שכתוב יאר ה' פניו אליך כל אחד ואחד לפי שרש נשמתו עד רום המעלות: ואחר הדברים והאמת האלה הגלוים וידועים לכל נחזור לענין ראשון בענין הכעס שהוא כעובד ע"ז והיינו במילי דעלמא כי הכל בידי שמים חוץ מי"ש ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא לא שייך האי טעמא דאמרן וכמו שכתוב ויקצוף משה והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו: אך זהו כשיש בידו למחות בקצפו וכעסו על חבירו אבל כשאין בידו למחות כגון עו"ג המדבר ומבלבלו בתפילתו אם כן מה זאת עשה ה' לו אין זאת כ"א כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפילתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כ"כ עד שלא ישמע דבורי העו"ג אך שלמדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה. ועצה היעוצה להתעוררות זו היא מענין זה עצמו כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול ותרד פלאים להתלבש ניצוץ מהארתה אשר היא בבחינת גלות בתוך הקליפות דרך כלל להחיותם ועתה הפעם ניצוץ הארתה מתלבש בבחינת גלות דרך פרט בדבור עו"ג זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' היא כוונת התפלה וכמש"ל כי זה לעומת זה וכו' ודבור העליון מתלבש בדבור התחתון וכו' וזהו ממש אשר שלט האדם באדם לרע לו דהיינו שעל ידי זה מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה מעומקא דלבא עד שלא ישמע דיבוריו. ומ"ש המלקט שרתה לא ידע לכוין הלשון בדקדוק כי הבעש"ט ז"ל היה אומר ד"ת בל"א ולא בלה"ק ור"ל נתלבשה והיינו בבחינת גלות וזהו ובפרט אם הוא עו"ג כו'. שאז היא בחינת גלות ביותר ואין לתמוה אם ניצוץ מן הארת שכינה נקרא בשם שכינה דהא אשכחן שאפילו מלאך נברא נקרא בשם ה' בפ' וירא לפי' הרמב"ן וכמו שכתוב ותקרא שם ה' הדובר אליה וכו' וכה"ג טובא וכמדומה לי שתפיסתם אינה מצד דקדוק הלשון אלא מעיקר ענין התלבשות השכינה בקליפות שאין להם אמונה במ"ש האריז"ל בס' הגלגולים שאם ירצו לחלק בין קליפות הרוחניים לעו"ג הגשמיים אין לך גשמי כעפר הארץ ואף על פי כן מתלבשת בו מלכות דמלכות דעשיה ובתוכה מלכות דיצירה כו' וכנ"ל. ואם משום טומאת נפשות העו"ג הרי נפשותיהם מזיווג זו"ן דקליפות הרוחניים כמו שכתוב בכהאריז"ל. נמצא שהרוחניים מקור טומאתם אך באמת צריך ביאור רחב איך הוא התלבשות זו אבל לא עלינו תלונתם כ"א על כהאריז"ל. ואל יחשדני שומע שאני בעיני שהבנתי דברי האריז"ל להפשיטן מגשמיותן כי לא באתי רק לפרש דברי הבעש"ט ז"ל ותלמידיו עפ"י קבלת האריז"ל בשגם שענין זה אינו מחכמת הקבלה ומהנסתרות לה' אלקינו כי אם מהנגלות לנו ולבנינו להאמין אמונה שלימה במקרא מלא שדבר הכתוב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' שאין מקרא יוצא מידי פשוטו וגם היא אמונה פשוטה בסתם כללות ישראל ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות עם ה' בלי לחקור בשכל אנושי ענין האלקות אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ לידע איך הוא מלא כל הארץ רק שחדשים מקרוב באו לחקור בחקירה זו וא"א לקרב להם אל השכל אלא דוקא עפ"י הקדמות לקוחות מכאריז"ל מופשטות מגשמיותן וכפי ששמעתי מרבותי נ"ע אך אי אפשר לבאר זה היטב במכתב כי אם מפה לאזן שומעת ליחידי סגולה ולשרידים אשר ה' קורא כדכתיב ומבקשי הוי' יבינו כל ומכלל הן אתה שומע כו'.: הנה אתם ראיתם פירוש מאמר אחד מספרים הידועים לדוגמא ולאות כי גם כל המאמרים התמוהים יש להם פירוש וביאור היטב לי"ח. אך לא יקוו מעלתם אלי לבאר להם הכל במכתב כי היא מלאכה כבידה ומרובה וא"א בשום אופן. רק אם תרצו שלחו מכם אחד ומיוחד שבעדה. ופא"פ אדבר בו אי"ה. וה' יהיה עם פי בהטיפי. ויהיו לרצון אמרי פי: |
סיכום[עריכה | עריכת קוד מקור]
על יסוד דברי הרמבם כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"[5] מוכיח אדמו"ר הזקן שהשכינה מתלבשת גם בקליפות.
נקודת ההסבר היא, שישנו חילוק בין כעס על "מילי דעלמא" (ענייני העולם) – שהוא אסור, לבין כעס על "מילי דשמיא" (ענייני תורה ומצוות) - שהוא מותר.
טעם החילוק הוא, ש"הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים"[6]. היינו, ש"ענייני שמים" נתונים לבחירת האדם – ולכן מותר לכעוס עליהם (כמו שנאמר[7] "ויקצוף משה"). ואילו ענייני העולם הם כולם בהשגחה פרטית מאת הקב"ה - ולכן הכועס עליהם כאילו כועס על ה' – כאילו עובד עבודה זרה.
חלוקת האיגרת לפרקים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- את האגרת חילק אדמו"ר הזקן לשבעה פרקים[8]:
א'. להבנת התלבשות השכינה בקליפות יש להקדים ולהסביר את מאמר רז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".
- כל הנבראים הרוחניים והגשמיים נבראו על ידי "דבר ה" (עשר המאמרות שבהם נברא העולם).
- דבר ה (השכינה) לא רק בורא את הנבראים אלא יורד ומתלבש בהם - ואפילו בגשמיים.
- ומתלבש לא רק בארץ הקודש אלא יורד בגלות לחיות אפילו הנבראים שבחו"ל.
- ומשגלו ישראל ירד עוד (שאז היא גלות שלימה: שהסטרא אחרא לא רק יונקת מהארה מהאחוריים אלא נאחזת בפנימיות השכינה).
ב'. מוסיף, שלמרות שהשכינה מחיה ישירות את הנבראים שבכל העולמות, ההתגלות שלה שונה: בכל עולם בהתאם לצמצומים ומסכים שבו.
ג'. עיקר המשכת הדיבור האלוקי (ספירת המלכות, השכינה) הוא ע"י דיבור האדם (שהוא בחינת ה'מלכות' שבו).
ד'. כוונת גלות השכינה בקליפות (וישראל בגויים, שהתבאר לעיל בסוף הפרק הראשון) היא בכדי לבררם ולבטלם.
ה'. המסקנה מכל האמור (מתחילת האגרת עד כאן): מכיוון שעיקר גלות השכינה היא כשגוי מפריע לתפילה בדיבורו, אומר הבעש"ט שדיבורו הוא שכינה, ושרתה בפי אדם זה כדי שאחזק עצמי לעבודה ובפרט אם הוא נכרי.
ו'. לאחר שהובהר עניין השראת השכינה בקליפות על פי תורת הבעש"ט, חוזר הרבי להראות שכמה מאמרי רז"ל ואפילו פסוקים לא ניתנים להבנה בלי תורת הבעש"ט.
ונמצא, שדברי רז"ל ופשט התורה הם הם הראיה שאכן השכינה מתלבשת בקליפות ואפילו בגוי עובד עבודה זרה.
ז'. אדמו"ר הזקן מציע למתנגדים לשלוח נציג עם כל קושיותיהם, לו יסביר הרבי הכל.
מושגים יסודיים[עריכה | עריכת קוד מקור]
| הקודם: פרק כ"ד |
פרקי אגרת הקודש | הבא: פרק כ"ו |
הערות שוליים
- ↑ על פי "משכיל לאיתן".
- ↑ צוואת הריב"ש, סימן ק"כ.
- ↑ משנה תורה, דעות ב' ג'. ולהעיר שרבים דנו ברמבם זה, בספר "סדר המשנה" הראה לו מקור בגמרא שבת ק"ה ע"ב: "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה", ובשו"ת יד אלעזר סי' ל"ב בתשובה הממוענת להגר"ץ חיות כתב שמקורו בזוה"ק פרשת תצוה, וכן הוא בזוה"ק בפ' בראשית.
- ↑ נקודת הביאור היא, שכל מקרי העולם נעשים על ידי השכינה - אלא שהתלבשה בגלות. וממילא מוכיח כעסו שאינו מאמין (אלא אם כן הכעס הוא לצורך מצוה, כגון להפריש את חבירו מעבירה, כשם שכעס משה רבינו על בני אהרן.
- ↑ משנה תורה, דעות ב' ג'.
- ↑ ברכות ל"ג ע"ב.
- ↑ במדבר ל"א י"ג.
- ↑ ויש לומר הטעם לאריכות הגדולה כאן, שעניין הההשגחה הפרטית המבואר באגרת זו הוא הוא יסוד שיטת הבעש"ט ויסוד כל תורת החסידות. הדבר מקבל ביטוי גם בחלוקה לשיעורים היומיים שנעשתה ע"י אדמו"ר הריי"ץ בלוח היום יום: בכל התניא שני המקומות היחידים בהם משתווים שיעורי השנה הפשוטה והמעוברת (למעט סיום התניא) הם אלו המבארים את שיטת הבעש"ט בעניין השגחה פרטית.