אות (מופת)

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף נס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האות - מופת - הוא אחד מסוגי הנסים והנפלאות שעושה ה' בעולם כדי להוכיח את אדנותו על הנבראים.

ענין האות[עריכה]

אות ענינו סימן למציאותו של דבר מסויים, וכן מופת הוא הוכחה המאמתת את קיומו של הדבר, וכפרש"י על הפסוק "תנו לכם מופת" "אות להודיע שיש צורך במי ששולח אתכם", וזהו ענין הנס - בדרגה הנמוכה שבו. לידע ולהוכיח לנברא שהוא נצרך תלוי בכח האלקי שיחיהו, וכל קיומו תלוי בו, שעל ידי זה יבוא לאהבת ה', מאחר שמחייהו.

הענין בזה הוא, כי עצם החכמה עילאה מאוחדת באור אין סוף ברוך הוא ואינה מלובשת בעולמות להחיותם. אבל הארה והמשכה מצומצמת מחכמה עילאה נמשכת ומשתלשלת לתוך עלמין באופן של העלם והסתר - להחיותם. לכן העולמות מוגבלים במגבלות הטבע - בגלל הצמצום וההעלם של האור האלקי. וזהו אחת המשמעויות של לשון "טבע" - מלשון "טובעו בים סוף", כמו אבן שטבעה בים, ואין רואים מעל פני המים שום סימן להמצאות אבן בקרקעית הים, כך גם ה"טבע", הנה האור אלוקי "טבוע" כביכול, ונעלם בתוך הבריאה - באופן שאין הנברא רואהו ומשיגו.

אך בהגלות ניגלות האור האלקי, מתבטל הטבע והגבול, ומשתנה בהתאם לצורך - עפ"י רצון ה'.

שני אופנים באות[עריכה]

ויש בזה שני אופנים:

א) שהנס משנה את הטבע הקיים בחומר, ונעשה בו טבע אחר, כגון: "ידו מצורעת כשלג", שהיד שהיתה בריאה בטבעה, הפכה להיות מצורעת ממש, בטבע הצרעת. והיינו שהנס התמקד רק בפעולת ההפיכה של היד הבריאה למצורעת. אבל הצרעת כמו הבריאות של היד לפני הנס, הם טבעיים. כלומר, שצירוף האותיות האלקיות המרכיבות את המאמר האלקי - דבר ה' - המחיה את הנברא ומגביל אותו לטבעו בהתאם להגדרת הצירוף, הריהו משתנה ממהותו, והופך להיות מאמר אלקי אחר, ואז יתכן שהמים יהפכו לדם והיד הבריאה למצורעת וכדו'. ולכן בכדי להחזיר את היד למצב שלפני הנס, צריך נס נוסף שיחזיר ויהפוך את היד המצורעת לבריאה.

וכמסופר בגמרא: "חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא אמר לה: בתי למאי עציבת? אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי מאי איכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא, היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה". כלומר, שהנס התמקד רק בהעברת תכונת הבעירה של השמן אל החומץ, אבל לאחר העברה הרי זה קיים כטבע.

ב) שהתחדשות הנס הוא ענין המתמשך כל עוד קיים הנס. כגון המים שנהפכו לדם - הנה גם בשעה שנהפכו לדם - לא הפסיקו להיות מים, ובשעה שהמצרים שותים וטועמים בהם טעם דם, הנה ישראל שותים אותם - שתית מים. כי במהותם הם דם ומים כאחד באופן נסי. דבר זה הוא אות וסימן, מופת והוכחה - שכל קיומו של הנברא הוא רק מהכח האלקי, וגילוי זה אפשרי רק בהגלות אור החכמה בנבראים. ולכן היו כל המופתים על ידי משה, שהוא בחינת הארת החכמה, כמו שכתוב "כי מן המים משיתהו" - רמז לחכמה עילאה.

אמנם הצורך באותות ומופתים בשביל ההכנעה לדבר ה', היא רק בדרגות התחתונות והשפלות שבעולם. וכמו שאומרים בתפילה: "אותות ומופתים באדמת בני חם", כי רק בני חם זקוקים למופתים של שבירת וביטול חוקי הטבע בכדי להכיר את מי שאמר והיה העולם. כי מאחר שהטבע שלהם הוא בבחינת קליפה המעלימה ומסתירה את האמת האלקית - שאין עוד מלבדו, לכן בכדי לידע אותם באמת הזאת ולגלות בהם אלקות, צריך לשבר את הקליפה ולבטל את הטבע.

זו גם הסיבה שהמופת הראשון שהראה הקב"ה לפרעה היה המטה שנהפך לנחש, כי זוהי ההקדמה לכל עשר המכות, ובאה לבטא את עיקר ענינן. כי המכות נועדו לשבר את הקליפות והסטרא אחרא, אשר מחשיבים עצמם לישות נפרדת מה' ודבר בפני עצמו. ולכן ההקדמה לזה הוא המטה - הרומז להמשכת והטיית האור האלקי, הנה הוא נהפך לנחש - הוא התנים הגדול הרובץ בתוך יאורי מצרים, "אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני". להורות כי רק מבחינת האור והמשכת הקדושה הנקרא מטה, נמשך החיות והקיום להתנין מקור הקליפות, ולכן מלכות ה' בכל משלה, וברצונו יחזור התנין להיות מטה כבתחילה, אבל ישראל עצמם לא היו צריכים למופתים כלל, כי הם מאמינים בני מאמינים, וכמו שכתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' כו'".

לכן הנסים והנפלאות שעושה ה' לישראל בימים ההם ובזמן הזה, הם באופן נעלה ושונה לגמרי מהאותות והמופתים שבאדמת בני חם, שלא באו לשבר ולבטל ח"ו את הטבע, אלא להעלותו לקדושה - לאלקות, שגם בטבע יתגלה ה' שלמעלה מהטבע, וגם הוא יהיה טוב כרצון הקב"ה.

והיינו, ההיבט הנוסף במושג "טבע", והוא החוקים שחקק וטבע ה' בבריאה, שכך עלה ברצון ה' - שנברא פלוני יהיה בעל תכונות מוגדרות כך וכך, ונברא שני יהיה בעל תכונות מוגדרות אחרות, כלומר שגם ה"טבע" הוא אלוקות בהיותו רצון ה' שלמעלה מטעם ודעת. וזהו ענין הנס במשמעותו העליונה, שמגלה ומעלה את הטבע לדרגתו האמיתית בהיותו רצון ה'.

מקורות לעיון:[עריכה]

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות").