מסירות נפש

‏‏

		יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

תמונה מפורסמת מהשואה - בה יהודים מסרו את נפשם על עצם היותם יהודים

מסירות נפש היא שאדם מוכן למסור את נפשו בפועל בשביל רצון הקב"ה.

מסירות נפש במשמעותה הפנימית הינה עבודה באופן שלמעלה מטעם ודעת, שאדם מוסר נפשו בעבודת ה'. ומוסר את הרצון האישי שלו בשביל רצון הקב"ה.

בהלכה

מצוות שמחוייבים למסור נפש עליהם

ישנם שלש עבירות - עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שבכל מצב שרק יהיה אם גוי אומר ליהודי לעבור על אחת מהן, ואם לא - תהרג, ישנו ציווי ש"יהרג ואל יעבור".

וכמו כן ברבים (בפני עשרה מישראל), אם הגוי רק מתכוין בדוקא להעביר את היהודי על המצות, אפילו על מצוה משאר מצוות, חייבים למסור את הנפש - "יהרג ואל יעבור". בשעת הגזרה, אם עומד מלך רשע ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם, או לבטל איזה מצוה מן המצות - יהרג ואל יעבור, אפילו על אחת משאר מצות התורה, לא משנה אם נאנס בפני עשרה מישראל, או בינו לבין הגוי.

מצוות שלא מחוייבים למסור נפש עליהם

שלא בשעת הגזרה אם גוי אונס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, או אם הגוי אונס היהודי בינו לבין עצמו אפילו על השלשה עבירות החמורות, ובאם לא יעבור יהרגנו, אז אין חיוב למסור את הנפש, ולכן "יעבור ואל יהרג" שנאמר במצות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", "וחי בהם" - ולא "שימות בהם".

אם בכל זאת מסר מסר נפשו

הרמב"ם סובר בדברים עליהם נאמר "יעבור ואל יהרג" פירושו שחייבים לעבור ולא למסור את הנפש, ולכן אם מת ולא עבר, הוא עשה איסור ומתחייב בנפשו.

לעומת זאת הכסף משנה סובר ש"יעבור ואל יהרג" זה שהרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. ולכן אם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ומביא שם את דברי הנימוקי יוסף שאפילו לפי סברת הרמב"ם, אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה, כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם. וכך אכן נהגו רבותינו נשיאינו וחסידהם.

לא נאמר ציווי מפורש בתורה שבכתב על מסירות נפש

כח המס"נ שישנו לכאו"א מישראל מה שאינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאלקות ויש לו התוקף ועוז לעמוד נגד כל מונע ומעכב על תו"מ ולעמוד בנסיונות רבים דכ"ז הוא מהתוקף שבנפש שהוא בחי' חכמה, וזהו דמשה משבח את ישראל במעלת כי עם קשה ערף הוא למעליותא שהוא התוקף העצמי לעמוד נגד כל מונע ומעכב מתורה ועבודה ולעמוד בנסיון, דתוקף זה הוא מצד עצם הנשמה בהביטול עצמי שבה שהוא בחי' חכ' שבנפש, דבהשגה אין תוקף כזה כלל ולכן בתורה לא נאמר ענין המסירות נפש, דבתורה נאמר רק האהבה שעל פי טעם ודעת וכמו שכתוב "לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך", לפי דתורה היא בחינת שכל והשגה ומסירות נפש הוא מצד התוקף העצמי שלמעלה מטעם ודעת המושג וזהו בחינת החוזק שבנשמה שהוא חזק וקשה שלא להפרד מאלקות ולעמוד בנסיונות.

שורש המסירות נפש

בירושה מאברהם אבינו, שהוא פתח את הצינור למסירות נפש.

מסירת נפש בכח - בכל ישראל

טבע הנשמה - אהבה מסותרת

מסירות נפש היא דבר טבעי אצל כל אחד מישראל שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד, עד שמוכן למסור נפשו על זה וסובלים עינויים, בלי שום סיבה, רק כי אינו יכול להפרד מהקב"ה.

עצם הנשמה

זה שישראל מאמינים באלקות באמונה פשוטה ואין צריכים ראיות על זה הוא מעצם הנשמה (שלמעלה ממזלי' חזי). דזה שעצם הנשמה מקושרת באלקות היא התקשרות עצמית (שאינה תלוי' בסיבה). דזה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה, הוא (בעיקר) מפני שהאמונה באלקות היא העצם שלו.

אף שיש ליהודי האמונה גם מצד זה שהנשמה שלמעלה רואה אלקות (מזלי' חזי), והאמונה היא בתוקף גדול [כידוע דההתאמתות שמצד הראי' היא התאמתות גדולה ביותר], אבל מכיון שהאמונה שלו היא מצד סיבה (מצד זה שרואה) ואינה קשורה עם עצם מציאותו, אינו מוכרח שימסור נפשו על זה, וזה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה הוא מפני שהאמונה באלקות היא העצם שלו, ולכן אי אפשר כלל שיכפור ח"ו.

מסירת נפש בפועל ממש

אלו שזכו למסור נפשם בפועל ממש אין דבר למעלה מזה, כמו שרואים בגמרא שאלו שזכו למסור נפשם על קידוש ה', אף אם אין להם שום מעלה אחרת חוץ מזאת "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".

כי במסירת נפש בפועל ממש נתחדש חידוש שלא הי' מקודם:

א - העלת ניצוצות שבשלש קליפות הטמאות

מכיון שזה שזכה למסור נפשו בא על ידי ההתנגדות של אלו המכריחים אותו לכפור ח"ו. ועל ידי שמוסר נפשו ומסכים לסבול מהם, הוא מוציא את הניצוצות שבהם ומעלה אותם לקדושה. ולהעלות ניצוצות שנפלו כל כך למטה הוא חידוש.

ב - היפך הטבע

והחידוש במסירת נפש בפועל הוא גם בנוגע להאדם שעומד במסירות נפש: כי כשמוסר נפשו בפועל ממש, אזי, המסירות נפש היא (גם) בנפש הטבעית. כי לא רק שהנפש הטבעית לא מונעת למסור נפשה, הנפש הטבעית אפילו רוצה למסור נפשה בפועל ממש. ומכיון שנפש הטבעית (מצד עצמה) רוצה לחיות, הרי המסירות נפש שנפעל בה (על ידי נפש האלקית) הוא התחדשות והיפך טבעה.

כי כשמעורר את כח המסירות נפש שלו בגילוי (שאם יצטרך לזה ח"ו, ימסור את נפשו בפועל), הוא שכח המסירות נפש של הנשמה בא בגילוי, ומכיון שכח הזה הוא הטבע שלה, הרי היא במציאות שלה, ואין שום דבר הפוך מהטבע שלה. אבל במסירות נפש בפועל ממש יש מעלה גדולה וחידוש של המסירות נפש בכח, כי מכיון שלמסור את הנפש בפועל זה הפוך מהטבע של נפש הטבעית (כי היא רוצה לחיות, ולא לסבול), הרי על ידי המסירות נפש שלה היא מתבטלת מהמציאות שלה, וזה עושה גם עליה בנפש האלקית, שגם המסירות נפש שלה תהיה בביטול.

מסירת נפש בביטול - גם כשאין צריכים למסור את הנפש

אדם שמוסר נפשו על ענינים שעל פי דין לא מחוייבים למסור נפשו עליהם בפרטיות, זה מורה שהמסירות נפש שלו בא ממנו עצמו, מהמציאות שלו, שהוא עצמו החליט למסור את נפשו על מצוות אלו, למרות שאין ציווי וחיוב מלמעלה.

אבל כאשר המסירות נפש שלו היא מפני שהוא רוצה והחליט לקיים ציווי הקב"ה גם כשצריך לזה מסירות נפש, יש בזה חסרון גדול, כי זה מורה שהוא מוסר נפשו רק בגלל החלטה שלו, זאת אומרת ששייך אצלו אפשרות שיהיה אחרת (שיעבור, ולא ימסור נפשו), וזה שבפועל הוא כן עומד במסירות נפש זה רק כי הוא החליט כן.

השלימות של עבודת האדם היא כשעבודה שלו היא לא מפני שהוא רוצה והוא החליט לעבוד את ה', אלא מפני שהוא בטל לאלקות. וכיון שהוא בטל להקב"ה בתכלית, לכן, כל מצוה שצוה הקב"ה, אפילו מצוה שעל פי דין לא מחוייבים למסיור את הנפש בגלל זה, אבל אצלו היא באופן שאין שייך כלל שלא לקיימה, ואז הרי אין נתינת מקום כלל שיהיה באופן אחר, אפילו כשקיומה הוא על ידי מסירות נפש.

כזה עבודה הרבי המשיך גם בהמקושרים ושייכים אליו. על ידי שהשריש בהם מסירות נפש גם על ענינים שעל פי דין (ציווי מלמעלה) אין מחוייב למסור נפשו עליהם (- מסירות נפש מצד האדם), ושגם המסירות נפש על ענינים אלו תהיה באופן שאין שייך כלל באופן אחר (- מסירות נפש מצד האלקות).

מסירות נפש של אברהם אבינו ורבי עקיבא

אצל רבי עקיבא האיר בגילוי כח המסירות נפש, כל חייו השתוקק לקיים פסוק זה, "בכל נפשך" - "אפילו נוטל את נפשך" היה אומר "מתי יבוא לידי ואקיימנו", וכל זמן שזה עוד לא בא בפועל, מצד סיבה שאינה תלויה בו הצטער על כך.

מעלתו של המסירת נפש אברהם אבינו, היא שאופן המסירת נפש שלו היה שהוא לא חיפש מסירת נפש כמו רבי עקיבא שאמר "מתי יבוא לידי ואקיימנו", אצל אברהם אבינו שלו המסירת נפש שלו היתה בדרך אגב. כי אברהם אבינו ידע שעיקר העבודה הוא כמ"ש "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם, אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא", אַז יענער זאָל אויך שרייען, ואם נצרך לזה בדרך אגב מסירות נפש, הנה גם זה ישנו.

גילוי המסירת נפש

יהודים פשוטים

אצל יהודים פשוטים, יותר מאצל בעלי שכל, משל לזה שיותר קל להכניס הרגל במים חמים מאשר להכניס את הראש.

מסירת הרצון

מסירות נפש במשמעותה הפנימית הינה מסירת וביטול הרצון - לרצון ה', כי "נפש" פרושו רצון.

הכוונה היא שהאדם מוסר את הרצון האישי שלו בשביל רצון הקב"ה.

מסירת נפש בעבודה

בקריאת שמע

עיקר העבודה של מסירות נפש היא בשעת קריאת שמע והתפילה. בקריאת שמע גופה יש שני דרגות במסירות נפש:

מסירות הנפש הראשונה היא למסור נפשו ב"אחד", ועניינה הוא מסירות הנפש של הנפש אלוקית, שהיא בבחינת ביטול ממש, וכמאמר אליהו הנביא אודות עמידת נשמתו קודם ירידתה לעולם: "חַי ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו", ו'עמידה' מורה על ביטול הנשמה באור אין סוף.

ומסירות הנפש השניה היא "בכל נפשך" שפירשו חז"ל: "אפילו נוטל את נפשך". שהיא מסירות הנפש של הנפש הבהמית, שמצד עצמה היא מציאות וגם היא תהיה בטלה בבחינת אתכפייא ואתהפכא, מסירות נפש זו אינה בבחינת אחד אלא בבחינת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

זכירת עניין המסירות נפש

זכירת עניין המסירות נפש היא יסוד עבודת ה' של יהודי. ולכן ציוותה התורה (על ידי משה רבנו לקרות קריאת שמע פעמיים בכל יום. היות והזהירות מעבירה בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה קשור לכך שיזכור ויעורר האדם את אהבתו לה' שנמצאת בטבע נפשו. וגילוייה של אהבה זו היא כשמוסר נפשו לה' בפועל, שכל אחד מישראל יהיה מי שיהיה מוסר נפשו על מנת שלא לעבור על רצון ה'. (והעבירה היא משום שאינה נרגשת האהבה מפני הרוח שטות שמעלמת עליה.) ולכן קיום המצוות תלוי בזכירת עניין המסירות נפש "תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו".

זכירת עניין המסירות נפש הוא בכוחו של משה רבנו ואתפשטותא שלו שבכל דור, לפי שמציאות האדם היא במציאות מורגשת - היפך העניין של ביטול - לכן דוקא בכוחו של משה שמציאותו הוא ביטול שלכן אמר: "ונחנו מה" נמשכת נתינת כח מיוחדת לזכור עניין המסירות נפש שעניינו הוא ביטול. בדורנו ישנה נתינת כח מיוחדת נוספת לעניין זה. היות ועבודתו של הרבי הריי"צ בכל משך שלושים שנות נשיאותו (תר"פ - תש"י), הייתה מתוך מסירות נפש גילויה, לכן הנתינת כח על זכירת המסירות נפש מאתפשטותא דמשה שבדורנו הוא בגילוי עוד יותר.

עוד

יסוד עבודת ה' היא לעורר את כח המסירות נפש שבנפש האדם. שדווקא במסירות נפש מתגלית אמתית הקשר שבין יהודי להקב"ה שהיא למעלה מכל הגדרה וגבול, וקיימת אצל כל אחד מישראל ללא חילוק. לכן:

• תחילת היום הוא באמירת: "מודה אני", גם התחלת חייו של כל יהודי מתחלת בעניין המסירות נפש על ידי הברית מילה שהיא כלשון הרמב"ם: "סכנת נפשות" ודווקא אז היא "תחלת כניסת נפש זו הקדשה".

• גם בלידת עם ישראל ביציאת מצרים נדרשו קודם לעניין המסירות נפש, שהכריזו בכל ארץ מצרים על זביחת העבודה זרה שלהם בקרבן פסח.
• גם לפני הגילויים של קריעת ים סוף היה תחילה המסירות נפש של קפיצה לים
• ולפני מתן תורה היה ה"כפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם", שעניינה הוא הרגשת ענין המסירות נפש, שבאופן אחר לא שייך להיות.

אין צריכים מסירת נפש בפועל

הרבי קובע שמכיון שכבר היו כבר כמה וכמה צדיקים שהיה להם מסירות נפש, והיה להם גם העילוי של בירור הניצוצות שבשלש קליפות הטמאות, אז מעלה זו נמשך גם לבניהם ולכל תלמידיהם -אלו שלמדו תורתם, שלכן לא צריכים יותר לנסיונות, ומכל שכן למסירות נפש כפשוטה!! רק צריכים מסירת הרצון.

ראו גם

• מסירות הגוף
• קידוש ה'

לקריאה נוספת

• פתגמים קצרים מדא"ח - מסירות נפש, שבועון כפר חב"ד גליון 1845 עמוד 10

קישורים חיצוניים

• סיפור מופלא על מסירות נפשו של אדמו"ר הריי"צ
• תוכנית ראלי של צבאות השם: מסירות נפש
• בביאור ענין מסירות נפש, הערות וביאורים ישיבה שע"י האוהל, י"א ניסן תשפ"ג עמוד 33