פורס מפה ומקדש
"פורס מפה ומקדש" הינו פתרון למצב כאשר נמצאים במהלכה של סעודה ביום שישי (סעודת מצווה, סעודת יום טוב - שחל בערב שבת) ומגיע זמן חובת קידוש של שבת, לא צריך לקפל את הסעודה, להתפלל קבלת שבת, ולהתחיל את סעודת שבת, ולקדש. אלא ניתן לפרוס מפה על החלות ולקדש (תוך כדי הסעודה המתמשכת של יום שישי) ולהמשיך בסעודה. בתולדות ימי חב"ד מצינו דעות לכאן ולכאן האם לנהוג כן או לא, אדמו"רי חב"ד היו בכללות נגד, אצל הרבי בשנים מסוימות היה הוראה שכן לנהוג כך, אך מאוחר יותר שלל הרבי מנהג זה.
תוכן עניינים
המקור
מקורו של שם זה, הוא מהדין שנאמר בגמרא[1]: "אין מביאין את השולחן (שולחן קטן שעליו נמצא הלחם) אלא אם כן קידש, ואם הביא - פורס מפה ומקדש". דין הזה מתייחס לנוהג בעבר להציב שולחן קטן ונייד לפני כל אחד מהסועדים.
פרטי הדינים
בשולחן ערוך, הלכות שבת סימן רע"א (סיפים ח-יב) כותב אדמו"ר הזקן שהסועד ביום שישי, ומגיע זמן בין השמשות לא צריך להפסיק בסעודותו אלא יכסה את הפת להראות שהוא מיוחד עבור שבת, יקדש וימשיך בסעודה.
אם כבר שתה יין בסעודה לא צריך לברך בורא פרי הגפן על יין – הקידוש וכן על היין ששותה אחר כך, וכן אם מקדש על לחם לא צריך לברך המוציא עוד פעם.
וכותב אדמו"ר הזקן שמכל מקום בעל נפש יחמיר ולא יבוא לידי זה ויברך ברכת המזון מבעוד יום.
אצל רבותינו נשיאנו
אדמו"ר הרש"ב והריי"צ
בתר"פ חל שמחת תורה ביום שישי, אדמו"ר הרש"ב כבר היה מאד חולה וחלש, והרב יעקב לנדא דחף שיעשו "פורס מפה" והרבי הריי"צ התנגד לדבר כי לא היה מקובל בליובאויטש לנהוג כן, אך הרבי הרש"ב שלח את בנו הרבי הריי"צ מהחדר להביא משהו, הרבי הריי"צ החביא את היין אך ר' יעקב לנדא מצא יין ממקום אחר וקידש, וכשחזר הרבי הריי"צ לחדר וראה זאת נחלה מרוב צער.[2]
בתש"ד גם חל שמחת תורה בערב שבת ואדמו"ר הריי"צ אמר שיעיינו בדין "פורס מפה" אך אמר שהוא בכל מקרה לא יקדש ורק בשביל המסובים.
שאלו את הרבי מה לומר קודם, רצה, או יעלה ויבוא. הרבי ענה שיש לומר לפי הסדר הרגיל ולהקדים את אמירת רצה, והמלאכים כבר יבררו מה שצריך קודם.
הרבי
בשמחת תורה תשי"ז אמר הרבי לפרוס מפה ולקדש, ואמר שמכיון שאדמו"ר הריי"צ לא רצה לנהוג כך מ"טעמים ידועים" יש כאלה שלא רוצים לנהוג כן, אך בנוגע לציבור שאחד יקדש וכל הציבור יצא ידי חובה
בראש השנה תשמ"ד ביום ב' הורה הרבי לקהל לפרוס מפה ולקדש וציווה להכריז אודות פרטי הדינים בקשר לאמירת רצה וכו'[3] אולם הכרזת הגבאי נאמרה בבלבול והרבי תיקנו באמצע.[4] ואכן כבר בשמחת תורה של אותה השנה שלל הרבי את המנהג בגלל הבלבול שהיה בראש השנה בנוגע לפרטים הרבים שבהנהגה זו.[5]
בשמחת תורה תשמ"ח בתחילת ההתועדות הורה הרבי להכריז להיזהר לא לשתות ולאכול אחרי שקיעה מכיוון שלא נוהגים לפרוס מפה ולקדש, והרבי אף פירט ואמר ש"לא צריכים לומר את זה בשמי כי זה דין מפורש בשו"ע ובחב"ד הפסיקו לנהוג כך לפי פסק רבני חב"ד" [6]
כהיום נוהגים ברבים מקהילות אנ"ש לנהוג "פורס מפה ומקדש" על סמך זה שהוראת הרבי הייתה רק במקום שישנם בלבולים אמנם בקהילות קטנות שלהם רב המורה ומדריך אין לחשוש לבלבול.[7][8]
