שתי שבתות: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (החלפת טקסט – "גם כן" ב־"גם כן ")
מ (החלפת טקסט – " " ב־" ")
שורה 17: שורה 17:
א. שהוא מתבונן על טוב המעשה וטוב הדבור ומתענג מהמלאכה והפעולה.  
א. שהוא מתבונן על טוב המעשה וטוב הדבור ומתענג מהמלאכה והפעולה.  


ב. שבחינת תענוג זה מה שהוא מקבל עונג ומשתעשע במה שטוב עשה וטוב דיבר, הוא הגורם גם כן את ההתגלות התענוג מעצמות כח התענוג שיש ב[[נפש]], להיות רבוי התפשטות התענוג, וכנראה בחוש שהאדם משתעשע ומטייל בבנין המפואר כשגמרו כפי אוות נפשו כו' שאותו הטיול והשעשועים הוא גורם לו אחר כך תענוג ושמחה ביתר שאת ממה שראוי להתענג מצד עצם הבנין לבד, ואין זה אלא שהתענוג מכל אשר עשה גרם להיות גילוי מפנימיות הנפש שהיא בחינת התענוג וה[[שמחה]] כי כל שמחה הוא התגלות ה[[פנימיות]].
ב. שבחינת תענוג זה מה שהוא מקבל עונג ומשתעשע במה שטוב עשה וטוב דיבר, הוא הגורם גם כן את ההתגלות התענוג מעצמות כח התענוג שיש ב[[נפש]], להיות רבוי התפשטות התענוג, וכנראה בחוש שהאדם משתעשע ומטייל בבנין המפואר כשגמרו כפי אוות נפשו כו' שאותו הטיול והשעשועים הוא גורם לו אחר כך תענוג ושמחה ביתר שאת ממה שראוי להתענג מצד עצם הבנין לבד, ואין זה אלא שהתענוג מכל אשר עשה גרם להיות גילוי מפנימיות הנפש שהיא בחינת התענוג וה[[שמחה]] כי כל שמחה הוא התגלות ה[[פנימיות]].


== [[ששת ימי המעשה]] - העלם התענוג ==
== [[ששת ימי המעשה]] - העלם התענוג ==

גרסה מ־19:13, 17 במרץ 2014

ידוע מאמר חז"ל: אלמלא שמרו ישראל שני שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין.

הביאור הפנימי של המאמר הוא שני שבתות שיש בכל שבת, דהיינו שבת דמעלי שבתא - בליל שבת, ושבת דיום השבת.

שני הבחינות, חקל תפוחין, ועתיקא קדישא

וידוע דבליל שבת הוא סעודתא דחקל תפוחין, וביום השבת הוא סעודתא דעתיקא קדישא.

והיינו שאמדו שתי שבתות כהלכתן ובדקדוק אמרו כהלכתן, וההסבר לכך: מי שעובד איזה עבודה או מדבר איזה דיבור, בהכרח לומר שיש לו מה איזה תענוג בנפש שמחמתו נתעורר להיות עובד ופועל או מדבר דיבור אלא שהוא גנוז ומלובש בשכלו ומדותיו שמתפשטים במעשה הפעולה או בדיבור, כי בכל מעשה ודיבור יש איזה שכל וטעם הקודם לו, ובאותו השכל גנוז התענוג ואיננו מתגלה כלל כשעדיין עסוק באמצע הפעולה, או באמצע הדיבור, אלא דוקא כשגמר פעולתו או גמר הדבר.

ולמשל: הבונה בנין מפואר, שהוא מחמת שעלה ברצונו שמהבנין הזה יקבל קורת רוח ותענוג, אך אח"כ כשמתחיל לבנות ומטריד מוחו ומחשבתו בהצטרכות הבנין, שבהיותו עסוק עדין בפעולתו בשכלו ומדותיו בעסק הבנין, לא ניכר ונראה העונג שיגיע לו מזה, אך לאחד שגמר את הכל ומסתכל ביופי המלאכה והוכשרה בעיניו שנעשה כפי רצונו להתעכב באופן כזה דוקא, אז ניכר ונגלה העונג שלו, שבשבילו התחיל לבנות הבנין, משל בדומה הוא בדיבור: כשמדבר דברי שכל וחכמה, להסביר בטוב טעם ודעת לזולתו המושכלות החדשות, כשעדיין עסוק באמצע הדבור לא ניכר ונגלה העונג שמתענג מן טוב ההסבר שהסביר השכל בדבריו אלא לאחד שגמר כל דבדיז ומתבונן איך שהטיב לדבר ולהסביר המושכל אזי מקבל עונג גדול ממה שטוב דרש, ונמצא שבהיותו פועל ומדבר היה העונג נעלם בו, ולאחר גמרו נתגלה, ועיקר העונג הוא מן הפעולה והדבור דוקא. לפי זה מובן, שכאשר מתענג האדם מטוב מעשהו או מטוב דבריו, הרי התענוג שבמעשה ודבור הוא שנמשך ומתגלה דרך ירידה, ויש כאן ב' דברים: האחד עליית השכל והמחשבה שהיו מלובשים בהמעשה והדבור שבכלות המעשה הם מתעלים בעצמותו, והשנית בחינת התגלות התענוג שיורד ונמשך ומתגלה להתענג מכל אשר עשה.

והנה מה שמתעגג מאשר טוב עשה וטוב דיבר, יש בזה ב' דברים:

א. שהוא מתבונן על טוב המעשה וטוב הדבור ומתענג מהמלאכה והפעולה.

ב. שבחינת תענוג זה מה שהוא מקבל עונג ומשתעשע במה שטוב עשה וטוב דיבר, הוא הגורם גם כן את ההתגלות התענוג מעצמות כח התענוג שיש בנפש, להיות רבוי התפשטות התענוג, וכנראה בחוש שהאדם משתעשע ומטייל בבנין המפואר כשגמרו כפי אוות נפשו כו' שאותו הטיול והשעשועים הוא גורם לו אחר כך תענוג ושמחה ביתר שאת ממה שראוי להתענג מצד עצם הבנין לבד, ואין זה אלא שהתענוג מכל אשר עשה גרם להיות גילוי מפנימיות הנפש שהיא בחינת התענוג והשמחה כי כל שמחה הוא התגלות הפנימיות.

ששת ימי המעשה - העלם התענוג

והנמשל מכל אלה יובן כדוגמתו ממש בענין ב' שבתות כהלכתן הנ"ל, דהנה כתוב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כו', ויכולו השמים והארץ כו', ויכל אלקים וישבות כו', הנה פירוש כל אשר עשה היינו בעשרת המאמרות, כמו ויאמר אלקים תדשא הארץ כו', דמעשה בראשית, וכתיב בכל אחד ויהי כן - בפועל המעשה, והרי היה מלובש במעשה, ודבור זה מבחינת חכמה דאצילות כמארז"ל בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ותבונה ודעת. וגם ארז"ל במי נמלך, בנשמותיהן של צדיקים הוא התענוג שעלה ברצונו ית' שיהיה לו תענוג ממעשה הצדיקים.

ואמנם בהיותו עדיין עסוק באמצע הדבור והמעשה היה אותו העונג העליון בהעלם לגמרי רק החב"ד נתלבשו בהעשרה מאמרות.

חקל תפוחין

אבל אחר שגמר כל המאמרות בפועל מאין ליש, כתוב וירא אלקים את כל אשר עשה את כל דוקא, ופירוש וירא אלקים, שהתבונן על כל המעשה והדבור, והנה טוב מאד דיבר וטוב עשה, הדי אז עלו החב"ד מהתלבשותם בבחינת המעשה והדבור דרך עליה בעצמותו יתברך, ואזי נמשך גילוי התענוג מלמעלה למטה וזהו ענין שבת למעלי שבתא שאז זמן עלייה להעולמות, ונקרא סעודתא דחקל תפוחין, פירוש מלכות דאצילות שנקרא חקל תפוחין כשנגמר הדיבור ונתעלו החב"ד, ואזי נמשך ונגלה העונג על ידי והנה טוב מאד דיבר - וכנזכר לעיל במשל.

עתיקא קדישא

ובשבת ביום, הוא סעודתא דעתיקא קדישא דהיינו עוד בחינת גילוי מקור התענוגים הגבוה יותר מבחינת העונג של 'מכל אשר עשה'.

מקורות