תוכנית ההתנתקות
תוכנית ההתנתקות, הייתה תוכנית ממשלתית שבוצעה בתשעה באב תשס"ה (2005) על ידי מדינת ישראל ביוזמת ראש הממשלה אריאל שרון, במהלכה גורשו קרוב לעשרת אלפים יהודים מעשרים וחמישה ישובים ברצועת עזה. התכנית גררה גל התנגדות ענק, ובשנה שקדמה לביצוע התוכנית נערכו מפגנים ומחאות בהשתתפות מאות אלפי אנשים, נחסמו כבישים ברחבי הארץ, וסטיקרים בגנות התוכנית הודבקו בכל רחבי הארץ. למרות ההתנגדות, הוכרחו חיילי צה"ל לבצע את המשימה, שהייתה כרוכה בהתנגדות עזה מצד המתיישבים, ולפנות באלימות ובכוחנות את הסרבנים, שקיבלו גיבוי של אלפי בני נוער.
מכיון שהתוכנית עמדה בניגוד למשנתו התורנית-בטחונית של הרבי, חסידי חב"ד רבים נטלו חלק במאבק למניעת התכנית, ובראשם הרב גדליהו אקסלרוד, הרב יוסף גרליצקי, הרב שלום בער וולפא, הרב קותי ראפ, הרב זמרוני ציק, הרב דוד נחשון ושליח הרבי לגוש קטיף הרב יגאל קירשנזפט.
הרקע לתכנית
בשנת תשס"ג (2003) נבחר אריאל שרון לכהן בראש המפלגה מטעם מפלגת הליכוד, שהציגה בעת הבחירות מצע ימני מובהק, עם התנגדות נחרצת להחזרת שטחים, ועם הבטחתו המפורשת של אריאל שרון שלא יפנה שום ישוב והצהיר "דין נצרים כדין תל אביב".
למרות זאת, לאחר היבחרו חל שינוי קיצוני בעמדותיו, ובעקבות חקירה משטרתית שנפתחה נגדו, הוא הציג במשכן הכנסת את תכנית ההתנתקות, שעוררה הלם בפני כל מקורביו וחברי מפלגתו, על הצגת התוכנית הנוגדת למצע המפלגה, ונוגדת את חייו הפוליטיים של שרון שסייע בעצמו להקמת יישובים אלו.
בעקבות פרסום תוכנית ההתנתקות, מערכת התקשורת והמשטרה הפסיקה את העיסוק האינטנסיבי בתיק החקירה, והחלו לשבח את פעולותיו של שרון לקידום ה'שלום'.
לצורך קידום התוכנית והעברתו בכנסת, הפעיל שרון לחץ על שרי הממשלה, ופיטר מתפקיד שר את כל מי שהתנגד לביצוע התכנית.
עם פרסום התוכנית והתחלתו של גל המחאה, הבטיח שרון שיביא את התוכנית למשאל עם, אך לאחר שלא הצליח לגייס רוב לתוכניתו במשאל עם, החליט להתעלם מהחלטת העם, והמשיך לקדם את ביצוע התוכנית תוך שהוא רומס את כל כללי ההגינות הפוליטית, ונוהג כרודן הכופה את דעותיו הפוליטיות ותוכניותיו המדיניות על הציבור.
המחאה נגד תוכנית ההתנתקות
המחאה להתנתקות החלה בפעילות הסברה שקדמה למשאל עם, במהלכה עברו אלפי פעילים מבית לבית והסבירו את הטירוף והסכנה שבקיום התכנית, והצליחו לגייס רוב של שישים אחוז שהצביע נגד התוכנית במשאל מתפקדי הליכוד שהתקיים בי"א אייר תשס"ד.
לאחר התנגדותו של שרון לכופף את דעותיו בפני תוצאות המשאל, הגיעה התוכנית לאישור הכנסת, ולאחר שהחוק לביצוע התוכנית עבר בקריאה שלישית בי"א חשון תשס"ה, התגבר גל ההתנגדות, ועצרות המחאה והפגנות הכבישים הלכו וצברו תאוצה, שהלכה וגברה ככל שהתקיים מועד ביצוע התוכנית.
המחאה נגד התוכנית, הייתה הסוערת והמתוקשרת ביותר מאז קום המדינה, והשתתפו בה מליוני אנשים מכל שדרות הציבור. מאות אלפי אנשים נשאו פריטי לבוש שונים בצבע כתום שנבחר לסמל המחאה, הצמידו סרטים כתומים למכוניתם, ויצאו לצמתים להפגין ולדרוש מהממשלה לגנוז את התוכנית.
פעולות מחאה נגד התוכנית
שרשרת אנושית
בז' אב תשס"ד נערך מפגן הזדהות שנועד לחבר בשרשרת אנושית את יישובי גוש קטיף עם ירושלים, ובכך לסמל את הקשר של תושבי הגוש עם ליבה של ארץ ישראל.
השרשרת התפרסה על פני 90 קילומטר, והשתתפו בה כ-130 אלף איש.
בשונה מפעולות אחרות שנעשו על ידי הציבור הדתי-לאומי, פעולה זו לא לוותה בהפרעת הסדר הציבורי במדינה או בהתרסה אלימה, אלא התפרסה לאורך צידי הכבישים, והתאפיינה כמחאה ציבורית שקטה.
התנגדות הרבנים
במהלך השנה שקדמה לביצוע התוכנית, מספר פורומים של רבנים התכנסו והצהירו את דעתם השלילית בנוגע לתוכנית, ואף פסקו לתלמידיהם ועושי דברם שהפקודה לפנות יהודים מבתיהם היא פקודה בלתי מוסרית, ולכן חייל שמקבל פקודה כזו צריך לסרב פקודה ולהימנע מלסייע לתוכנית.
אחד מהכנסים העיקריים התקיימו על ידי קונגרס הרבנים למען השלום בחודש טבת תשס"ה, בארגון שליח הרבי לתל אביב הרב יוסף שמואל גרליצקי, ובהשתתפות חברי הקונגרס: הרב הראשי הרב מרדכי אליהו, האדמו"ר מסדיגורא הרב אברהם יעקב פרידמן, רבה של קריית ארבע וחברון הרב דב ליאור, והרב דוד מאיר דרוקמן רבה של קריית מוצקין.
בנוסף, בט"ו אדר א' התקיים כנס ענק בבנייני האומה בירושלים בארגון הרב שלום דב וולפא והרב גדליהו אקסלרוד מהמטה העולמי להצלת העם והארץ בהשתתפות אלפי אנשים. הכנס נערך תחת הכותרת "מי לה' אלי", וכלל נאומים התומכים בסירוב פקודה, ובמהלכו הרבנים שהשתתפו בכינוס התעטפו בשקים, ותקעו בשופרות כביטוי אבלות על התקדמות התוכנית.
כחודש וחצי לאחר מכן בכ"ו אדר ב', התקיים במלון רמדה רנסנס כנס נוסף לציבור הדתי-לאומי, בראשותו של הרבנים הראשיים הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו ורבני ישיבות וערים המשתייכים לישיבת 'מרכז הרב'.
תומכי תמימים
בזמן ההכנות להתנתקות נפתחה ישיבת תומכי תמימים לבחורים אמריקאים בגוש קטיף.
הישיבה נפתחה בנווה דקלים בגוש קטיף וכראש הישיבה כיהן הרב אלי פולטרק.
בתשעה באב תשס"ה במסגרת התוכנית, גורשו תלמידי הישיבה מהמקום.
פולסא דנורא
בי"ב תמוז תשס"ה, נערך בבית העלמין בראש פינה טקס פולסא דנורא בהשתתפות מקובלים המתנגדים לתוכנית, שקיללו את מובילי התוכנית והתפללו על הפסקת כהונתם, בליווי קריאת מספר קטעים מספר הזוהר.
למרות ההשתתפות המינורית בטקס זה, הוא הצליח לגרור פולמוס ציבורי רחב, ועורר את זעמם של עיתונאים חברי כנסת ואנשי תקשורת. אנשים רבים גינו את המעשה, ביניהם גם פעילי שמאל המגדירים את עצמם כאתאיסטים, שפחדו מהקללות וגינו את משתתפי הטקס.
כפר מיימון
באמצע חודש תמוז צעדו עשרות אלפי מפגינים נגד ההתנתקות מנתיבות לעבר מחסום כיסופים, בכוונה מוצהרת לצעוד לתוך גוש קטיף, שהיה נתון אז בסגר, במה שכונה ב"צעדת התחברות". עוד קודם לתחילת האירוע ניסתה המשטרה למנוע מאוטובוסים ברחבי הארץ להביא מפגינים. אלפי שוטרים וחיילים חסמו את נתיב הצעדה לפני כפר מימון, עד שהוחלט לאפשר לצועדים ללון בתוך הכפר ולכתר אותו. הצעדה התפזרה לבסוף בשלום, אך מועצת יש"ע הודיעה שתארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף.
העצרת בכותל
ימים ספורים קודם התחלת ביצוע התכנית, בעיצומם של תשעם הימים, התקיימה בה' מנחם אב תשס"ה עצרת תפילה המונית בארגון המטה לשלום העם והארץ שתחת אגודת צעירי חב"ד ארץ הקודש.
מאות רבנים יצאו בקריאות תמיכה להשתתפות בעצרת, והצליחו להביא אל רחבת הכותל המערבי למעלה מחצי מיליון איש.
בעצרת השתתפו חשובי הרבנים בארץ, ביניהם הרבנים הראשיים הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה יוסף, אדמו"רי חסידות רבים, חברי מועצת גדולי התורה, חברי בית דין רבני חב"ד בארץ הקודש[1].
קמפיין אוטובוסים
המטה העולמי להצלת העם והארץ ניהל קודם ההתנתקות קמפיין אוטובוסים במחאה, תחת הסלוגנים: "תוכנית שרון - הרמת יד נגד ה' ותורתו וממיטה אסון על ישראל", ו"הרבי מלך המשיח מזהיר: ההתנתקות - סכנה נוראה ליהודים". במהלך הקמפיין נתלו שלטים על כאלף אוטובוסים ברחבי הארץ.
תוצאות ההתנתקות
פרק זה דורש עריכה. אתם מוזמנים לתרום לחב"דפדיה ולערוך אותו.
לאחר פינוי היישובים בגוש קטיף ונתינתם לרשות הפלסטינית השתלט ארגון הטרור חמאס על רצועת עזה והגביר את שליחת הרקטות לעבר ישראל.
רבים אומרים כי מלחמת לבנון השנייה התרחשה בעקבות התוכנית שהובילה להורדת הפחד מישראל במדינות ערב השכנות ובקרב מתיישבי רצועת עזה.[דרוש מקור]
במשך השנים שלאחר ההתנתקות היו מהתומכים בתוכנית שחזרו בהם מתמיכתם, בטענה שהיא לא שיפרה את ביטחון המדינה ואף פגעה בו. תומכים אחרים לא חזרו בהם מתמיכתם מעצם המהלך אבל ביקרו את האופן שבו בוצע, ובפרט את אופן הפינוי של תושבי גוש קטיף או הטיפול בהם לאחר מכן. בין החוזרים או המסתייגים ניתן למנות פוליטיקאים אשר היו מהתומכים הבולטים של התוכנית כשמעון פרס, עוזי דיין, יצחק הרצוג וגרשון הכהן - מפקד האוגדה שפיקד על חיילי המבצע, בנוסף כ-80% מתושבי ישראל טענו כי ההתנתקות הייתה טעות נוראית שפגעה רבות בביטחון ישראל[2].
מתקפת חמאס בשמחת תורה
| ערך מורחב – מלחמת חרבות ברזל |
מלחמת חרבות ברזל פרצה בבוקרו של חג שמחת תורה תשפ"ד, במתקפה בהיקף נרחב על יישובי עוטף עזה וערי הדרום. בשבועות הראשונים של המלחמה, המתקפה נחשבה כהפתעה גמורה[3], אך בחלוף הזמן פורסם[4] כי היו התרעות שהגיעו מתוך הצבא אודות תכנון תקיפה רחבת היקף מצד החמאס אך כולם נדחו על הסף על ידי בכירים בצבא בטענה שהחמאס מורתע, וכך פרצה תקיפה רחבה שכללה טבח המוני[5].
בשלב ראשון פתחו המחבלים במתקפת טילים רחבת היקף על יישובים ומחנות צה"ל בעוטף עזה וערי ישראל בדרום ובמרכז ובשלב השני כ-3,000 מחבלים[6] חדרו בטנדרים, אופנועים, סירות, מצנחי רחיפה, ורגלית לשטח ישראל לכל אורך גבול רצועת עזה.
מאחר וצה"ל לא נערכו להתקפה זו, יישובים שלמים בעוטף עזה והערים אופקים, שדרות ונתיבות[7] הותקפו, מספר מוצבי צה"ל הנמצאים באזור נפלו לידי המחבלים שעברו מבית לבית, רצחו והציתו את המבנים. מאות אזרחים וחיילים ישראלים ובהם זקנים, נשים ילדים ותינוקות, נחטפו באכזריות על ידי מחבלי חמאס ונלקחו בשבי לעזה. במהלך ההתקפה נהרגו למעלה מ-1,500 מחבלים.
צה"ל בתחילה התמהמה ובשעות הראשונות כוחות דלילים פעלו ביבשה, בים ובאוויר, ובו בזמן החל גיוס חיילי מילואים בצו 8[8]. צה"ל תקף מטרות רבות ברצועת עזה בעוד המחבלים מתקיפים ללא הרף בטילים בדרום ובמרכז במטרה להרוג כמה שיותר יהודים.
כ-240 אנשים נשים וטף נחטפו לעזה והוחזקו במקומות שונים על ידי חמאס וארגוני טרור אחרים[9]. מצבם לא ידוע וחלקם נפצעו מהטבח בעוטף או מהלחימה בעזה. רבים מהחטופים הם בעלי אזרחות זרה או כפולה והתקיים לחצים מהמדינות הנוספות לשחרורם.
המלחמה נחשבת לתוצאה ישירה של תוכנית ההתנתקות.
התמקמות המגורשים
- גוש יישובים בניצן והרחבה מצפון לאשקלון.
- מספר יישובים בחולות חלוצה וחבל אשכול.
- גוש יישובים בנגב, ליד נתיבות.
- גוש יישובים בחבל לכיש, הכולל 9 ישובים חדשים למגורשים.
- מספר יישובים ליד להבים.
- בהתנחלויות שונות ביהודה ושומרון בעיקר באריאל וביצהר.
יש דין ויש דיין
זמן קצר לאחר שאריאל שרון יזם את התוכנית לקה באירוע מוחי[10]. כשמונה שנים שכב בתרדמת עד לפטירתו בי' שבט תשע"ה.
אישים בולטים במחאה נגד הגירוש
- הרב גדליהו אקסלרוד
- הרב שלום בער וולפא
- הרב יקותיאל ראפ
- הרב זמרוני ציק
- הרב דוד נחשון
- הרב זלמן נוטיק
- הרב יוסף גרליצקי
- אריאל זילבר- זמר המחאה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ תמונות מהעצרת
- ↑ הסקר נערך כשנתיים לאחר יישום התוכנית
- ↑ יש שדימו את חוסר הכוננות למתקפה למלחמת יום כיפור שלאחריה הרבי זעק שלא קיימו את פסק חז"ל "הבא להרגך השכם להורגו".
- ↑ חשיפה מטלטלת: ראש אמ"ן ידע על תוכנית החמאס והתעלם
- ↑ שניאור זלמן לוין פירסם שורת תמיהות בקשר לחוסר הפעולות של צה"ל בתחילת המתקפה והביע חשש מקשר למחאות השמאל (שבועון בית משיח 1387).
- ↑ בהתחלה חשבו שכ- אלף מחבלים נכנסו אבל אחרי כמה שבועות גילו שהיה כ- 3000
- ↑ בנתיבות רק שכונת 'נווה שרון'
- ↑ רבנים חב"דיים בארץ הקודש פסקו לחיילים חב"דיים להתגייס בשבת וחג והיו גם רבנים בחו"ל שהעניקו פסקי דין לטוס לארץ הקודש בעיצומו של חג (הרב ברוין על שאלות "מה" ו"למה", בית משיח 1382).
- ↑ דובר צה"ל: מספר החטופים עלה ל-240
- ↑ רבים רואים בכך עונש משמיים על תוכנית ההתנתקות שביצע, ראו יש דין ויש דיין
(קישור שבור). סקר.