תקיעת שופר

הרבי מאזין לתקיעת שופר בזאל הקטן של 770

תקיעת שופר הוא קול פשוט, ללא גוונים מיוחדים ומקצועיים ומבטא את קולו הפשוט של כל יהודי, הבוקע מפנימיות ליבו ופונה לקדוש ברוך הוא כבן לאביו בכל המצטרך ובפרט בחודש אלול - חודש הרחמים והסליחות. תקיעת השופר גבוהה מדיבור, שמגיע רק מחיצוניות האדם.

ענינה

שופר

מצוות עשה מן התורה לתקוע בשופר ביום ראש השנה.

ענין תקיעה הוא קול פשוט היוצא מהבל הלב מפנימיותו. קול זה הוא צעקת הלב, הגבוה הרבה יותר מן החכמה שהיא מקור הדיבור. שענין הצעקה של חיצוניות הלב הוא אהבה לה' הנולדת מן ההתבוננות בהתהוות העולמות מאין ליש, והיא בחינת העבודה של המלאכים. ואהבה זו היא בחיצוניות הלב ולכן מתלבשת בבחינת התחלקות של תיבות ואותיות. אבל הצעקה מפנימיות הלב מבחינת "אני הוי"ה לא שיניתי", שכל העולמות אינם תופסים כלל מקום אצלו. ואהבה זו של פנימיות הלב היא שלא על פי טעם ודעת, ואינה נתפשת בהתחלקות, והיא בחינת תקיעת השופר.

שופר נעשה מקרן של בהמה דווקא, ששרשה הוא גבוה למעלה למעלה ממדרגות אדם אלא שנפלה מטה מטה. ועל ידי תקיעת השופר נמשכים י"ג מידות הרחמים, וזה אפשר על ידי קול השופר דווקא, ולא קול אדם.

על ידי תקיעת השופר נמשך מבחינת פנימיות עונג ורצון העליון שלמעלה מעלה מבחינת חכמה. שבחינת עונג העליון ורצון העליון שלמעלה מסדר השתלשלות יהיה בחינת גילוי להיות גילוי מלכותו למטה.

זה הוא הטעם שהשופר תוקעין אותו מפיו הקצר והקול יוצא ומתרחב ויוצא בסופו במקום הרחב. כנאמר "מן המצר קראתי יה ענני במרחב י-ה", פירוש מן המצר מקום צר שאינו מושג ולית מחשבה תפיסא ביה שהוא למעלה מכל ההשגות, והוא ענין שופר שפרו מעשיכם ממשיך תענוג. אבל בעצמו הוא קול פשוט מקור התענוגים, "כי עמך מקור חיים" כתיב, בחינת עמך בטל ונכלל באוא"ס ב"ה ממש, ומשם "קראתי י-ה" יו"ד עלאה בחינת חכמה וה' עלאה בינה היא רחובות הנהר הרחבת הדעת בהתבוננות כו'..

תקיעה שברים תרועה

תקיעת השופר מתחלקת לתקיעה שברים ותרועה.

חייב אדם לשמוע בראש השנה. תשע תקיעות. תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה.

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא. אם היא היללה שמייללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין. או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול. או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה. שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל. לכך אנו עושין הכל.

היללה היא שאנו קוראין תרועה. והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראין אותה שלשה שברים.

נמצא סדר התקיעות כך הוא. מברך ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה. וחוזר כסדר זה שלש פעמים. ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תקיעה וחוזר כסדר זה שלש פעמים. ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה וחוזר כסדר הזה שלש פעמים.

נמצא מנין התקיעות שלשים כדי להסתלק מן הספק.

הביאור על פי פנימיות התורה

המצוה הגדולה והעיקרית של ראש-השנה היא מצוות תקיעת שופר – “מצוות היום בשופר”. דברים גדולים ונשגבים טמונים בה. מספיק לראות את טעמי המצווה, כפי שהם מופיעים בחלק הנגלה שבתורה – קל-וחומר, טעמי’ המופלאים על-פי הקבלה והחסידות – כדי להבין עד כמה היא רבת-חשיבות עבור העולם כולו. והנה, בזמן בית שני באו חכמי ישראל וקבעו, שכשראש השנה חל בשבת – אין תוקעים בשופר (חוץ מבבית המקדש). הם ביטלו מצוות עשה מן התורה, ולא סתם מצוה, אלא את המצוה הגדולה והחשובה של תקיעת שופר בראש השנה (כשהוא חל בשבת). מהי הסיבה לעקירת המצווה? מסבירה הגמרא (ראש השנה כט, ב): “הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא ייטלנו בידו ויילך אצל הבקי ללמוד ויעברנו ד’ אמות ברשות הרבים”. כלומר, משום חשש בלבד, שמא הדיוטות יעבירו את השופר ברשות הרבים ויעברו על איסור הוצאה בשבת – ביטלו חז”ל את המצווה לכל עם ישראל! ביטול מצווה? נוסף לשאלה זו, למה תיקנו חז”ל לעקור מצוות עשה בגלל חשש בלבד, ישנה שאלה עמוקה יותר: ידוע, שכל שפע החיים האלקי ששופע לעולמות במשך השנה, בא על ידי תקיעת השופר. תורת החסידות מרבה לבאר את מעלתו של השופר, שמעורר חיות חדשה מפנימיותו ועצמותו של הקב”ה. יוצא איפוא, שביטול המצווה בראש השנה שחל בשבת, מונע לכאורה מאיתנו את ההשפעות העליונות של השופר! נושא זה נדון בהרחבה רבה בתורת החסידות, ותמצית שבתמצית מובאת להלן. השופר הוא חלק עיקרי ב”הכתרת” הקב”ה למלך העולם, כמאמר רז”ל “אמר הקב”ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו’ ובמה בשופר”. בכל שנה צריכים לעורר מחדש אצל הקב”ה כביכול את רצון המלוכה, וכדי לעורר רצון כזה יש לעורר תחילה נקודה של עונג בקיום העולם. כלומר: צריך שהקב”ה יתענג מקיומו של העולם, וכתוצאה מכך יתעורר בו הרצון למלוך עליו. כיצד מעוררים את העונג הזה? – על ידי השופר. תקיעת השופר מבטאת את הצעקה הפנימית של האדם אל הקב”ה, צעקה בלי מלים שפורצת מעומק הלב, והיא מגיעה עד פנימיותו ועצמותו של הקב”ה כביכול, ומעוררת בו עונג בקיומו של העולם. על ידי זה מתעורר אצל הקב”ה רצון חדש למלוכה, והוא נענה לבקשת עם ישראל: “מלוך על העולם כולו בכבודך”.

חילוק הקולות

וענין תקיעה הוא בחינת התשוקה ברעותא דליבא, וענין השברים הוא כמו שנאמר בגמרא גנוחי גנח וילולי יליל, שהוא ענין הבכייה. ולכן נקרא בשם שברים תרועה, שעל ידם מתיש ומשבר כח הקליפות והסטרא אחרא, ותרועה היא מלשון "תרועם בשבט ברזל".

תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת

בראש השנה שחל בשבת אין תוקעים בשופר. והטעם לכך על פי נגלה הוא מטעם גזירה דרבא, שמא יטלטלו להתלמד בו.

שבת במקום שופר על פי פנימיות התורה=

המצוה הגדולה והעיקרית של ראש-השנה היא מצוות תקיעת שופר – “מצוות היום בשופר”. דברים גדולים ונשגבים טמונים בה. מספיק לראות את טעמי המצווה, כפי שהם מופיעים בחלק הנגלה שבתורה – קל-וחומר, טעמי’ המופלאים על-פי הקבלה והחסידות – כדי להבין עד כמה היא רבת-חשיבות עבור העולם כולו.

והנה, בזמן בית שני באו חכמי ישראל וקבעו, שכשראש השנה חל בשבת – אין תוקעים בשופר (חוץ מבבית המקדש). הם ביטלו מצוות עשה מן התורה, ולא סתם מצוה, אלא את המצוה הגדולה והחשובה של תקיעת שופר בראש השנה (כשהוא חל בשבת).

מהי הסיבה לעקירת המצווה? מסבירה הגמרא (ראש השנה כט, ב): “הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא ייטלנו בידו ויילך אצל הבקי ללמוד ויעברנו ד’ אמות ברשות הרבים”. כלומר, משום חשש בלבד, שמא הדיוטות יעבירו את השופר ברשות הרבים ויעברו על איסור הוצאה בשבת – ביטלו חז”ל את המצווה לכל עם ישראל!

נוסף לשאלה זו, למה תיקנו חז”ל לעקור מצוות עשה בגלל חשש בלבד, ישנה שאלה עמוקה יותר:

ידוע, שכל שפע החיים האלקי ששופע לעולמות במשך השנה, בא על ידי תקיעת השופר. תורת החסידות מרבה לבאר את מעלתו של השופר, שמעורר חיות חדשה מפנימיותו ועצמותו של הקב”ה. יוצא איפוא, שביטול המצווה בראש השנה שחל בשבת, מונע לכאורה מאיתנו את ההשפעות העליונות של השופר!

נושא זה נדון בהרחבה רבה בתורת החסידות, ותמצית שבתמצית מובאת להלן.

השופר הוא חלק עיקרי ב”הכתרת” הקב”ה למלך העולם, כמאמר רז”ל “אמר הקב”ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו’ ובמה בשופר”. בכל שנה צריכים לעורר מחדש אצל הקב”ה כביכול את רצון המלוכה, וכדי לעורר רצון כזה יש לעורר תחילה נקודה של עונג בקיום העולם. כלומר: צריך שהקב”ה יתענג מקיומו של העולם, וכתוצאה מכך יתעורר בו הרצון למלוך עליו.

כיצד מעוררים את העונג הזה? – על ידי השופר. תקיעת השופר מבטאת את הצעקה הפנימית של האדם אל הקב”ה, צעקה בלי מלים שפורצת מעומק הלב, והיא מגיעה עד פנימיותו ועצמותו של הקב”ה כביכול, ומעוררת בו עונג בקיומו של העולם. על ידי זה מתעורר אצל הקב”ה רצון חדש למלוכה, והוא נענה לבקשת עם ישראל: “מלוך על העולם כולו בכבודך”. העונג דשבת

אך כאשר ראש השנה חל בשבת, אין כל כך צורך לעורר את העונג העליון, מכיוון שהשבת עצמה מהווה התגלות של עונג. העונג הוא חלק עיקרי ממהותה של השבת, שכן היא באה לאחר סיום מלאכה (“ויכל אלקים”), ואז מתעורר עונג רב כביכול למראה המלאכה שהושלמה. עונג זה שהי’ בשבת הראשונה של הבריאה, חוזר וניעור מדי שבת, עד שהדבר משפיע גם עלינו, ולכן אנו מצווים לענג את השבת.

יוצא איפוא, שכאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך בשופר, שכן השבת עצמה פועלת את מה שעושה תקיעת השופר. עצם מציאותה של השבת מעוררת את העונג העליון, ועל כן די בכך שעם ישראל רק אומר את פסוקי ה’מלכיות’, ‘זכרונות’ ו’שופרות’, כדי שהקב”ה יקבל את הבקשה להיות מלך על העולם.

דבר זה מסביר למה דחו חז”ל את מצוות השופר בראש השנה שחל בשבת. הואיל והפעולות הרוחניות שנוצרות על ידי השופר, נעשות ביום זה מעצמן על ידי השבת, על כן די הי’ בחשש שמא מישהו יחלל שבת לצורך השופר כדי לבטל את מצוות התקיעה ביום זה. איננו מאבדים איפוא דבר בכך שאיננו תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת; אדרבה, כל הברכות וההשפעות העליונות אינן תלויות כלל בעבודת האדם אלא באות מלמעלה, בזכות השבת, והן באות בשלמות ומתוך שמחה.

עוד ביאור

ומבואר על כך בחסידות שמוכרחים לומר שהאור האלוקי של מצות תקיעת השופר נמשך בשבת מאליו ולכן לא זקוקים אז לתקיעת שופר, שאם לא כן איך יש כוח ביד חכמים לעקור מצוה מן התורה. הסיבה לכך שזה נמשך מאליו כיוון שבתקיעת שופר הוא מלשון שופרא בארמית שכוונתו תענוג, וזאת כיוון שבתקיעת השופר מתחדש התענוג של הקב"ה בבריאת העולם. וכך גם בשבת יש המשכה של התענוג האלוקי בעולמות.הרבי מוסיף על ביאור זה שהיות והעולם נברא מלכתחילה בשביל התורה וישראל לכן לא ייתכן שקביעות הזמן בבריאה או כל דבר אחר שמשמש חלק מהבריאה יפריע לעם ישראל לקיים מצוות ולכן חייבים לומר שזה קיים אז גם בלי המעשה עצמו. תקיעת השופר בבית המקדש הייתה מתבצעת גם כאשר ראש השנה היה חל בשבת והסיבה לזה בנגלה היא כיוון שבית דין יישמרו שלא יתחלל השבת (כך גם היה נהוג בבית דינו של הרי"ף). הסיבה לזה על פי חסידות כיוון שבתקיעת שופר בבית המקדש הייתה נמשכת דרגה גבוהה מאוד של התענוג שאינה נמשכת על ידי שבת, ולכן היו מוכרחים לתקוע בשופר כדי להמשיך דרגה זו.

בעל תוקע

התוקע בשופר נקרא בשם 'בעל תוקע', ומשתדלים שיהיה ירא שמים, ומקובל על הציבור כולו.

בחודש אלול

מנהג ישראל לתקוע בשופר בכל חודש אלול (חוץ מערב ראש השנה ) כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו.

בתהלים נאמר "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר": המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שבראש השנה תוקעים בשופר – ראש השנה נקרא "חודש", כי הוא (גם) ראש חודש. אבל יש כאן גם רמז לכך שתוקעים בשופר "בחודש", בכל חודש אלול.

ראו גם

• תקיעת שופר (מנהגים)

קישורים חיצונים

• כיצד הגיב הרבי ליהודי שהעניק לו שופר?
• תקיעת שופר להתלמד
• נשיא האיחוד האירופאי, מר ג'רי בוזק, תוקע בשופר (אלול תשע"א)
• יודעי תרועה סקירת מעמדי התקיעות במחיצת הרבי בתוך קובץ בהוצאת ועד תלמידי התמימים העולמי, תשרי תשע"ו
• 6 דברים שלא ידעתם על השופר  •  תקיעה, שברים, תרועה: מה ההבדל ביניהם, ומדוע תוקעים אותם בראש השנה?
• לשמוע קול שופר, קטעים ממאמרי אדמו"ר הריי"צ על עבודת תקיעת השופר, באתר תורת חב"ד לבני הישיבות