ניקוד: הבדלים בין גרסאות בדף

נוטריקון - חילופי אותיות
אתב"ש · אלב"מ · אכב"י · רל"א שערים · גימטריא · כתב מזוזה
סוגי אותיות
אתוון רברבין · אתוון זעירין · תגים המחשבה · הדיבור · החקיקה · הכתיבה רשימו · אש שחורה · אש לבנה

ניקוד הוא מערכת סימנים המצורפת לאותיות האל"ף בי"ת בשפה העברית, המסייעת לקריאתם באופן הנכון והמדוייק. הסימנים מכונים בחז"ל בשם נקודות ומהווים חלק בלתי נפרד ממסירת התורה, שניתנה טעמים נקודות תגים אותיות (טנת"א).

הניקוד המקובל היום הוא הניקוד הטברייני על פי מסורת רבי אהרון בן משה בן אשר, אותו ניקוד בו השתמשו בכתר ארם צובא, אשר רוב הסימנים בו מופיעים מתחת לאות (בעוד רובם של טעמי המקרא מופיעים דווקא מעל לאות), בשונה ממערכות ניקוד אחרות שהיו מקובלות בשנים קדמוניות, כגון הניקוד הבבלי בו רוב הסימנים הופיעו מעל לאות.

אף שבהגיה המקובלת כיום בפי רוב דוברי השפה העברית ישנן חמישה תנועות בלבד, כיון שאינם מבדילים בין תנועות קטנות וגדולות, מערכת הניקוד כוללת אחד עשר תנועות ועוד כתשעה סימנים^[1], והמדקדקים בקריאה, הוגים אותם בצורה שונה. כך גם בהגייה האשכנזית בה משתמש הרבי ובה משתמשים רוב החסידים, יש הבדל בין אופן ההגיה של התנועות הקטנות והגדולות.

סימני הניקוד ואופן הגייתם

שם הסימן	הגייה	דוגמה
קמץ	/a/	זָנָב
קמץ-קטן	/o/	תָּכְנִית (נהגה כמו תּוֹכְנִית)
חטף קמץ	/o/	צָהֳרַיִם (נהגה כמו "צהוֹרַיִם")
פתח	/a/	קַל
חטף פתח	/a/	חֲלוֹם
סגול	/e/	מֶלֶךְ
חטף סגול		נֶאֱמָן
צירי		לֵב
שווא	/e/ או העדר תנועה	יִכְתְּבוּ
חיריק	/i/	שִׁיר
קובוץ (מלאופום)	/u/	דֻּבִּים
חולם חסר	/o/	חֹלִי

סימנים הבאים באֵם־הקריאה ו"ו

סימן הניקוד	שם הסימן	הגייה	דוגמה
	שורוק	/u/	סוּס
	חולם מלא	/o/	נוֹף

סימן הדגש

סימן הניקוד	שם הסימן	שימוש
	דגש	סימן הדגש משמש בעברית בת ימינו להבחנה בין הגייה סותמת והגייה חוככת של אותיות בכ״פ: כאשר יש באותיות אלו דגש, הן נהגות [b k p]. כאשר אין בהן דגש הן נהגות [v x f]. דגש זה מכונה בדקדוק המסורתי "דגש קל". בעבר שימש הדגש הקל גם להבחנה בין הגייה סותמת וחוככת של אותיות גד״ת. בימינו נהגות אותיות אלו בצורה סותמת בלבד, גם כשאין בהן דגש. כמו כן, בעבר שימש הדגש לסמן הכפלה של העיצור (אז הוא מכונה "דגש חזק"); כך למשל גַמּד נהגה במ"ם כפולה [gammad].

סימן המפיק

סימן הניקוד	שם הסימן	שימוש
	מפיק	סימן המפיק זהה גרפית לסימן הדגש. קיים רק באות ה' בסוף מילה. הוא מציין שיש להגות את האות ה' כעיצור [h] ולא כאם קריאה לתנועות /a e o/. השימושים העיקריים במפיק הם בסופית שייכות בנקבה, כאשר היא מוטעמת (שולחנהּ), ובשורשי ג"ן כת"ם (ג-ב-הּ, נ-ג-הּ, כ-מ-הּ, ת-מ-הּ, מ-ה-מ-הּ).

הנקודה המבחינה באות שי"ן

סימן הניקוד	שם הסימן	שימוש
	נקודה דיאקריטית	כאשר הנקודה בצד ימין, האות ש' נהגית כצירוף sh באנגלית (/ʃ/), לדוגמה: שֵׁם
	נקודה דיאקריטית	כאשר הנקודה בצד שמאל, האות ש' נהגית כאות ס' (/s/), לדוגמה: עֶשֶׂר

סימנים נדירים

סימן הניקוד	שם הסימן	שימוש
	רפה	סימן הרפה משמש לציין שהאות אינה דגושה. בראשית ימיה של העברית החדשה שימש הסימן לציון העדר דגש קל במילים זרות (כגון כֿימיה), אך עם הזמן כמעט נעלם מהשימוש.
	מתג	משמש גם בטעמי המקרא. מציין את ההברה המוטעמת.

שווא-נח שווא-נע ושווא מרחף

קיימים 3 סוגים: שווא נח, שווא נע, ושווא מרחף.

כאשר השווא מצוי בסוף הברה, הוא שווא-נח.

במצבים הבאים, השווא נע:

	סימנים לזכירה	המשמעות	דוגמה
א	א - ראש מילה	בתחילה מילה, שווא יהיה שווא נע	שְׁמִיעָה - השווא על הש' הוא שווא נע
ב	השני (ב) מבין שני שוואים	כאשר יש שני שוואים ברצף, הראשון יהיה שווא נח והשני שווא נע	יִשְׁמְעוּ - השווא על הש' הוא שווא נח, השווא על המ' הוא שווא נע
ג	אחרי תנועה גדולה	אחרי תנועה גדולה, שווא יהיה שווא נע	שָמְעוּ - מאחר שהאות מ' מגיעה לאחר ש' עם תנועה גדולה (קמץ), השווא תחתיה הוא שווא נע
ד	תחת דגש	תחת אות דגושה, השווא יהיה שווא נע	לִמְּדוּ - באות מ' יש דגש תבניתי (מפני שהיא בבניין פִּעֵל הכבד), ולכן השווא תחתיה הוא שווא נע ולא שווא נח (למעשה, הוא שווא מרחף...)
ה	הללויה!	כאשר יש שתי אותיות זהות ברצף, השווא על האות הראשונה יהיה שווא נע (ההיגיון: כדי להקל על ההגייה)	המילה הַלְלוּיָה היא דוגמה נהדרת: שתי ל' ברצף, ולכן השווא על הל' הראשונה מוכרח להיות שווא נע (אם תנסו להגות אותו כשווא נח תראו עד כמה זה לא נוח)

שווא מרחף: שווא שנובע מחיטוף של תנועה גדולה. הוא נהגה כשווא-נח, אך מתפקד כשווא-נע. כך למשל, לא יבוא דגש קל אחריו.

אותיות אהו"י

אותיות אהו"י באות לעיתים בתורת ניקוד, א - קמ"ץ, ה - צירי, ו - חולם, י' - חיריק.

על יסוד זה מבואר בחסידות, שדברי חז"ל שיש שישים ריבוא אותיות לתורה כוונתם לאותיות אלו שמבטאים אותם אף שאינן כתובות^[2].

בפנימיות התורה

בזוהר הקדוש מובא שהאותיות נקראים סוס והנקודות נקראות רסן. בשער טנת"א שבעץ חיים^[3] מבואר שהנקודות הם כנגד שם ס"ג, בחינת ה'רוח' (חכמה), זאת ביחס לאותיות עצמם שהן האיברים^[4].

הבעל שם טוב דרש על יסוד דברי הזוהר^[5] שבני ישראל נקראים צאן כיוון ששורשם מהאותיות העליונות, וצא"ן הוא ראשי תיבות "צירוף אותיות נקודות"^[6].

למרות המתבאר לעייל שהנקודות רומזות לחכמה והאותיות למלכות - זהו באופן פרטי. אבל בכללות העולמות כיון שהאותיות מצד עצמם אין להם חיבור זו עם זו - הן מקבילות לעולם הנקודים, ומכיון שבאמצעות הנקודות הן מתחברות יחד - הניקוד מקביל לעולם העקודים, שהאותיות עקודות ומחוברות יחד^[6].

בפרטיות יותר, עשר הספירות רמוזות בתשע הנקודות^[7].

לעומת זאת במקומות אחרים בחסידות מבואר שהנקודות הם כנגד ספירת הבינה, בחינת גבורות^[8].

ארבעת דרגות של טנת"א מתגלות רק בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ומלמטה למעלה: א. תמונת האותיות של התורה הם הלכה למשה מסיני (וכל תמונה ותמונה מרמז לרבוא עולמות), ב. תגים מוסיפים על האותיות רק בתורה שבכתב, וכן ג. נקודות וכל שכן ד. טעמים - כולם אינם באים לידי גילוי בתורה שבעל פה. והם נקראין בבחינת עלמין סתימין דלא אתגליין שאינם באים לידי גילוי. יחד עם זאת, שלושת הדרגות התחתונות (אותיות, תגים ונקודות) מתפרשים ומתבארים ע"י תורה שבע"פ (בגמרא ובדרשות חז"ל), ורק הטעמים בלבד הם בחינת "מקיף" שלא יכול לבוא כלל לידי הבנה והשגה בתורה שבעל פה (ומתבטא רק ב"ניגון", שהוא המשכת התענוג העליון).

אצל האדם, ביטוי הניקוד הוא מקדמות השכל שלמעלה מהבנה (ואף שגם כללות הדיבור הוא מקדמות השכל, הדבר גלוי ומודגש יותר בביטוי הניקוד)^[9].

לימוד הניקוד

הרבי הדגיש פעמים רבות את הקדושה שיש בלימוד האותיות בשיטת הנהוגה בכלל ישראל מקדמת דנא, ולימוד שמות הנקודות בפני עצמם, דבר המחדיר בילד יראת שמים כיון שבנקודות ובשמותיהם יש קדושה עצמית, מלבד מה שהם מסייעים לקריאה, ולכן יש חשיבות ללמוד את הנקודות בפני עצמם ולא רק ללמוד קריאה, אף אם יש הטוענים שבצורה זו הילדים רוכשים את הקריאה במהירות ובקלות יותר^[10].

הניקוד בתניא ובסידור

כיון שהתניא נקרא 'תורה שבכתב' של החסידות, אין מנקדים את התניא עצמו, כפי שלא מנקדים את הספר תורה עצמו.

בנוגע לסידור, השל"ה ואדמו"ר הזקן דקדקו מאוד הן בנוסח עצמו והן בניקוד שלו, כיון שאמירת מילות התפילה בניקוד הנכון עושה פירות, ופועל בעולמות העליונים, ובפרט למי שמכוון^[11], ואכן ניתן לראות שאדמו"ר הזקן דקדק לכוון את הניקוד של שם הוי' בכל מקום בסידור בניקוד המתאים לו על פי קבלה, ועוד.

גימטריא של הניקוד

לעיתים נעשה שימוש גם בחישוב הניקוד של האותיות, כשבו עצמו יש 2 שיטות עיקריות.

השיטה הנפוצה^[12] היא שהערך המספרי של כל נקודה הוא עשר, והערך המספרי של כל קו הוא 6^[13], כך לדוגמא לפי חשבון זה הניקוד סגול שכולל 3 נקודות יהיה ערכו 30, והניקוד קמץ שכולל קו ונקודה - יהיה ערכו 16.

טבלה מרכזת לגימטריא של הניקוד והספירה המקבילה אליו

סימן הניקוד	הגימטריא	הספירה
קמץ	16	כתר
חטף קמץ	36	?
פתח	6	חכמה
חטף פתח	26
סגול	30	תפארת (ז"א) / חסד
חטף סגול	50
צירי	20	חסד (בינה)
שווא	20	גבורה
חיריק	10	נצח
קובוץ	30
שורוק (מלאופום)	10	הוד
חולם	10	תפארת

ראו גם

דקדוק

לקריאה נוספת

הרב ברוך אוברלנדר, הנוסח והניקוד בסידור אדמו"ר הזקן, "הסידור", היכל מנחם תשס"ג, ע' קעה

קישורים חיצוניים

ספר הליקוטים דא"ח - ערך 'נקודות', עמוד רפה ואילך^[14]

הערות שוליים

↑ להעיר, שסימני התנועות העיקריים הם תשע בלבד, ורומזים לעשר הספירות - כדלקמן בפסקה "בחסידות".
↑ לקוטי תורה בהר מא, ב מג, ד.
↑ היכל א"ק שער חמישי.
↑ ובפרטיות: התגים שעל האותיות הם ה'נפש' וכנגד שם מ"ה, והאותיות עצמן הן האיברים וכנגד שם ב"ן
↑ חלק ב' כא ריש עמוד א.
↑ ^6.0 ^6.1 כתר שם טוב חלק שני, שנב.
↑ קמץ, פתח, צירה, סגול, שווא, חולם, חיריק, קובוץ ושורוק. ולגבי המלכות: כאמור לעיל הנקודות הם בדרגת "רוח", ומאחר המלכות אינה "רוח" אלא "נפש" – ולכן אין ניקוד כנגדה.
↑ המגיד ממעזריטש אור תורה בשלח צא, שזהו מה שנאמר 'עזי וזמרת י-ה', שהניקוד הוא בחינת 'עוז' והטעמים הם בחינת 'זמרה', והם היו לישועה שרק באמצעותם ניתן להבין משמעות הפסוקים.
↑ תניא אגרת הקודש ה.
↑ ראו לדוגמא אגרות קודש חלק יג אגרת ד'שסא, חלק א' אגרת קג. ועוד.
↑ הסכמת המהרי"ל לסידור אדמו"ר הזקן.
↑ של"ה על הסידור, בקטע 'יהי כבוד', ועוד.
↑ ככל הנראה בשל הדמיון הצורני בין הנקודה לאות י' שערכה 10 בגימטריא, ובין הקו לאות ו' שערכו 6.
↑ מקומות נוספים בפנימיות התורה העוסקים בזה: אוה"ת ואתחנן ע' שעט ואילך. סה"מ תרח"ץ ע' קיב. ע' קכג. ועוד. תקו"ז תי"ח לד סע"ב. אור תורה סי' צא. ועיין אוה"ח לזח"א טו, ב בפירוש הרא"ג.

[1] להעיר, שסימני התנועות העיקריים הם תשע בלבד, ורומזים לעשר הספירות - כדלקמן בפסקה "בחסידות".

[2] לקוטי תורה בהר מא, ב מג, ד.

[3] היכל א"ק שער חמישי.

[4] ובפרטיות: התגים שעל האותיות הם ה'נפש' וכנגד שם מ"ה, והאותיות עצמן הן האיברים וכנגד שם ב"ן

[5] חלק ב' כא ריש עמוד א.

[כשט-6] 6.0 ^6.1 כתר שם טוב חלק שני, שנב.

[7] קמץ, פתח, צירה, סגול, שווא, חולם, חיריק, קובוץ ושורוק. ולגבי המלכות: כאמור לעיל הנקודות הם בדרגת "רוח", ומאחר המלכות אינה "רוח" אלא "נפש" – ולכן אין ניקוד כנגדה.

[8] המגיד ממעזריטש אור תורה בשלח צא, שזהו מה שנאמר 'עזי וזמרת י-ה', שהניקוד הוא בחינת 'עוז' והטעמים הם בחינת 'זמרה', והם היו לישועה שרק באמצעותם ניתן להבין משמעות הפסוקים.

[9] תניא אגרת הקודש ה.

[10] ראו לדוגמא אגרות קודש חלק יג אגרת ד'שסא, חלק א' אגרת קג. ועוד.

[11] הסכמת המהרי"ל לסידור אדמו"ר הזקן.

[12] של"ה על הסידור, בקטע 'יהי כבוד', ועוד.

[13] ככל הנראה בשל הדמיון הצורני בין הנקודה לאות י' שערכה 10 בגימטריא, ובין הקו לאות ו' שערכו 6.

[14] מקומות נוספים בפנימיות התורה העוסקים בזה: אוה"ת ואתחנן ע' שעט ואילך. סה"מ תרח"ץ ע' קיב. ע' קכג. ועוד. תקו"ז תי"ח לד סע"ב. אור תורה סי' צא. ועיין אוה"ח לזח"א טו, ב בפירוש הרא"ג.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

@@ שורה 8: / שורה 8: @@
 הניקוד המקובל היום הוא הניקוד הטברייני על פי מסורת רבי אהרון בן משה בן אשר, אותו ניקוד בו השתמשו ב[[כתר ארם צובא]], אשר רוב הסימנים בו מופיעים מתחת לאות (בעוד רובם של [[טעמי המקרא]] מופיעים דווקא מעל לאות), בשונה ממערכות ניקוד אחרות שהיו מקובלות בשנים קדמוניות, כגון הניקוד הבבלי בו רוב הסימנים הופיעו מעל לאות.
-אף שבהגיה המקובלת כיום בפי רוב דוברי השפה העברית ישנן חמישה תנועות בלבד, כיון שאינם מבדילים בין תנועות קטנות וגדולות, מערכת הניקוד כוללת אחד עשר תנועות, ועוד כתשעה סימנים, והמדקדקים בקריאה, הוגים אותם בצורה שונה. כך גם בהגייה האשכנזית בה משתמש הרבי ובה משתמשים רוב החסידים, יש הבדל בין אופן ההגיה של התנועות הקטנות והגדולות.
+אף שבהגיה המקובלת כיום בפי רוב דוברי השפה העברית ישנן חמישה תנועות בלבד, כיון שאינם מבדילים בין תנועות קטנות וגדולות, מערכת הניקוד כוללת אחד עשר תנועות ועוד כתשעה סימנים{{הערה|להעיר, שסימני התנועות העיקריים הם תשע בלבד, ורומזים לעשר הספירות - כדלקמן בפסקה "בחסידות".}}, והמדקדקים בקריאה, הוגים אותם בצורה שונה. כך גם בהגייה האשכנזית בה משתמש הרבי ובה משתמשים רוב החסידים, יש הבדל בין אופן ההגיה של התנועות הקטנות והגדולות.
 ==סימני הניקוד ואופן הגייתם==
@@ שורה 192: / שורה 192: @@
 ==בפנימיות התורה==
-בזוהר הקדוש מובא שהאותיות נקראים [[סוס]] והנקודות נקראות רסן. בשער טנת"א שבעץ חיים{{הערה|היכל א"ק שער חמישי.}} מבואר שהנקודות הם כנגד [[שם ס"ג]], בחינת ה'רוח' (חכמה), זאת ביחס לאותיות עצמם שהן האיברים.
+בזוהר הקדוש מובא שהאותיות נקראים [[סוס]] והנקודות נקראות רסן. בשער טנת"א שבעץ חיים{{הערה|היכל א"ק שער חמישי.}} מבואר שהנקודות הם כנגד [[שם ס"ג]], בחינת ה'רוח' (חכמה), זאת ביחס לאותיות עצמם שהן האיברים{{הערה|ובפרטיות: התגים שעל האותיות הם ה'נפש' וכנגד [[שם מ"ה]], והאותיות עצמן הן האיברים וכנגד [[שם ב"ן]]}}.
 [[הבעל שם טוב]] דרש על יסוד דברי הזוהר{{הערה|חלק ב' כא ריש עמוד א.}} שבני ישראל נקראים צאן כיוון ששורשם מהאותיות העליונות, וצא"ן הוא ראשי תיבות "'''צ'''ירוף '''א'''ותיות '''נ'''קודות"{{הערה|שם=כשט|1=[https://chabadlibrary.org/books/bsht/kst/2/352.htm כתר שם טוב חלק שני, שנב].}}.
-כיון שהאותיות מצד עצמם אין להם חיבור זו עם זו - הן מקבילות לעולם ה[[נקודים]], ומכיון שבאמצעות הנקודות הן מתחברות יחד - הניקוד מקביל לעולם ה[[עקודים]], שהאותיות עקודות ומחוברות יחד{{הערה|שם=כשט}}.
+למרות המתבאר לעייל שהנקודות רומזות לחכמה והאותיות למלכות - זהו באופן פרטי. אבל בכללות העולמות כיון שהאותיות מצד עצמם אין להם חיבור זו עם זו - הן מקבילות לעולם ה[[נקודים]], ומכיון שבאמצעות הנקודות הן מתחברות יחד - הניקוד מקביל לעולם ה[[עקודים]], שהאותיות עקודות ומחוברות יחד{{הערה|שם=כשט}}.
 בפרטיות יותר, עשר הספירות רמוזות בתשע הנקודות{{הערה|קמץ, פתח,  צירה, סגול, שווא, חולם, חיריק, קובוץ ושורוק. ולגבי המלכות: כאמור לעיל הנקודות הם בדרגת "רוח", ומאחר המלכות אינה "רוח" אלא "נפש" – ולכן אין ניקוד כנגדה.}}.
@@ שורה 202: / שורה 202: @@
 לעומת זאת במקומות אחרים בחסידות מבואר שהנקודות הם כנגד ספירת ה[[בינה]], בחינת גבורות{{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/magid/ot/15/91.htm המגיד ממעזריטש אור תורה בשלח צא], שזהו מה שנאמר 'עזי וזמרת י-ה', שהניקוד הוא בחינת 'עוז' והטעמים הם בחינת 'זמרה', והם היו לישועה שרק באמצעותם ניתן להבין משמעות הפסוקים.}}.
-ארבעת דרגות של טנת"א מתגלות רק ב[[תורה שבכתב]] ולא ב[[תורה שבעל פה]]. שתמונת האותיות של התורה הם [[הלכה למשה מסיני]], וכל תמונה ותמונה מרמז לרבוא עולמות, וגם הטעמים ונקודות והתגין כולם אינם באים לידי גילוי ב[[תורה שבעל פה]]. והם נקראין בבחינת [[עלמין סתימין דלא אתגליין]] שאינם באים לידי גילוי.
+ארבעת דרגות של טנת"א '''מתגלות''' רק ב[[תורה שבכתב]] ולא ב[[תורה שבעל פה]], ומלמטה למעלה: א. תמונת האותיות של התורה הם [[הלכה למשה מסיני]] (וכל תמונה ותמונה מרמז לרבוא עולמות), ב. תגים מוסיפים על האותיות רק בתורה שבכתב, וכן ג. נקודות וכל שכן ד. טעמים - כולם אינם באים לידי גילוי ב[[תורה שבעל פה]]. והם נקראין בבחינת [[עלמין סתימין דלא אתגליין]] שאינם באים לידי גילוי. יחד עם זאת, שלושת הדרגות התחתונות (אותיות, תגים ונקודות) מתפרשים ומתבארים ע"י תורה שבע"פ (בגמרא ובדרשות חז"ל), ורק הטעמים בלבד הם בחינת "מקיף" שלא יכול לבוא '''כלל''' לידי הבנה והשגה בתורה שבעל פה (ומתבטא רק ב"ניגון", שהוא המשכת התענוג העליון).
 אצל האדם, ביטוי הניקוד הוא מקדמות השכל שלמעלה מהבנה (ואף שגם כללות הדיבור הוא מקדמות השכל, הדבר גלוי ומודגש יותר בביטוי הניקוד){{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/adhaz/tanya/4/5.htm תניא אגרת הקודש ה].}}.