דוקשיץ

דוקשיץ (או בכתיב היידי דאקשיץ) היא עיירה בגבול פלך מינסק ופלך ווילנה. החסידות חדרה לדוקשיץ עוד בימי אדמו"ר הזקן והיתה בה קהילה חסידית עד מלחמת העולם האחרונה.

היסטוריה

בספר "בית רבי" מוזכר חסיד של אדמו"ר הזקן ר' זליג מדוקשיץ שהיה ידוע באותם ימים כאיש רוחני.

בימי הרבי ה"צמח צדק" החסידים כבר היו רוב מנין ורוב בנין של העיירה. החסידים מהשטיבל של סטארשעלע שבימי אדמו"ר האמצעי היו מקושרים לר' אהר'לע סטראשעלער, היו למקושרים החזקים ביותר לרבי ה"צמח צדק".

בשנת תר"ג הכריחה הממשלה את רבינו הצמח צדק לנסוע על פני המדינה, ובשנת תר"ד נסע בכמה ערים ועיירות וביקר בדוקשיץ^[1]

מן החסידים בתקופת ה"צמח צדק" ואחר כך של אדמו"ר מהר"ש והרש"ב היה המלמד ר' יקותיאל דייץ^[2]. בחורף תרס"ח, בהגיעו לגבורות הוא חילק משקה ואמר שהוא חי עם אדמו"ר האמצעי בעולם הזה יום אחד כלומר שנולד בח' או ט' כסלו תקפ"ח. בשנותיו האחרונות עזר לישיבה.

בתקופה זו המ"ץ היה הרב מאיר בער ארעצקין. הוא היה מה'יושבים' אצל ר' הלל מפאריטש והאריך ימים הרבה. המלמדים החסידיים ר' אהרן קוגל ור' יקותיאל דייטש שמרו על הקשר של העיירה לליובאוויטש אפילו בתקופת תרמ"ג-תרמ"ד, כאשר הנשיאות של הרבי הרש"ב עדין לא היתה בגלוי.

בשנת תרס"ג נוסדה בדוקשיץ, הודות להשתדלותם, סניף של ישיבת תומכי תמימים והישיבה הפיחה רוח חיים בכל החיים היהודיים של העיירה.

העיירה זכתה להתעוררות חסידית מיוחדת לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם בואם של הרב ר' אריה לייב שיינין הי"ד כרב ור' יוחנן גורדון כשוחט. בהתוועדות שמחת תורה תרפ"ב הורה לו אדמו"ר הריי"צ לכהן כרב העיירה דוקשיץ. בתחילה הוא נתקל בהתנגדות גדולה ורצה לעזוב את העיירה, אבל הרבי הורה לו להישאר בתפקידו והבטיח לו שכל מתנגדיו שיש בהם אמת כלשהי, יהפכו סוף כל סוף להיות אוהביו. הבטחתו של הרבי התקיימה במילואה. הרב שיינין היה נכבד ומקודש בכל האזור מסביב.

בתי הכנסת

בתי הכנסת: א. מנין שטאראסעלי. ב. מנין ליובאוויטש. ג. מנין ליאדי. ד.מנין סלאבאדע. בכולם היו מתפללים נוסח אדמו"ר הזקן. ועוד מנין אחד קטן היה בסלאבאדע לא רחוק מבית ר' אהרן ("ארע") קוגל דאקשיצער ששם היה מתפלל בימות החול.

בכל בית כנסת היו הגבאים מתחלפים בכל שנה ושנה.

כולם היו הולכים לבית הכנסת להתפלל בכל הג' תפילות והיו לומדים עין יעקב בין מנחה למעריב משניות, לאחר מעריב שולחן ערוך.

בבית הכנסת היו יהודים משכימי קום שהיו מגיעים בשעה מוקדמת ביותר. בתחילה כשבבית הכנסת עדיין היה חשוך, ישב יהודי שאמר את כל ספר התהילים בעל-פה וסביבו ישבו יהודים שאמרו אחריו את התהלים מילה במילה. בשעה ארבע, כשהחשמל החל לפעול התחילו ללמוד חסידות. ליד שולחן אחד ישב הרב שיינין, ולמד עם הציבור 'תורה אור' או 'ליקוטי תורה'. ליד שולחן שני ישב השוחט ר' יוחנן גורדון ולמד עם כמה חסידים כתבי דא"ח של הרבי הריי"צ.

בשבת קודש בין מנחה למעריב היו חוזרים דא"ח אצל ר' אהרן ואצל המ"ץ. ר' משה חרנס ("משה'קע דער קליינער") היה חוזר דא"ח במנין שטאראסעלי. בשנים האחרונות חזר הרב שיינין במנין שטאראסעלי.

אצל ר' ארע היה הסדר שבכל מוצאי שבת בימות החורף היו מתקבצים כל בני העיר לבית המדרש הגדול שלהם והיו שותים פאנץ', תערובת מים רותחים עם ספירט וסוכר. אחר כך היה לומד עמהם חסידות מספר תורה אור לרבנו הזקן. בשבתות של חודש חשון כשהיה בא חזרה מליובאוויטש, כי נהג לנסוע אל הרבי מהר"ש בחודש אלול ולשהות בליובאוויטש עד אחרי החג, היו עושים פאנץ' גדול מאד והיה חוזר לפניהם על המאמרים ששמע מהרבי.^[3]

פעם אחת כשהיה בליובאוויטש כמנהגו ונכנס אל הרבי מהר"ש אמר לו הרבי שמעתי שבדוקשיץ עושים פאנץ' ולומדים דא"ח, מה השייכות של פאנץ"' לדא"ח? מכאן ולהבא אל תעשו כן כשלומדים דא"ח צריכים ללמוד בלי פאנץ. כשחזר לדוקשיץ באו במוצאי ש"ק כל בני העיר והכינו פאנץ' גדול למען שמוע חזרת המאמרים. אמר להם רבי ארע את דברי הרבי שמכאן ולהבא לא יהיה שום פאנץ' בשעת הלימוד וחזר לפניהם על המאמרים בלי פאנץ'. לשבת הבאה נתמעטו הבאים וכה נתמעטו מזמן לזמן עד אשר בחודש אלול הבא נתמעטו לגמרי. כשבא רבי ארע לליובאוויטש ונכנס אל הרבי מהר"ש שאל אותו הרבי מה נעשה בעיר וסיפר לו מה שנעשה. אמר לו הרבי: אם כך עשו פאנץ' ושתו ובלבד שילמדו "תורה אור".

עוד לפני שיצאה התקנה על התוועדות שבת מברכים, בדוקשיץ המנהג כבר נקבע. ההתוועדויות היו מתקיימות בביתו של ר' יוחנן גורדון ואצל ר' שמואל הויכמאן.

י"ט כסלו

נקודת השיא של השנה היתה י"ט כסלו. על כל העיירה היתה שפוכה שמחה של חג. האות הראשון של החג היה אי אמירת תחנון במנחה של ערב י"ט כסלו. בערב היו נערכות מסיבות קטנות בבתים פרטיים. בחדרים למדו חצי יום. המלמדים החסידיים היו מספרים לתלמידים את סיפור המאסר והשחרור של אדמו"ר הזקן. שם מיוחד קנה לעצמו בסיפוריו, ר' אפרים המלמד, חסיד של הרבי הרש"ב שחינך כמה דורות חסידים בתקופה של למעלה מארבעים שנה.

עיקרו של היום היתה סעודת י"ט כסליו המסורתית, באור לכ' כסלו, שהתקיימה בביתו של הרב. הרבנית, בעזרת נשות העיר, הכינה את המאכלים כל היום ובמיוחד את הקאשע המסורתית שמוגשת בסעודת י"ט כסלו.

בסעודה ראו את האחדות ואת אהבת ישראל החסידית בכל הדרה. ראש הקהל נפגש שם עם אשר הסבל, והלמדן של העיר ר' זלמן רויצעס נפגש עם האחים גרשון ויואל שהיו בעלי-עגלות.

בין פרשה לפרשה, בין הסיפורים והשיחות שסופרו ודוברו בסעודה, שרו ניגונים חסידיים ומארשים שמחים. את כותל המזרח תפסו הניגונים "פדה בשלום" ו"שושנת חסידים" שכל הקהל שר בהתלהבות יוצאת מן הכלל.

י"ב תמוז

כשהגיעו לדוקשיץ הידיעות אודות מאסרו של אדמו"ר הריי"צ בקיץ תרפ"ז הורה הרב לייב לארגן תעניות ציבור ואמירת כל ספר התהילים מדי יום. וכשהגיעה הידיעה על שחרורו של הרבי הריי"צ היתה השמחה בעיר עצומה. שנה לאחר מכן, בי"ב תמוז תרפ"ח שחל בשבת קודש התקיימה התוועדות חסידית גדולה בבית הכנסת. דבר נדיר למדי שכן בדרך כלל התקיימו ההתוועדויות בדוקשיץ בבתיהם הפרטיים של החסידים. במהלך ההתוועדות עלו ר' יוחנן גורדון והרב לייב על השולחן ורקדו בכל עוז.

ציפיה לגאולה

חסידי העיירה דוקשיץ עמדו בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית ושוחחו ביניהם על הגאולה הנכספת. בזה אחר זה הפליאו בתיאורי הניסים והנפלאות כפי שהצטיירו בעיני רוחם. נענה החנווני ואמר רבותי לא כך יהיה בימות המשיח האמינו לי הכול ייראה בדיוק כמו עכשיו אשכים בבוקר ואלך לתפילה בבית הכנסת ולאחר התפילה אצא לעבודה למכירת לחם וחלב בדיוק כמו היום. אלא מה? היום כשאני אומר בתפילה "ואהבת את ה' אלוקיך" איני חש דבר ואילו כשיבוא המשיח יתמלא ליבי בתשוקה גדולה, כך גם בענייני העבודה: היום כשאני מוסיף לקונה קצת יותר מהכמות עליה שילם כדי לא להיכשל באבק גזל לבי נצבט ואילו אז בזמן הגאולה אעשה זאת בעונג רב. ^[4]

סופה של הקהילה

ביום ח’ בתמוז תש"א, פלשו הנאצים את דוקשיץ ומיד פתחו במסע התנכלות ליהודי העיר. הם פרצו לבתי הכנסת חמסו והרסו מכל הבא ליד; הציתו את ספרי התורה ואת ספרי קודש, עקרו עצים בבית העלמין והפילום על המצבות. לאחר ההרס הרב שזרעו, החלו בהתעללות אכזרית ביהודי העיר. יהודי העיר נלקחו לעבודות כפיה בעיר ובסביבותיה, ולאחר כמה חודשים, ביום ט’ בכסלו תש"ב, הצטוו כל היהודים לעבור לגטו.

בחול המועד פסח אותה שנה הוצאו מאות יהודים להורג. היתה זו האקציה הראשונה. בל"ג בעומר הגיעה האקציה השניה, בה נהרג הרב לייב שיינין רב העיר.

כל היהודים שנתפסו בבונקרים או בבתיהם רוכזו בכיכר, כמאתיים מטר מהבור הגדול. שם שוחררו אלה שעבדו אצל הגרמנים, והנותרים הובלו לקבר–אחים, ושם על פתחו של הבור הם נורו למוות. בפוגרום זה נספו 350 יהודים, ביניהם היה גם הרב לייב שיינין. הוא לא הסתתר. הרוצחים מצאוהו בביתו כשהוא מתפלל עטוף בטלית ותפילין. כאשר הובילו אותו הרוצחים למקום הרצח, שמח הרב בחלקו באומרו כי הוא מוסר חייו על קידוש השם. כשהוציאום לגיא ההריגה, ביקש הרב שיינין שהות של כמה דקות - ואלו ניתנו לו, ואז החל לומר וידוי במנגינה ערבה ובדביקות מיוחדת, כאשר מאות היהודים מצטרפים אליו. אחר כך החל לשיר את ניגון ההקפות של שמחת תורה, אמר “שמע ישראל" יחד עם כל הנוכחים, ונשמתם יצאה בקדושה ובטהרה.

חסידים מדוקשיץ

ר' חיים יצחק קוגל
ר' יקותיאל דייץ
ר' שניאור זלמן שמוטקין
ר' דובער משה שמוטקין
ר' יוסף יוזיק גורביץ'
ר' ישראל ב"ר משה גורדון (נולד בערך בתרט"ו נפטר א"ך סיוון תרפ"א ). היה נוסע לאדמו"ר מוהר"ש ולאדמו"ר הרש"ב נ"ע ולפעמים גם לליאדי לאדמו"ר הר"ר יצחק דובער. היה שו"ב ומוהל בעיר דוקשיץ משנת תרמ"ו עד תרפ"א.
ר' יוחנן גורדון
ר' שניאור זלמן שמוטקין (ורשה)
הרב משה אקסלרוד (נולד בדוקשיץ תרנ"ג - נפטר בתל אביב תש"כ)
ר' שמריהו פלדמן (נולד בדוקשיץ תרע"ב - נפטר בכפר חב"ד תשנ"ט)^[5]
ר' בנימין תומרקין ובנו ר' אהרן תומרקין