ישיבת [[תומכי תמימים]] בעיר [[נצרת עילית]] נפתחה בשנת [[תשס"ד]] על ידי ר' [[מנחם מענדל נחשון]]. הישיבה מונה כיום כשישים [[תמימים]].
ישיבת [[תומכי תמימים]] בעיר [[נצרת עילית]] נפתחה בשנת [[תשס"ד]] על ידי ר' [[מנחם מענדל נחשון]]. הישיבה מונה כיום כשישים [[תמימים]].
השביעי - משיחיות בדור השביעי של חב"ד
יצחק קראוס. סדרת יהדות כאן ועכשיו, הוצאת ידיעות ספרים, 235 עמ', 88 שקלים
שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
==מענות הרבי להקמת הישיבה==
==מענות הרבי להקמת הישיבה==
על הרעיון להקים ישיבת תומכי תמימים בעיר, כתב ר' [[דוד נחשון]] ל[[הרבי|רבי]] לפני כשלושים שנה, ואז התקבלה התשובה ש"פתיחת סניף תומכי תמימים בעירם אינו ענין לעת עתה עכ"פ" וממילא ירד הנושא מהפרק.
על הרעיון להקים ישיבת תומכי תמימים בעיר, כתב ר' [[דוד נחשון]] ל[[הרבי|רבי]] לפני כשלושים שנה, ואז התקבלה התשובה ש"פתיחת סניף תומכי תמימים בעירם אינו ענין לעת עתה עכ"פ" וממילא ירד הנושא מהפרק.
על הרעיון להקים ישיבת תומכי תמימים בעיר, כתב ר' דוד נחשון לרבי לפני כשלושים שנה, ואז התקבלה התשובה ש"פתיחת סניף תומכי תמימים בעירם אינו ענין לעת עתה עכ"פ" וממילא ירד הנושא מהפרק.
לאחר שהורה הרבי בהושענא רבהתשנ"ב לפתוח ישיבת 'תומכי תמימים' בכל עיר ועיר, כחלק ממלחמת חיילי בית דוד, הובן שיש עניין שגם בנצרת עילית תהיה ישיבה.
עברו כמה שנים עד שבשנת תשס"ג הציע ר' דוד לבנו ר' מנחם מענדל לפתוח ישיבה בעיר. הוא שאל את הרבי באמצעות האגרות קודש האם לפנות לכוון זה או ללכת לשליחות אחרת שהוצעה לו באותו זמן. התשובה הייתה חד משמעית: "ענייך קודמין". בתשובה עצמה דובר על רב צעיר. והוא הבין שצריך לחזור לנצרת עילית.
מכון סמיכה
לאחר עבודה מאומצת נפתחה הישיבה בתחילת שנת תשס"ד, כמסגרת לתמימים אחרי "קבוצה" שרוצים ללמוד "סמיכה לרבנות" ויחד עם זה לעסוק בהפצת המעיינות.
תנופה חדשה קיבלה הישיבה כאשר הוחלט ע"י הנהלת הישיבה לשנות את מסגרת הישיבה ל"ישיבה גדולה" בה ילמדו תמימים בגילאי 17-20 בוגרי 'ישיבות קטנות'. תשובת הרבי מלך המשיח על הרעיון זה היתה על דבר שתי מחלקות בישיבת תומכי תמימים. התשובה היתה ברורה - פותחים מחלקה לבחורים חב"דיים וביחד עם זה לא מוותרים על מחלקת השיעורים והחברותות עם מקורבים.
הישיבה משמשת גם כבית חב"ד כאשר אנשים רבים רואים בישיבה את הכתובת הברורה לכל ענין שבקדושה, החל מתפילה בציבור וכלה בבדיקת מזוזות. צעירים רבים התקרבו ליהדות והחלו להגיע ללמוד בחברותא עם תלמידי הישיבה או להשתתף בשיעורים וחלקם אף הפכו לתמימים מן המנין.
צוות הישיבה
הנהלה רוחנית
ראש הישיבה: הרב מנחם מענדל נחשון.
משפיעים
הרב לוי יצחק נחשון - שיעור א'.
הרב לוי יצחק אליאס - שיעור ב'.
הרב יוסף יצחק סגל - שיעור ג'.
הרב מרדכי גרוסמן - משיב.
רמי"ם
הרב יונה נבון - שיעור א'.
הרב משה קורנווייץ - שיעור ב'.
הרב מנחם מענדל נחשון - שיעור ג'.
משגיחים
הרב שלמה חיים עזאגווי - משגיח ראשי.
הרב שמואל לבקיבקר.
הרב אורן סיבוני
הנהלה גשמית
מנכ"ל: הר' ליאור מנור.
הר' אורן סיבוני.
ישיבה קטנה
הישיבה הקטנה בנצרת עילית נפתחה לקראת שנת הלימודים תש"ע. הישיבה מונה (נכון לשנת תש"ע) תשעה עשר תמימים (שיעור ב')ו25 בשיעור א, שבאו מרחבי הארץ והעולם. נוסף להם שלוחיקודש הבאים מידי שנה, לאחר שנת הקבוצה מ-770, לחיזוק הישיבה.
