רבי מאיר

הבנין הבנוי על ציונו של התנא רבי מאיר בעל הנס

רבי מאיר - מגדולי התנאים בדור הרביעי, ממנהיגי התקופה שאחרי מרד בר כוכבא. הוא היה צאצא של נירון קיסר שהתגייר.

שמו

שמו המקורי היה נהוראי ^{[דרוש מקור]}, (או מישא - לגרסה אחרת ^{[דרוש מקור]}), תרגום ארמי ל'מאיר', ונקרא מאיר היות ש'האיר עיני חכמים בהלכה'. אשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, נחשבת לאישה חכמה ובקיאה בתורה.

מכונה ר' מאיר בעל הנס בגלל סיפור ניסי שבו נתפסה אחות ברוריה על ידי הרומאים והשומר פחד לשחררה. אמר לו ר' מאיר, שכשיצטרך, יאמר "אלוקא דמאיר ענני" וינצל. השומר שחרר אותה וכשבאו לתלותו אמר "אלוקא דמאיר ענני" ועזבו אותו.

מושל משלים

המשל מגיע מעומק החכמה, ולכן רק חכמים המופלגים בחכמתם בצורה מיוחדת יכולים להאחז בחכמה זו ולמשול משלים. וכשלמה המלך, עליו נאמר שהיה חכם מכל האדם.

כאשר נסתלק התנא רבי מאיר, אמרו כי בטלו מושלי משלים, וזאת מפני שרבי מאיר לפי חכמתו העצומה ידע להמשיל משל אמיתי, אך כאשר נפטר לא היה בדורו עוד מי שידע.

כתנות אור

במדרש כתוב כי בתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות אור בא'. המגיד ממזריטש שואל על כך: א. למה אמרו בתורתו של ר' מאיר, ולא אמרו "בתורה שכתב ר' מאיר" [כתיב] כתנות אור בא'. ב) אם הוא כפשוטו האיך החליף ר' מאיר ע' בא', הלוא היה ראוי [לו] לראות בספר עזרא שממנו היו מגיהים כל הספקות וחסרות ויתרות. ג) מלבד זאת, קשה על ר' מאיר, שכל התורה ראוי לכתוב על ידו, שעפעפיו יישירו נגדו, והאיך כתב א' במקום ע', ומה גם שפשט התיבה נשתנה.

המגיד מבאר על פי מאמר רז"ל ""לא ר' מאיר שמו אלא ר' נהוראי שמו, ולמה נקרא [שמו] ר' מאיר שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה, ויש אומרים שהיה נקרא ר' נהוראי וכו'"". פירוש הדבר הוא, ששורש נשמתו היה מהשכל הקדום שהחכמה מקבלת הימנו, והיה יכול להאיר ולהנהיר עיני חכמים שהיה שורשם מחכמה והוא היה מעולם המשפיע לחכמה.

תורתו הייתה זכה בלי סיג ושמרים המעורבים, שהם הקושיות והאיבעיות, כידוע בספר הזוהר שהם מסטרא של ה"כתנות עור", שהם הקליפות, רק תורתו הייתה זכה משורש נשמתו כמובא עליו בגמרא עפעפיו יישירו נגדו. ולמרות שנאמר בו שהיה מראה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים בהיפך, אין הכונה בכך שהיה לו ספיקות בהלכה, אלא כוונתו הייתה להראות לחכמים שיש לנטות לכאן ולכאן מצד הסברא, והמבין יבין וישכיל ויברור הטוב והאמת והישר. אבל האמת שהייתה תורתו בלי שום סיג ועירוב ובלי שום ספק, ולכך לא אמרו עליו שהיה "מראה לחכמים", אלא שהיה "מראה" להם שיש דעת נוטה לב' הפנים.

חכמתו וקדושתו

בגמרא גם מובא אודותיו, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהיא מדריגה התחתונה שבדעתו, ומכאן גודל עומק חכמתו, שהרי אם על סוף דעתו שלו לא היו יכולים להשיגו ולעמוד בו מכל שכן על תחילת דעתו.

על פי הנ"ל מסביר המגיד את המאמר "בתורתו של ר' מאיר", על פי מאמר חז"ל מתחילה נקרא תורת ה' ואחר שעמל האדם נקרא תורתו. על פי זה מובן המאמר "בתורתו" - בלמוד שלמד ר' מאיר, "היה כתוב", כלומר נחקקו בו הדברים כנתינתו מסיני חקוקים וחרותים על לוח לבו, "כתנות אור" תורתו הייתה קדושה בלי סיג ועירוב.

תוכו אכל קליפתו זרק

כאשר רבה בר שילא פגש את אליהו הנביא, הוא שאל אותו מה עושה הקדוש ברוך הוא. השיב לו אליהו הנביא, כי הקדוש ברוך הוא עוסק בתורתו, ומזכיר את דיעותיהם השונות וחידושי תורתם של התנאים השונים בשמותם, אך את שמו של רבי מאיר לא הזכיר משום שלמד תורה מפי אחר, שאל אותו רבה בר שילא: מדוע, הרי רבי מאיר רמון אכל וקליפתו זרק, אמר לו אליהו הנביא: אכן, עכשיו מזכיר הקדוש ברוך הוא אמרה מרבי מאיר.

על אמרה זו "רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק" מקשה המגיד ממזריטש, שהיה לו לומר לפי הסדר הרגיל, שמתחילה קולפין את הקליפה וזורקין ואחר כך נאכל המאכל. מתרץ המגיד שבאמת ר' מאיר לא זרק הקליפה בשעת אכילה, שהיא בשעה שהיה למד תורה מפי אחר, ולמרות שתורתו של אחר הייתה מעורבת ברע, למרות זאת הוא למד ממנו ולא היה לו פחד מחמת הסיגים, כי הוא כבר נתברר ונזדכך מאוד וכבר זרק את הקליפה כשלמד מתחילת תורתו בכתנות או"ר כנזכר. לכן היה יכול לברר גם כן מתורתו של אחר הטוב מן הרע ו"תוכו אכל".

מדייק בשמא

מובא עוד בגמרא "ר' מאיר דייק בשמא", שהיה מדייק בשמות. המגיד מבאר על פי הנאמר באדם הראשון וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו, ואחר שהביא הקב"ה את כל בהמות והחיות, אמר לזה נאה לקרותו כך ולזה כך, כי מכח גודל החכמה היתירה שהייתה בו, היה יודע שורש כל נברא מאין נברא ומאיזה שורש הוא, והיה קורא שמו בשורשו, מה שלא היו יכולין המלאכים להשיג ולקרות שמות כאלו, כמובא שם במדרש. וכן הענין גבי רבי מאיר, כי מגודל חכמתו היה יודע שורש נשמות של כל אחד ואחד מהיכן שורשו אם טוב אם להיפך.

אמרותיו

רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, ואם עמלת בתורה יש שכר הרבה ליתן לך.

תְּפִילָּתוֹ

מַרְגֶלָא בְּפּוּמֵיה דְּרַבִּי מֵאִיר; גְּמוֹר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, לְדַעַת אֵת דְּרָכַי וְלִשְׁקֹד עַל דַּלְתֵּי תּוֹרָתִי. נְצֹּר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ, וְנֶגֶד עֵינֵיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי. שְׁמֹר פִּיךָ מִכֹּל חֵטְא, וְטַהֵר וְקִדֵּשׁ עַצְמְךָ מְכַל אַשְׁמָה וְעַוֹן, וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל מָקוֹם (מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת תַּלְמוּד בַּבְּלִי, דַּף י"ז עַמּוּד בּ).