מצרים
|
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים. | |||
ארץ מצרים, היא הארץ אותה בנה חם לבנו השני, וקראה על שמו - מצרים. מקומה בנקודת החיבור של יבשת אפריקה ואסיה, והיא שכנה של ארץ ישראל. בארץ זו היה השעבוד של בני ישראל במשך 210 שנים, עד ליציאתם משם בחג הפסח.
תוכן עניינים
אברהם אבינו
לאחר שהקב"ה ציווה את אברהם אבינו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, וללכת לארץ ישראל; הוא הגיע לשם, אך בהגיעו החל להיות רעב בארץ, והוא נאלץ לרדת מצריימה.
בהגיעו לקרבת המקום, הוא אמר לשרה אימנו: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא 'אחותי את', למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך"[1]. למרות זאת, הוא גם החביא אותה בתוך תיבה[2]. כאשר פקידי המכס חיפשו בחפציו, הם מצאו אותה "ויהללו אתה אל פרעה"[3]. והביאו אותה אל פרעה מלך מצרים. פרעה היטיב לאברהם בעבורה, ונתן לו "צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים"[4]. אולם ה' הביא נגעים גדולים על פרעה וביתו, מחלה שלא מאפשרת את התשמיש. ומלבד זאת, בכל פעם שהוא רצה לגשת אליה, היה מלאך שהכהו על פי הוראת שרה[5].
בבוקר פרעה קרא לאברהם, השיב לו את אשתו וגער בו על כך שהוא לא אמר לו שהיא אשתו. והוא השיבה לו, ואמר לו שלא יישאר במצרים, כיוון שהמצריים הינם שטופי זימה. ונתן לו שומרים ללוותו ביציאתו ממצרים[6].
גלות מצרים
ירידת יוסף והשבטים
בעקבות ברית בין הבתרים, בני ישראל היו צריכים לרדת למצרים, אלא שהקב"ה סידר שהם ירדו לא אזוקים בשלשלאות של ברזל, אלא בכבוד.
בין השבטים התפתחה שנאה בעקבות קנאתם ביוסף, דבר שלבסוף גרם למכירתו ולהורדתו למצרים. שם הוא נמכר לפוטיפר שהיה שר הטבחים של פרעה. יוסף מאוד הצליח שם, והוא מינה אותו להיות האחראי על כל עסקי הבית. לאחר שאשתו של פוטיפר - זילכה, ראתה בכוכבים שהיא עתידה להוליד ממנו ילדים היא ניסתה לשכנע אותו לבוא עליה, יוסף סירב פעם אחר פעם, עד שביום חגם של המצריים כולם יצאו, והיא נשארה בתואנה שהיא חולה, וכשתפסה בבגדו, הוא ברח והותירו בידה. היא אמרה לכולם שהוא ניסה לפתות אותה], ולבסוף, כשאמרה זאת לבעלה, הוא כעס והניחו בבית הסוהר שהיה בביתו.
בבית הסוהר הוא התחבב על שר בית הסוהר, והוא מינה אותו להיות האחראי שם. כאשר פרעה כעס על שר המשקים והאופים, הוא הניחם בכלא זה; ויוסף הופקד לשמשם. באחד הלילות הם חלמו חלומות, ובבוקר הם היו זועפים. כאשר הם סיפרו את חלומותיהם ליוסף, הוא פתר להם - שבעוד שלושה ימים יחול יום הולדתו של פרעה, והוא ישיב את שר המשקים לעבודה, ויתלה את שר האופים. יוסף הוסיף וביקש משר המשקים להשתדל עבורו אצל פרעה; אולם למרות הבטחתו הוא שכח מכך[7].
לאחר שנתיים פרעה חלם שתי חלומות בעלי תוכן דומה, דעתו לא התיישבה עליו מפתרונותיהם של חכמיו וחרטומיו, והוא דרש מכל היודע לעזור לו. שר המשקים "נזכר" ביוסף, וסיפר עליו לפרעה אשר הורה להביאו. יוסף ביקש קודם להסתפר ולהתלבש כראוי. לאחר שפרעה סיפר לו את החלומות, הוא אמר לו שמשמעות החלום היא שכעת יחלו שבע שנות שובע גדול, ולאחריהן תגענה שבע שנות רעב, ועל כן הוא צריך להתכונן. פרעה שהתפעל מהפתרון של יוסף מינה אותו להיות "משנה למלך", והפקידו על ארץ מצרים.
יוסף אסף תבואה מכל הארץ, והניח בתוך שקי התבואה מעפר הארץ שבה גדל על מנת לשמרם לזמן ארוך. כאשר חלפו שבע השנים, והחל הרעב במצרים ובכל האיזור, האוכל שהיה אצל האנשים נגמר, והם נאלצו לפנות ליוסף שראשית כל הורה להם למול את עצמם. במשך השנה הראשונה, הם השתמשו בכל כספם, ובשניה בכל מקנה הצאן והבקר והחמורים שלהם. ובתחילת השלישית הם מכרו את עצמם ואת אדמותיהם.
לבינתיים יעקב שלח את בניו לקנות אוכל במצרים. יעקב לא שלח עמהם את בנימין, והורה להם לא להיכנס בשער אחד, ולחפש את יוסף. כאשר הגיעו, נודע על כך ליוסף, והוא הציגם כמרגלים. לאחר ששהו שלושה ימים בכלא, הוא שלחם לארץ לתת אוכל לילדיהם ומשפחתם, והשאיר אצלו את שמעון באומרו שהם לא יכולים לחזור עד שהם יביאו את בנימין איתם. כאשר עלו ליעקב, הוא גער בהם על כך שהם רוצים לקחת ממנו את כל ילדיו. ומיאן לשלוח את בנימין עם ראובן בתמורה לשני ילדיו.
לאחר שהסתיים האוכל, ויעקב ביקש שילכו שוב, יהודה אמר שהם יכולים ללכת רק עם בנימין, ולקח עליו ערבות בעולם הזה ובעולם הבא. כאשר ירדו, יוסף החזיר להם את שמעון, וישב עמהם לסעודה. לאחר מכן הוא הורה לשמשו להטמין את הגביע שלו בחבילה של בנימין. לאחר שיצאו מהעיר, השמש רדף אחריהם, והחל לחפש את הגביע, וכאשר מצאו אצל בנימין הוא אמר שעליו להיות עבד ליוסף, השבטים מתווכחים, אך לבסוף כולם חוזרים אל יוסף שלא הסכים להצעת יהודה שכולם יהיו עבדים[8].
יהודה נגש ליוסף ומתאר באוזניו את המתרחש, וציין את העובדה שהוא לקח ערבות על בנימין ועל כן הוא לא יכול לחזור לאביו ללא בנימין. יוסף מתקשה להתאפק, ומורה לכל הנוכחים לעזוב את המקום, והתוודע לאחיו. ואמר להם שלא יכעסו, כיוון שכעת יש עוד חמש שנות רעב, ושהוא יפרנסם. וביקש מהם להוריד את יעקב ואת כל המשפחות למצרים. פרעה ששמע על כך, הורה לו גם כן להביא את אביו.
בהגיע השבטים ליעקב, הם לקחו את המשפחות וירדו למצרים, יעקב שלח את יהודה לפניו על מנת להקים שם ישיבה. יעקב בירך את פרעה שהנילוס יעלה לרגליו, והרעב פסק. יוסף הושיב את השבטים ב"מיטב הארץ" בעיר גושן.
ירידת יעקב ובניו למצרים הייתה 190 שנה לאחר ברית בין הבתרים. והם מנו 70 נפשות כולל יוסף שהיה במצרים[9].
שיעבוד מצרים
לפני שיוסף הצדיק נפטר
הינה ארץ בו היו בני ישראל מאתים ועשר שנה, החל מרדת יעקב אבינו למצרים, עד יציאתם בחג הפסח.
מיד לאחר פטירת יוסף הצדיק, שהיה משנה למלך במצרים, החל שעבוד קשה מצד המצרים, שהסתיים רק על ידי עשרת המכות שנעשו על ידי משה רבינו בשליחותו של הקב"ה, וסיומם הסופי במכת בכורות.
למרות שאברהם אבינו נתבשר מפי ה' "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה", היה זמן הגלות רק מאתים ועשר שנים. לפי החשבון, מספר ארבע מאות שנה הינו החל מלידת יצחק אבינו, עד יציאת מצרים. סיבה נוספת לקיצור שנות השעבוד למאתים ועשר, הינו קושי השעבוד של ישראל במצרים, שבאיכות היה שווה לשנות שעבוד של ארבע מאות שנה.
הגלות במצרים היתה אמנם גלות גשמית, אך בעיקרה היתה גלות רוחנית, ועל פי ספרי החסידות היו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים, מהם נטהרו במ"ט ימי ספירת העומר, שקדמו לקבלת התורה.
מצרים בדורנו
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלו למצרים חסידי חב"ד והרב מנחם מענדל נאה היה הדיין של המגורשים, ויחד עם בנו הרב אברהם חיים נאה הקימו את ישיבת ארץ ישראל עבור המגורשים.
אדמו"ר הריי"צ במסעו לארץ הקודש, ביקר במצרים, הן בהלוך והן בחזור.
הרבי הורה לערוך סיומי רמב"ם במצרים, ובמשך שנים רבות מידי שנה נסעה משלחת רבנים ואישים חב"דיים לערוך סיום רמב"ם במצרים.
בגלל הסכנה שבדבר, אין שלוחים במצרים.
ראו גם
