מלחמת ארבעת המלכים את החמישה

מלחמת ארבעת המלכים את החמשה היתה מלחמה המתוארת בפרשת לך לך בספר בראשית, והיא המלחמה הראשונה המוזכרת בתורה.

המלחמה נערכה על רקע של מאבקי כוח ושליטה בארץ כנען בין שתי קואליציות של מלכים, חמישה מלכים נגד ארבעה. בסופו של דבר גם אברהם אבינו נגרר לתוך מלחמה זו, שנערכה באיזור ים המלח.

מלחמה זו נחשבת כאחד הניסיונות מתוך עשרת הנסיונות שה' ניסה את אברהם אבינו.

הדמויות במלחמה

המלחמה נערכה בשני שלבים: הראשון בין קואליציה בת חמישה מלכים מול קואליציית ארבעה מלכים; השניה בין המנצחים ובין אברהם אבינו.

חמשת המלכים היו: ברע מלך סדום, ברשע מלך עמורה, שנאב מלך אדמה, שמאבר מלך צבוים ומלך עיר קטנה בשם בלע (שמו לא מוזכר במקרא).

המדרש מציין כי מלכים אלו היו רשעים, ושמותיהם מרמזים על מעשיהם הרעים. ברע קיבל את שמו על שם שהיה "רע לשמים ורע לבריות", ברשע "נתעלה ברשעו", שנאב היה "שונא אביו שבשמים" ושמאבר "שם אבר (כנף) לקפוץ ולמרוד בקדוש ברוך הוא."

הקואליציה השניה הורכבה מארבעת המלכים הבאים: כדרלעומר מלך עילם שעמד בראשות המלחמה, ולצידו אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר ותדעל מלך גוים.

אמרפל מופיע במקרא בשם אחר: נמרוד. הוא נקרא כך על שם שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש, כעונש על אמונתו בבורא אחד.

בחלק השני של המלחמה מסופר על אברהם אבינו ואחיינו לוט שהתגורר בעיר סדום, לא הרחק משדה הקרב.

מהלך המלחמה

המלחמה הראשונה

חמשת המלכים עבדו במשך 12 שנה את כדרלעומר והעלו לו מס, עד שקראו מרד והכריזו על שלטון עצמאי. המרד נמשך 13 שנה, ובשנה ה-14 גייס לעזרתו כדרלעומר את שלושת המלכים הנוספים ויצא לקרב כדי להביס את המורדים.

בדרכם לכיכר הירדן ערכו ארבעת המלכים מלחמות וקרבות נוספים שנועדו להכות בעמים אחרים באזור (רפאים, זּוּזִים, אֵימִים, חורים, עמלקים ואמורים).

הקרב נערך באיזור ים המלח ("עמק השִּׂידִּים"), ובסופו נחלו ארבעת המלכים ניצחון מוחץ. מלכי סדום ועמורה נסו ונפלו לתוך בארות חימר, ושאר המלכים נמלטו לעבר הרי יהודה.

ארבעת המלכים נכנסו לערים סדום ועמורה ובזזו את כל הרכוש; תוך שהם עושים זאת, הם הבחינו בלוט, אחיינו של אברהם, בזזו את רכושו ולקחו אותו כעבד.

המלחמה השניה

התורה מספרת: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי". רש"י מפרש בזה שני פירושים. לפי הפשט, זה עוג שפלט מן המלחמה בשלב שארבעת המלכים הכו את הרפאים. לפי הדרש, זה עוג שפלט מדור המבול. כוונת עוג היתה שיהרג אברהם וישא את שרה.

כשהחדשות הגיעו לאוזנו של אברהם, הוא החליט לרדוף אחרי המלכים כדי לשחרר את אחיינו השבוי. במקרא מצויין כי הוא נעזר ב-318 "חניכיו ילידי ביתו" ויחד הם רדפו אחרי ארבעת המלכים עד למקום בשם 'חובה' שהיה בסמיכות לדמשק. בתלמוד מובאת דיעה כי אליעזר עבד אברהם היה היחידי שהצטרף אליו במלחמה, והמספר 318 הוא מספר הגימטריה של שמו 'אליעזר'. בעורף נותרו חבריו הטובים של אברהם, אשכול וענר.

הקרב עצמו נערך בחצי הלילה. על מהלך הקרב מובא במדרש שאברהם השליך על האויבים עפר ונעשה חרבות, קש ונעשה חיצים. וכן מובא שהאויבים היו משליכים חרבות על אברהם ונעשו עפר, חיצים ונעשו קש.

אברהם ניצח את המלכים, שיחרר את לוט ואת שאר השבויים, ולקח עמו את הרכוש שבזזו המלכים מסדום ועמורה.

כאשר הוא שב עטור ניצחון לארצו, כהן האלוקים מלכי-צדק הוציא לקראתו לחם ויין, כפי שנהגו לעשות למנצחים במלחמה.

מלך סדום חש אסיר תודה לאברהם, והציע לו לקחת את כל הרכוש כתמורה לשחרור השבויים. אך אברהם נשבע כי לעצמו הוא לא יקח "מחוט ועד שרוך נעל". אך הוא הסכים לקחת חלק שיחולק שווה בשווה בין הלוחמים ובין אלו שנותרו לשמור בעורף.

לאחר הניצחון במלחמה אברהם חשש שמא התמעטו זכויותיו על ידי הנס שנעשה לו, ועל כך אומר לו הקב"ה "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" ה' מבטיח לו את הבטחת הזרע, הבטחת הארץ, ועורך איתו את ברית בין הבתרים.

ביאורי הרבי

ויתן לו מעשר מכל

כששב אברהם מהמלחמה לאחר הניצחון, יצא לקראתו מלכי צדק מלך שלם שהיה כהן לא-ל עליון, ואברהם נתן לו מעשר, "וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל".

הרבי מקשה מדוע הרמב"ם כשמפרט את המצוות שקויימו קודם מתן תורה על ידי אדם הראשון, נח, אברהם, יצחק, יעקב ועמרם - הוא אומר "ויצחק הפריש מעשר". הרי אנו מוצאים את הפרשת המעשר כבר אצל אברהם, בחזרתו ממלחמת המלכים.

ומבאר הרבי בדעת הרמב"ם, שגדר המעשר שמסופר בתורה אצל אברהם, לא היה כמעשר רגיל שבימינו, אלא כמעשר משלל המלחמה כמו במלחמת מדין. שמעשר זה אינו נוהג לדורות. בשונה מיצחק שהפריש מעשר מגידולי הקרקע שלו באופן הנהוג בימינו.

ובפנימיות, אברהם הפריש מעשר אחרי שהוא ראה ניסים גלויים. אחרי שיצא למלחמה כנגד ארבעה מלכים אדירים, ולא רק שניצח במלחמה, אלא שאף לא היו אצלו אבידות כלל. לכן אין כל פלא שאברהם הפריש מעשר. היה ברור שהניצחון הזה שייך לה', לא לו.

יצחק, לעומת זאת, הפריש מעשר מיבול שהוא עמל ויגע חודשים ארוכים כדי לייצר אותו. מתוך תחושה ברורה שגם הטבע הוא נס. הרווחים שהושגו בעמל כפיים, גם הם מברכת שמים. לכן הרמב"ם לומד את מצוות המעשר דווקא מיצחק. כי מצוות המעשר כיום, הוא מעשר שבא דווקא אחרי עבודה קשה ושגרה. כשיהודי מפריש צדקה מדי חודש, הוא מבטא בכך את הכרת התודה לה'.

מחוט ועד שרוך נעל

בסיום המלחמה מופיע בכתוב המשפט שאמר אברהם אבינו למלך סדום בהקשר לכך שלא יקח מן הרכוש מאומה, "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל".

המדרש אומר על כך אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת "אם מחוט" חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית. אמרת "ועד שרוך", חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה.

הרבי במכתב שתוכנו הערות לספר "נתיב ישר" כותב על מה שכתב המחבר: "מחוט ועד שרוך נעל . . שניהם קלי-ערך ומה איפוא הרצון בסמלם ודוגמתם . . הי' מתאים לוא תפש . . זהב ואבנים טובות . . ונראה שחוט הזכיר לו כלפי מה שאמר לו מלך סדום: "והרכוש קח לך"; על זה השיבו אברהם: שלא יקח מרכושו אפילו חוט. ושרוך נעל - כלפי מה שאמר לו: "תן לי הנפש", על זה השיבו שאמנם יחזיר לו הנפשות, ולא יעכב מהן לעצמו אף "שרוך נעל" של אחד מהן, כענין "לא תשאר אף פרסה".

על כך מעיר הרבי: "גם שרוך נעל הוא רכוש ולא נפש - ובפשטות י"ל: מחוט - שהוא מתכשיטי ולבושי - הראש (שבת רפ"ו) ועד שרוך נעל - שייך לרגל".

קישורים חיצוניים

• "מלחמת העולם" הראשונה במקרא באתר בית חב"ד
• הרב שניאור אשכנזי, הכול זה נס - למה לומר תודה גם על מה שהרווחנו בעצמנו? - באתר בית חב"ד