לחם

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לחם

לחם הוא מאכל בסיסי המורכב מאחד מחמשת מיני דגן ומזין את הגוף בשיעור שמברכים עליו ברכת המזון.

הגמרא[עריכה]

באמרי בינה (שער קריאת שמע ע' נב) מבואר כי התלמוד נקראת לחם כמאמר רז"ל "דגנך זה תלמוד כו'", והוא עיקר המזון לנשמות שנקראו אדם, וכמו שכתוב "לכו לחמו בלחמי", וכמו שכתוב "ותורתך בתוך מעי", (וכמו שמכריזין בגן עדן "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו שלמד בעולם הזה בידו", כי התלמוד הוא מזון לנשמות בגן עדן), זאת לעומת בחינת תירושך ויצהרך" שהם כנגד פנימיות התורה שנקראים יין ושמן כידוע.

כמו שהדגן הגשמי ממש מזון לנפש הטבעית, על דרך שאמרו "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן דוקא", הרי אור הדעת להכיר אביו ואמו תלוי בטעם שיטעום לחם, וקודם שיטעום טעם לחם דגן אין בו הדעת להכיר לקרות אבא ואמא, כך בנשמה האלקית אין בה בחינת הדעת להכיר לאביו שבשמים עד שיטעום דגן שהוא התלמוד דוקא.

דבר זה פלא לכאורה, מה הוא כוחו של לימוד הגמרא לענין הכרת בדעת באלקות? שהרי אמר הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" כו', ויוכל להיות הדעת והשגה באלקות, גם בלא טעם לחמה של תורה בנגלה על ידי ידיעה והתבוננות לבד, ודורות הראשונים שקודם מתן תורה יוכיחו כחנוך ומתושלח וכהאי גוונא, דכתיב "ויתהלך חנוך את האלקים" כו', אבל אברהם קיים כל התורה כו' ולמד כל התורה כולה כו'.

ענין הטעם שבתלמוד בדווקא[עריכה]

ומבאר אדמו"ר האמצעי: פשטות המשל של טעם דגן הגורם לתינוק להכיר את אביו, היינו כשהפת נאפה בתנור שאז יש בו טעם, ולא כשאינו אפוי, ומכל שכן הכוסס את החטה כו' שאינו מזון לחם כלל, ולכך דקדק לומר טעם דגן, והנמשל הוא התלמוד דוקא שהוא גם כן בבחינת הטעם שבתורה דוקא, וכידוע בעץ חיים שהתלמוד בבריאה ומשנה ביצירה ומקרא בעשיה, ובריאה הוא בחינת חב"ד), כי ענין התלמוד הוא לבאר את טעמי המשניות, כמו "מאי טעמיה דרבי פלוני" כו', כי במשנה שונה ההלכה והדין בפסק הדבר לבד בלי טעם לדבר כלל וכלל, ולכך נקראים לומדי המשניות לבד בלי טעמיהם "מבלי עולם" כידוע, ובתלמוד בא לפרש ולבאר טעם לפסק ההלכה, והוא בחינת המוחין של המדות, כי עיקר המשנה היא רק בחינת המדות דיצירה - טמא טהור כו', חייב זכאי כו', והשכל והטעם של כל מדה הוא מפורש בתלמוד, (ולכך נקרא בכלל "מ"ט פנים טמא", כי "פנים בהלכה" הוא הטעם והשכל, ומ"ט פנים הן לז' מדות שכל אחד כלול מז', ולכך איתא דהתלמוד בבריאה ומשנה ביצירה).

בכך נמשל התלמוד ללחם, כמו הלחם שיש בו ב' דברים: הא' עצם ממשות גשם הלחם, והב' טעמו הרוחני שלועס בשיניו וטועמו בחיך, (וכידוע דמה שכתוב "ולחם לבב אנוש יסעד" היינו אחר שנכנס המאכל בקיבה בבישול וגשמיותו נחלק לחיות האברים, ופנימיותו עולה ללב לסעדו מיד ולמוח לחזק השכל, והוא אשר התינוק יודע לקרות כנ"ל והוא טעם דגן, ובאמת עיקר טעם לחם הוא בחיך הטועם קודם שיבא בקיבה להתבשל, כי שינים טוחנות ומפרידות החלקים שבו להוציא טעמו הרוחני, אחר כך על ידי חיך הטועם שעולה למוח.

ליבון ההלכה - לעיסה רוחנית[עריכה]

וזהו ענין לבון הלכתא שזהו לבון שינים הנקרא גירסא שמפרר לחלקים כמו חטים גרוסים, כך הלומד בפה ומחלק לחלקים כל דבר בפני עצמו ואחר כך החיך יטעום טעם האוכל שהוא החכמה הרוחנית שבדבר ה' זו הלכה, ומחמת זה נתחזקו מוחין של הנשמה האלקית ברוחניות יותר מהתחזקות אברים שבה על ידי גופו של הלכה שגורס ונכנס אחר כך בתוך מעיו, כמו שכתוב "ותורתך בתוך מעי", שחיזוק זה אינו רק כמו חיזוק גשמי דלב ואברים על ידי האכילה גשמית.

ובזה יובן הסיבה שההכרה בדעת רוחני האלקי בנשמות בא רק על ידי טעם דגן שהוא התלמוד דוקא, כמו שטעם הלחם הנטעם מחזק הרוחניות של המוחין שבראש, (ולכך נשמות בגן עדן אין משיגים אלקות רק על ידי טעם תלמוד שלמדו בעולם הזה דוקא, ודורות הראשונים שהכירו בדעת בלא לחמה של תורה הרי גם לאבות לא נגלה שמו העצמי, וכמו שכתוב "ושמי הויה לא" כו' רק "באל שדי" שהוא בחינת המלכות, לכך הכירו הראשונים, והוא שלא הכירו בבחינת עצמיות כבן לאב לקרות אבא, כמו "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו" כו', והתורה שרשה בעצמיות המוחין, וזהו שאיתא "ג' קשרין הן ישראל באורייתא" כו'.

ולכך על ידי טעם דגן דתלמוד הכירו ישראל דוקא לקרות אבא לבד, ולא אמר שעל ידי טעם דגן יהיה לו דעת לתינוק זולת זה, משום דהא בהא תליא), וזהו ואספת דגנך הוא לחמה של תורה שהוא מזון עצמי לנפש האלקית שידע לקרות אבא בבחינת עצמיות שלמעלה מן ההשג של הראשונים משום דישראל עלו במחשבה כו' ואחר כך אמר תירושך ויצהרך שהן בחינת יין ושמן פנימית ורזין דאורייתא כנ"ל. כל זה לעומת פנימיות התורה שבה הטעם מושג מיד בבחינת יין.