הסתלקות צדיק: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "אגרת הקודש - כ" ב־"אגרת הקודש - סעיף כ") |
מ (החלפת טקסט – "אגרת הקודש - סעיף" ב־"אגרת הקודש - סימן") |
||
| שורה 11: | שורה 11: | ||
==ההארה המתגלה בשעת הפטירה== | ==ההארה המתגלה בשעת הפטירה== | ||
{{שכתוב|פסקה=כן|סיבה=כתוב בסגנון של מאמר}} | {{שכתוב|פסקה=כן|סיבה=כתוב בסגנון של מאמר}} | ||
ב[[אגרת הקודש - | ב[[אגרת הקודש - סימן כ"ח]] מבואר כי בעת פטירת [[צדיק]]י עליון עובדי ה' ב[[אהבה]] במסירת נפשם ל[[ה']] בחייהם, [[ערבית]] ו[[שחרית]] ב[[קריאת שמע]] מאיר בחינת [[אבא עילאה|אבא]] יונק ממזל השמיני כו', והוא תיקון "ונוצר", אותיות "רצון", והיא גם כן עת רצון המתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה, שעל ידי זה היו מעלים [[מיין נוקבין]] ל[[אבא ואמא]] ב[[קריאת שמע]] כידוע. (וכן ב[[תלמוד תורה]] דמחכמה נפקא) ועל ידי זה היו נמשכים ויורדים בחינת [[מיין דכורין]] מתיקון "[[ונוצר חסד]]", והם הם המאירים בבחינת גילוי בהסתלקותם, [[אגרת הקודש - סימן כ"ז|כנודע]] שכל עמל ה[[אדם]] שעמלה [[נפש]]ו בחייו למעלה, בבחינת העלם והסתר, מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה בעת פטירתו. | ||
והנה, על ידי גילוי הארת תיקון "ונוצר חסד" ב[[פטירה|פטירתן]], מאיר [[חסד ה']] מעולם עד עולם על יראיו, ופועל ישועות בקרב ה[[ארץ]], לכפר על עון הדור, אף גם על הזדונות שהן מ[[ג' קליפות הטמאות]] שלמטה מ[[נוגה]], לפי שמזל ד"נוצר" מ[[חכמה שבכתר|מוחא סתימא]] ד[[אריך אנפין]], מקור ה[[עבודת הבירורים|בירורים]] ו[[אתהפכא]] חשוכא ד[[שבירת הכלים]] לנהורא ד[[עולם התיקון]]. | והנה, על ידי גילוי הארת תיקון "ונוצר חסד" ב[[פטירה|פטירתן]], מאיר [[חסד ה']] מעולם עד עולם על יראיו, ופועל ישועות בקרב ה[[ארץ]], לכפר על עון הדור, אף גם על הזדונות שהן מ[[ג' קליפות הטמאות]] שלמטה מ[[נוגה]], לפי שמזל ד"נוצר" מ[[חכמה שבכתר|מוחא סתימא]] ד[[אריך אנפין]], מקור ה[[עבודת הבירורים|בירורים]] ו[[אתהפכא]] חשוכא ד[[שבירת הכלים]] לנהורא ד[[עולם התיקון]]. | ||
גרסה מ־11:16, 25 ביולי 2021
הסתלקות צדיק מהעולם הוא שלב בחייו הרוחניים של הצדיק, בה הנפש האלוקית נפרדת מהגוף, ומותירה בה רשימו דק בלבד בבחינת הבל דגרמי (קדושה מועטת שנשארה בעצמות מכח הקדושה של העבודה שנעשתה על ידי הגוף), שעתיד לצאת מהכח אל הפועל בתחיית המתים כשהנשמה חוזרת לגוף.
ההסתלקות נקראת לרוב בתואר פטירה. טעם הענין מבאר הבעל שם טוב "כי לצדיק לשמחה יחשב לו שנפטר מזה העולם, שלכך נקרא מיתת הצדיק פטירה, שנפטר מצער עוה"ז מעלמא דשקרא, ובבואו לעוה"ב לשמחה יחשב לו". מסיבה זאת כינוי זה אינו מתאים למיתת רשע, "ששם יראה פנקסו פתוח והחשבון ערוך ליתן דין וחשבון"[1].
בשעת הפטירה יש כח מיוחד לצאצאים ולבנים של הצדיק לקנות את הכוחות הרוחניים של הצדיק, שנתלבשו בנר"ן שלו, ובמידה מסויימת בכל ימי השבעה שבהם רוחו של הצדיק עדיין שייכת לעוה"ז על ידי שבעת המקיפים של הנשמה. גם לאחר מכן יש כח בתלמידיו וחסידיו הדבקים בו לקנות את רוחו על ידי דביקות אמיתית בדרכיו.
הכינוי הסתלקות
הכינוי "הסתלקות" הינו ביטוי יהודי וחסידי מעודן, למושג מוות. המושג מתייחס ל"הסתלקות" האדם מהעולם הזה הגשמי לעולם הבא. בדרך כלל הביטוי הסתלקות ניתן רק לאנשים צדיקים שנפטרו.
במאמרי חסידות מבואר כי הסתלקותו של אדם מגיעה כאשר סיים והשלים את תפקידו בעולם הזה. הרבי מבאר במאמר הראשון שלו, "באתי לגני" ה'תשי"א, את הדיוק במילה 'הסתלקות' - שאין פירושו שאין הוא נמצא איתנו ח"ו, כי אם שהוא למטה אלא שהוא בבחינת רוממות - מרומם ונעלה מאיתנו.
ההארה המתגלה בשעת הפטירה
פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לחב"דפדיה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: כתוב בסגנון של מאמר.
באגרת הקודש - סימן כ"ח מבואר כי בעת פטירת צדיקי עליון עובדי ה' באהבה במסירת נפשם לה' בחייהם, ערבית ושחרית בקריאת שמע מאיר בחינת אבא יונק ממזל השמיני כו', והוא תיקון "ונוצר", אותיות "רצון", והיא גם כן עת רצון המתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה, שעל ידי זה היו מעלים מיין נוקבין לאבא ואמא בקריאת שמע כידוע. (וכן בתלמוד תורה דמחכמה נפקא) ועל ידי זה היו נמשכים ויורדים בחינת מיין דכורין מתיקון "ונוצר חסד", והם הם המאירים בבחינת גילוי בהסתלקותם, כנודע שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו למעלה, בבחינת העלם והסתר, מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה בעת פטירתו.
והנה, על ידי גילוי הארת תיקון "ונוצר חסד" בפטירתן, מאיר חסד ה' מעולם עד עולם על יראיו, ופועל ישועות בקרב הארץ, לכפר על עון הדור, אף גם על הזדונות שהן מג' קליפות הטמאות שלמטה מנוגה, לפי שמזל ד"נוצר" ממוחא סתימא דאריך אנפין, מקור הבירורים ואתהפכא חשוכא דשבירת הכלים לנהורא דעולם התיקון.
פטירת רבותינו נשיאינו
אדמו"ר הזקן
ביום חמישי כ"א בטבת שנת תקע"ג התפלל אדמו"ר הזקן את תפילת הערבית האחרונה שלו. בני אדמו"ר הזקן היו מספרים שתפילה זו הייתה "בדעה צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה". לפני הסתלקותו אמר: "זה שיאחז ב"ידית" שלי אעשה לו טובה בעלמא דין ובעלמא דאתי"[2]. עוד אמר[3]: "ההעברה מעולם זה לעולם הבא הוא דבר נקל ואינו תלוי אלא בהמעביר, יש מי שהוא גוסס כמה זמן כנראה שהמעביר שלו הוא מהמתעוללים, יש מי שהוא גוסס רגעים אחדים כנראה שהמעביר שלו הוא מן השלוחים הטובים, והחייב את ההסתלקות מן הגוף הוא תלוי מזמן החיים בגוף, ופירש הכתוב טוב מותי מחיי, שהטוב והחיים אחר המוות הוא מחיי הגוף לפי אופן החיים בהיות הנשמה בגוף, ומזה הוא התרגשותי. רגעים לפני הסתלקותו כתב אדמור הזקן על פתקא: "נפש השפלה באמת לאמיתו בשרשה עבודתה היא תורה גשמית"[4]. אדמו"ר הזקן הורה לסגור את החדר בו הוא שוכב ושיכניסו רק מי שרוצה להתפלל, ובאם יזדמנו לשם שני אנשים יהודים המזלזלים ביהדותם - שישתדל בעל הבית להפחידם ולהחזירם בתשובה. בשכר זאת הבטיח הרבי אריכות ימים לבעל הבית (הגוי)[5].
אדמו"ר האמצעי
ביום רביעי ט' בכסלו תקפ"ח התחיל אדמו"ר האמצעי לומר בהתלהבות גדולה מאמר חסידות על הפסוק "אחרי ה' תלכו". לקראת עלות השחר סיים את המאמר במילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים" והסתלק בהיותו בן 54.
אדמו"ר הצמח צדק
בתחילת חודש ניסן תרכ"ו נחלש מאד והזמינו את הרופא של ליובאוויטש ואמר שאינו רואה דבר. למחרת נהיה המצב גרוע יותר והחסידים היו מבוהלים מאוד וכל היום אמרו תהלים והוסיפו לשמו את השם "מאיר". לקראת ערבו של י"ב בניסן תרכ"ו אמרו שהמצב השתפר, אבל אחר זמן קצר ראו שוב שאין תקווה. השמש ר' חיים בער הטה את אזנו לפיו של אדמו"ר הצמח צדק ושמע שאומר "למען ירבו ימיכם".
בשעה אחד עשרה בלילה ראו שאין מה לעשות. מטתו עמדה באמצע החדר ומסביבו עמדו כל האנשים עם נרות דולקים. אדמו"ר הצמח צדק שכב ללא שום תנועה והביט על האנשים. באור ליום חמישי י"ג בניסן בשעה שתים עשרה וחצי בלילה נפטר ומנוחתו כבוד בליובאוויטש.
לאחר פטירתו אמר אדמו"ר המהר"ש: "דעו לכם כי אבא לא מת ומי שרוצה לבקש איזה בקשה יכול לבקש, גם אני בקשתי איזה בקשה"[6].
אדמו"ר מהר"ש
בשנת תרמ"ב התגלתה אצלו מחלה קשה וביום י"ג בתשרי תרמ"ג (26 בספטמבר 1882) הסתלק, בהיותו בן ארבעים ושמונה וחצי. מנוחתו כבוד בליובאוויטש ליד ציון אביו, אדמו"ר הצמח צדק.
אדמו"ר הרש"ב
למחרת, יום השבת האחרונה לחייו הגשמיים של אדמו"ר הרש"ב, החריף משעה לשעה מצבו של אדמו"ר הרש"ב. בשעה חמש אחר הצהריים נכנס לחדרו הרב יחיאל צבי גוראריה ועמד קרוב למיטתו של אדמו"ר הרש"ב. לפתע השתנה גוון פניו של אדמו"ר הרש"ב לאדמומי והיה נראה כלבת אש יוקדת. העיניים כמו בלטו מחוריהן באופן מאויים, כמו בזמנים בהם היה בדבקות. הרופאים שהוזעקו אל החדר מיששו את זרועו של אדמו"ר הרש"ב ובדקו את הדופק. לאחר השבת הם סיפרו שבמשך כל השבת כמעט ולא היה דופק ועל פי הטבע היה נראה שאין סיכויים להצילו, אך נמנעו מלגלות זאת.
בנו יחידו של אדמו"ר הרש"ב, אדמו"ר הריי"צ, היה צמוד כל הזמן למיטתו של אביו. במוצאי שבת בשעה עשר, פקח לפתע אדמו"ר הרש"ב את עיניו והביט באדמו"ר הריי"צ, שרכן אליו כדי שיוכל להקשיב בתשומת לב לדברי אביו. קולו של אדמו"ר הרש"ב היה חד וברור: "אני עולה השמיימה, את הכתבים אני משאיר לכם. קחו אותי לזאל (חדר היחידות) ונהיה ביחד"[7]. אדמו"ר הריי"צ החוויר בהבינו את משמעות הדברים. פנה אליו אביו ואמר לו: "התפעלות? התפעלות? מוחין! מוחין[8]!".
אדמו"ר הרש"ב הועבר על מיטתו לאולם הגדול. רעייתו, מרת שטערנא שרה הגישה לו כוס קפה. שפתיו של אדמו"ר הרש"ב החלו להתנועע בלחישה וקולו לא נשמע. אחד המקורבים שהטה את אוזנו שמע את הרבי אומר את נוסח ההבדלה. מחשבה מבהילה חלפה, כי גם אדמו"ר הזקן בשעתו עשה הבדלה על קפה, שעות אחדות לפני הסתלקותו, אף הוא במוצאי שבת קודש.
לאחר השעה שתיים בלילה, הרים לפתע אדמו"ר הרש"ב את ידו הקדושה כששפתיו שוב רוחשות. אדמו"ר הריי"צ שעמד כל העת ליד המיטה, הבין שאביו רוצה לברכו. הוא הרכין את ראשו עד שידיו של אביו היו מעל ראשו, וברכו בברכת אב. לאחר מכן ברך אף את שלוש נכדותיו - בנותיו של אדמו"ר הריי"צ. כל הנוכחים בחדר, מלבד בני המשפחה התבקשו לצאת על ידי אדמו"ר הריי"צ.
במשך כל תקופת מחלתו, היה אדמו"ר הרש"ב אפוף במחשבותיו ופניו הביעו רצינות יתירה. אפילו בת שחוק קלה לא נראתה על פניו, מלבד אי-אלו פעמים נדירות.
ביום ב' ניסן תר"פ, שעה ארבע לפנות בוקר, ניכר שאלו היו רגעיו האחרונים של אדמו"ר הרש"ב. עיניו נעצמו בדבקות ונשימתו הלכה ונחלשה. לפתע הוא פקח את עיניו, הביט בבנו יחידו ושתי דמעות זלגו מעיניו הטהורות ומיד נעצמו שוב. תנועה קלה נוספת. אדמו"ר הרש"ב יישר את ראשו, סידר את ידיו ורגליו ונשמתו הקדושה עלתה השמימה בקדושה ובטהרה[9].
אדמו"ר הריי"צ
אדמו"ר הריי"צ סבל יסורים רבים במהלך חייו והחל משנת תר"צ, כתוצאה ממחלה קשה, גברו ייסוריו והליכתו ודיבורו היו קשים עליו. ביום י' שבט תש"י, בשבת פרשת בא בשעה שמונה בבוקר, הסתלק. למחרת, ביום ראשון י"א שבט, התקיימה ההלוויה ועשרות אלפי אנשים ליוו את ארונו בדרכו לבית העלמין 'מונטיפיורי' ברובע קווינס שבניו יורק. על קברו בנו אוהל מיוחד, שהלך והשתפץ במהלך השנים.
אוהל הצדיק
| ערך מורחב – אוהל |
אוהל הינו מבנה הבנוי מעל ציון הקבר של הצדיק.
האוהל מוקדש לתפילה ובקשות רחמים בעת ה"השתטחות" על קבר הצדיק, והוא מקום סגולה להתעוררות רחמים רבים.
כתוב בזוהר הקדוש, "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", הן במילי דשמיא והן במילי דעלמא (צדיק שנפטר, נמצא בכל העולמות יותר מבחייו, הן בענייני שמים והן בענייני העולם).
תוארי הסתלקות
לאחר פטירת צדיק נהוג להצמיד לו תוארי כבוד, זצוקלל"ה (= זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא), נבג"מ (= נשמתו בגנזי מרומים), זי"ע (= נזכותו יגן עלינו), נ"ע (=נשמתו עדן) או אחרים.
הרבי נוהג להצמיד לאדמו"ר הריי"צ בכתיבה את הכינוי "זצוקלל"ה נבג"מ זי"ע", ועל אדמו"ר הרש"ב "נ"ע".
הרבי גם ביאר את הסיבה שאדם ללא קשר לצדיק מבקש שזכותו תגן עליו והוסיף שאת הביטוי "זללה"ה" אפשר לומר על כל צדיק, אולם "זי"ע" יש להגיד על מדריכי ישראל ומלמדי תורה לרבים[10].
במקום אחר אמר הרבי שמספיק להוסיף תואר על הצדיק פעם אחת בכל הזדמנות ואין צורך לחזור בהמשך אחד כמה פעמים, כפי שרואים מעשה רב וכפי שנמצא בתורה שנכתב פעם אחת[11] "אדוני משה" ובשאר התורה הוא מוזכר בשמו[12].
אדמו"ר הריי"צ התבטא פעם אחת שעל אביו אדמו"ר הרש"ב, הוא לא אומר נ"ע, מפני שאביו לא הסתלק[13] ונקל יותר לומר עליו "נשמתו בי"[14]. בשנת תש"י אמר הרבי, כי כמו אדמו"ר הריי"צ גם הוא לא אומר עליו נ"ע אלא נשמתו בי[15].
באחרון של פסח תש"י בסוף ההתוועדות אמר הרבי שאין להשתמש בלשון "נבג"מ" בנוגע לאדמו"ר מהוריי"צ, שכן "גנזי מרומים" הוא ענין ששייך להארות וגילויים, ואילו אדמו"ר הריי"צ עבודתו היתה שלא על מנת לקבל פרס, ופרס מלשון פרוסה הוא ענין של הארה וגילוי בלבד[16], ואדמו"ר הריי"צ שלא עבד על מנת לקבל פרס קשור עם העצם שלמעלה מהארות וגילויים, וכיון שהעצמות הוא בעולם למטה שכמבואר בחסידות נעשית בו כללות העבודה, לכן נמצא גם הרבי כאן למטה! וסיים הרבי שאדמו"ר הריי"צ "שליט"א (= שיחיה לימים טובים אמן) – יוליכנו לגאולה האמיתית והשלימה"[17].
הערות שוליים
- ↑ כש"ט ח"א קנ"א
- ↑ ספר השיחות (אדמו"ר הריי"צ) תרצ"ט, עמוד 338. בהמשך כותב אדמו"ר הריי"צ ש"יש על פתגם זה שמונה פירושים מאדמו"ר הצמח צדק" ומביא את אחד הפירושים.
- ↑ מופיע ברשימה של אדמו"ר הריי"צ, ששמע מאביו, אדמו"ר הרש"ב
- ↑ ליקוטי דיבורים חלק ג'-ד', ליקוט לב בסופו
- ↑ מרשימותיו של הרב עזריאל זעליג סלונים - 'מגדל עז' עמוד קעד-ה. משמו של השד"ר ר' יחיאל היילפרין שראה בפנקס העיר האדיטש. בספר שבחי הרב מוזכר שסגרו את החדר, אך לא ציון שהיה זה בציוויו של אדמו"ר הזקן.
- ↑ גליון כרם חב"ד, ניסן תשמ"ז, עמ' 68.
- ↑ אגרות אדמו"ר הריי"צ נ"ע חלק א'עמוד קיג.
- ↑ אשכבתא דרבי עמ' 96.
- ↑ לאחר זמן כתב אדמו"ר הריי"צ לכל החסידים: "בחודש הראשון, באור ליום השני, כעשרים רגעים על שעה החמישית בעלות השחר, נפתחו השמים, שמי שמים העליונים, והנשמה הטהורה עלתה להשתפך אל חיק אביה בנעימה קדושה ובשקיטה אצילית מסר רבינו הקדוש נשמתו לא-ל אלקי הרוחות, והוסגרו עיני אב הרחמן, לי, ולכל אחי חניכי בית אלקים, וברגע אחת יתום נהייתי, אני, אתם תלמידיו, ואתנו יחד עם הקודש".
- ↑ אגרות קודש כרך טז עמ' שסו
- ↑ בהעלותך יא, כח
- ↑ התוועדויות תשמ"ו כרך א, עמ' 572
- ↑ ליקוטי דיברים, חלק ה', עמוד 1016.
- ↑ ליקוטי דיבורים חלק ד' תשט, סע"ב ואילך
- ↑ שיחת פורים תשי"א (נדפס בתורת מנחם - התוועדויות חלק ב' עמ' 326)
- ↑ לקוטי תורה תזריע כ, ב
- ↑ שיחת אחרון של פסח תש"י (נדפס בתורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 106)