אגרת הקודש - סימן כ"ו: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "אגרת הקודש - סעיף" ב־"אגרת הקודש - סימן") |
(←מבוא) |
||
| (גרסת ביניים אחת של משתמש אחר אחד אינה מוצגת) | |||
| שורה 7: | שורה 7: | ||
האגרת מבארת את תכלית עבודת הבירורים: מצד [[שבירת הכלים]] וחטאי האדם ירדו ניצוצות קדושה ונעלמו בקליפות, ושבירת התאוות מעניקה לאדם את הכח לבררם: ע"י '''לימוד''' ההלכות מתבררים '''הדברים הגשמיים''' אודותם לומד, וע"י '''העיון''' ופלפול מתבררות '''ההלכות''' עצמן ונפדות מהקליפות. | האגרת מבארת את תכלית עבודת הבירורים: מצד [[שבירת הכלים]] וחטאי האדם ירדו ניצוצות קדושה ונעלמו בקליפות, ושבירת התאוות מעניקה לאדם את הכח לבררם: ע"י '''לימוד''' ההלכות מתבררים '''הדברים הגשמיים''' אודותם לומד, וע"י '''העיון''' ופלפול מתבררות '''ההלכות''' עצמן ונפדות מהקליפות. | ||
כשתגמר העבודה להוציא מהקליפות את הניצוצות שבלעו - תבוא הגאולה. כשתבוא הגאולה יהיה כל עיקר עסק התורה רק בפנימיות המצוות וטעמיהם הנסתרים. | |||
==גוף האגרת== | ==גוף האגרת== | ||
גרסה אחרונה מ־09:16, 24 בדצמבר 2024
| ספר התניא |
|---|
| דף השער וההקדמה |
| דף השער · הסכמה א' · הסכמה ב' · הסכמה ג' · הקדמת המלקט |
| ליקוטי אמרים |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב · ל"ג · ל"ד · ל"ה · ל"ו · ל"ז · ל"ח · ל"ט · מ' · מ"א · מ"ב · מ"ג · מ"ד · מ"ה · מ"ו · מ"ז · מ"ח · מ"ט · נ' · נ"א · נ"ב · נ"ג |
| שער היחוד והאמונה |
| הקדמה - חינוך קטן |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב |
| אגרת התשובה |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב |
| אגרת הקודש |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב |
| קונטרס אחרון |
| א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' |
אגרת הקודש כ"ו - והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע
באגרת הקודמת תירץ אדמו"ר הזקן קושיות על שיטת הבעש"ט הקדוש (והאר"י), ובאגרת זו קושיות על הזהר הקדוש.
מבוא[עריכה | עריכת קוד מקור]
האגרת מבארת את תכלית עבודת הבירורים: מצד שבירת הכלים וחטאי האדם ירדו ניצוצות קדושה ונעלמו בקליפות, ושבירת התאוות מעניקה לאדם את הכח לבררם: ע"י לימוד ההלכות מתבררים הדברים הגשמיים אודותם לומד, וע"י העיון ופלפול מתבררות ההלכות עצמן ונפדות מהקליפות.
כשתגמר העבודה להוציא מהקליפות את הניצוצות שבלעו - תבוא הגאולה. כשתבוא הגאולה יהיה כל עיקר עסק התורה רק בפנימיות המצוות וטעמיהם הנסתרים.
גוף האגרת[עריכה | עריכת קוד מקור]
| אגרת כ"ו |
|---|
| כו בר"מ פ' נשא "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר מן זהרא דאימא עילאה תשובה באילין לא צריך נסיון, ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמים, ויתקיים בהון ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה לא ישלטו על ישראל יתיר, דהא פרנסה דלהון לא להוי אלא מסטרא דאילנא דחיי דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, דלא יתפרנסון ת"ח מע"ה אלא מסטרא דטוב דאכלין טהרה כשר היתר, ולא מערב רב דאכלין טומאה פסול אסור כו', ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו' אינון חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין כגוונא דיום השבת דלית ליה אלא מה דמתקנין ליה ביומא דחול, ובזמנא דשלטא אילנא דחיי אתכפייא אילנא דטוב ורע, ולא יהא לעמי הארץ אלא מה דיהבין להון ת"ח, ואתכפיין תחותייהו כאלו לא הוו בעלמא, והכי איסור היתר טומאה וטהרה לא אתעבר מע"ה דמסטרייהו לית בין גלותא לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד דאינון לא טעמי מאילנא דחיי וצריך לון מתניתין באיסור והיתר טומאה וטהרה" ע"כ בר"מ:
והנה המובן מהשקפה ראשונה לכאורה מלשון זה המאמר לחסירי מדע, שלימוד איסור והיתר וסדר טהרות הוא מאילנא דטוב ורע מלבד שהוא פלא גדול מחמת עצמו וסותר פשטי הכתובים ומדרשי רבותינו ז"ל שכל התורה הנגלית לנו ולבנינו נקרא עץ חיים למחזיקים בה ולא ספר הזהר לבד, ובפרט שהיה גנוז בימיהם וגם כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים כי אם ליחידי סגולה, ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים כדאיתא בגמרא וכמ"ש האריז"ל דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה ולא בדורות הראשונים, וגם רשב"י אמר בזוהר הקדוש שלא ניתן רשות לגלות רק לו ולחביריו לבדם ואף גם זאת פליאה נשגבה דלפי זה לא היה לימוד איסור והיתר וכ"ש דיני ממונות דוחין מצות תפלה שנתקנה על פי סודות הזהר ויחודים עליונים ליודעים כרשב"י וחביריו, וזה אינו כדאיתא בגמ' דרבי שמעון בן יוחאי וחביריו וכל מי שתורתו אומנתו אין מפסיקין לתפלה, ואפילו כשעוסק בדיני ממונות כרב יהודה דכולהו תנויי בנזיקין הוי ואפ"ה לא הוי מצלי אלא מתלתין יומין לתלתין יומין כד מהדר תלמודא כדאי' בגמ' ובירושלמי פ"ק דברכות ס"ל לרשב"י דאפי' לק"ש אין מפסיקין כ"א ממקרא ולא ממשנה דעדיפי ממקרא לרשב"י ולא חילק בין סדר זרעים ומועד וקדשים טהרות לנזיקין (וסותר דעת עצמו בר"מ בכמה מקומות דמשנה איהי שפחה כו', והמקרא שהוא תורת משה ודאי עדיפא מקבלה דאיהי מטרוניתא בר"מ שם ותורה שבכתב הוא מלכא (דהיינו יסוד אבא המלובש בז"א כמ"ש האריז"ל)). וגם פלפול הקושיות ותירוצים דמסטרא דרע ורוח הטומאה אשכחן ברשב"י דעסק בי' טובא גם בהיותו במערה, ואדרבה בזכות צער המערה זכה לזה כדאיתא בגמ' דאמר לר' פנחס בן יאיר אכל קושי' כ"ד פירוקי ,וא"ל אילו לא ראיתני בכך כו' (וגם באמת ע"כ עיקר עסקיהם במערה הי' תורת המשניות ת"ר סדרי שהיה בימיהם עד רבינו הקדוש, דאילו ספר הזהר והתיקונים היה יכול לגמור בב' וג' חדשים כי בודאי לא אמר דבר אחד ב' פעמים), גם אמרו רבותינו ז"ל מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ועוד יש להפליא הפלא ופלא איך אפשר שלימות המשיח לא יצטרכו לידע הלכות איסור והיתר וטומאה וטהרה, כי איך ישחטו הקרבנות וגם חולין אם לא ידעו הלכות דרסה וחלדה ושהי' הפוסלים השחיטה ופגימת הסכין, וכי יולד איש בטבעו שיהא שוחט בלי שהי' ודרסה וגם הסכין תהי' בריאה ועומדת בלי פגימה לעולם, ועוד הרבה הלכות חלב ודם ושאר איסורין, וגם טומאת המת יהיה צריכין לידע כדכתיב הנער בן מאה שנה ימות, וגם טומאת יולדת צריך לידע כדכתיב הרה ויולדת יחדיו אם תלד אשה בכל יום מביאה אחת אף על פי כן דין איסור טומאתה לא ישתנה, ואין להאריך בדבר הפשוט ומפורסם הפכו בכל הש"ס ומדרשים דפריך הלכתא למשיחא ואליהו בא לפשוט כל הספיקות ופרשה זו עתיד אליהו לדורשה כו': ועוד אינו מובן מ"ש דלא יתפרנסון ת"ח מעמי הארץ כו' ולא מערב רב דאכלין פסול טמא ואסור ח"ו, שהרי ת"ח שבזמן בית שני לא היו מתפרנסין מע"ה דאכלין פסול אסור ח"ו שהיה להם שדות וכרמים כע"ה ואפ"ה היו עוסקין בלימוד איסור והיתר וטומאה וטהרה כל הזוגות שהיו בימי בית שני והעמידו תלמידים לאלפים ורבבות ולימוד הנסתר בהסתר כו': אך באמת כשתדקדק בלשון ר"מ דלעיל ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר כו' ולא אמר תורת איסור והיתר או הלכות או"ה אלא ר"ל דגוף דבר האסור ודבר המותר הוא מאילנא דטוב ורע שהוא קליפת נוגה כמ"ש בע"ח. וזהו לשון אסור שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה כדבר המותר דהיינו שאינו קשור ואסור בקליפה ויוכל לעלות על ידי האדם האוכלו בכוונה לה' וגם בסתם כל אדם העובד ה' שבכח האכילה ההיא לומד ומתפלל לה', ונמצא שנעשה אותיות התורה והתפלה העולה לה' מכח הנברר מהמאכל ההוא, וזהו בחול אבל בשבת שיש עליה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות, לכן מצוה לאכול כל תענוגים בשבת ולהרבות בבשר ויין אף שבחול נקרא זולל וסובא. משא"כ בדבר איסור שאינו יכול לעלות לא בשבת ולא בחול גם כשמתפלל ולומד בכח ההוא, אם לא שאכל לפיקוח נפש שהתירו רז"ל ונעשה היתר [גמור]. אבל הלימוד בתורה אף הלכות איסור והיתר טומאה וטהרה שהם המשניות וברייתות שבגמרא ופוסקים המבארים ומבררים דבריהם להלכה למעשה הן הן גופי תורה שבעל פה שהיא ספי' מלכות דאצילות כדאי' בזוהר הקדוש במקומות אין מספר, ובריש תיקונים מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ובאצילות איהו וגרמוהי חד בהון דהיינו שאור אין סוף ברוך הוא מתייחד באצילות בתכלית היחוד שהוא ורצונו וחכמתו המלובשים בדבורו שנקרא מלכות הכל אחד: ומ"ש האריז"ל שהמשניות הן במלכות דיצירה ר"ל לבוש מלכות דיצירה שנתלבשה בה מלכות דאצילות ומלכות דיצירה נקרא שפחה לגבי מלכות דאצילות ומלכות דבריאה נקרא אמה, ותדע ממ"ש האריז"ל דמקרא דהיינו תושב"כ הוא בעשיה והרי מפורש בזהר ובכתבי האריז"ל מקומות אין מספר שהיא תפארת שהוא ז"א דאצילות אלא שמתלבשת בעשיה וכן הוא בהדיא בספר הכוונות שמקרא ומשנה ותלמוד וקבלה כולם באצילות אלא שמקרא מתלבש עד עשיה ומשנה עד היצירה ותלמוד בבריאה. והנה כשהמלכות דאצילות מתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר הניצוצות שנפלו בחטא אדה"ר וגם הרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים אזי גם המלכות דאצילות נקרא בשם [[עץ הדעת טוב ורע]] לגבי ז"א דאצילות שאינו יורד שם ונקרא עץ חיים והנה התלבשות המלכות בקליפת נוגה הוא סוד גלות השכינה אשר שלט האדם באדם כו' וזהו שאיתא ברע"מ ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו' אינון כו' דהיינו בזמן גלות השכינה שמשפעת לחיצונים שהם בקליפת נוגה שהערב רב יונקים משם ומתמציתן ניזונין תלמידי חכמים בגלות ואז עיקר עבודת האדם ועיקר עסק התורה והמצות הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז"ל לכן עיקר ענין הלימוד הוא בעיון ופלפול הלכה באיסור והיתר טומאה וטהרה לברר המותר והטהור מהאסור והטמא על ידי עיון ופלפול הלכה בחכמה בינה ודעת כנודע דאוריי' מחכמה נפקת ובחכמה דייקא אתברירו והיינו חכמה עילאה דאצילות המלובשת במלכות דאצילות סוד תורה שבעל פה (בסוד אבא יסד ברתא) המלובשת במלכות דיצירה (וסוד) [סוד] המשניות וברייתות המלובשות בקליפת נוגה שכנגד עולם היצירה ששם מתחיל בחינת הדעת [נ"א הרע] שבנוגה [נ"א והברייתות המלובשות בק"נ שכנגד עולם העשיה ששם מתחיל בחינת הרע שבנוגה] כנודע מהאריז"ל. והמשכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד מה נעשה בשמים ממעל על ידי עיון ובירור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים מה שהיה בהעלם דבר קודם העיון הלז כי על ידי זה מעלה הלכה זו מהקליפות שהיו מעלימים ומכסים אותה שלא היתה ידועה כלל או שלא היתה מובנת היטב בטעמה שהטעם הוא סוד הספי' חכמה עילאה שנפלו ממנה ניצוצי' בקליפות בשבה"כ והם שם בבחינת גלות שהקליפות שולטים עליהם ומעלימי' חכמת התורה מעליונים ותחתונים וזהו שאיתא בר"מ שהקושי' היא מסטרא דרע. והנה העליונים אין בהם כח לברר ולהעלות מהשבירה שבקליפת נוגה אלא התחתונים לבד לפי שהם מלובשים בגוף חומרי משכא דחויא מקליפת נוגה והם מתישים כחה בשבירת התאוות ואתכפיא ס"א ויתפרדו כל פועלי און. ולכן באים העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים מה שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה (לגלות) ולחדש שכל חדש הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר כפי בחינת שרש נשמתו ומחוייב בדבר להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה כנודע (וכל דברי תורה ובפרט דבר הלכה היא ניצוץ מהשכינה שהיא היא דבר ה' כדאיתא בגמרא דבר ה' זו הלכה סוד מלכות דאצילות המלבשת לחכמה דאצילות ומלובשים במלכות דיצירה וירדו בקליפת נוגה בשבירת הכלים). וזהו שאיתא בגמרא כל העוסק בתורה אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו פדאני ואת בני מבין האומות עו"ג. אבל בצאת השכינה מקליפת נוגה [נ"א מהקליפות] אחר שיושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מהטוב ויתפרדו כל פועלי און ולא שלטא אילנא דטוב ורע בצאת הטוב ממנה אזי לא יהיה עסק התורה והמצות לברר בירורין כ"א ליחד יחודים עליונים יותר להמשיך אורות עליונים יותר מהאצילות כמ"ש האר"י ז"ל והכל על ידי פנימיות התורה לקיים המצות בכוונות עליונות שמכונות לאורות עליונים כו' כי שרש המצות הוא למעלה מעלה בא"ס ברוך הוא (ומ"ש רז"ל דמצות בטילות לע"ל היינו בתחיית המתים אבל לימות המשיח קודם תחה"מ אין בטלים) ולכן יהיה גם עיקר עסק התורה גם כן בפנימיות המצות וטעמיהם הנסתרים. אבל הנגלות יהיו גלוים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחלה בלי שכחה וא"צ לעסוק בהם אלא לערב רב שלא יזכו למטעם מאילנא דחיי שהוא פנימיות התורה והמצוה וצריכים לעסוק [בתורה] במשנה להתיש כח הס"א הדבוק בהם (ע"י עסק התורה. בכ"י ליתא) שלא תשלוט בהם להחטיאם כדכתיב והחוטא בן מאה שנה יקולל שיהיו חוטאים מערב רב וגם למעשה יהיו צריכים לפרטי הלכות אסור וטומאה יותר מישראל שלא יארע להם פסול וטומאה ואסור כי לא יאונה כו' וגם אפשר וקרוב הדבר שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן א"צ לעסוק בהם כלל. מה שאין כן בזמן בית שני היו צריכים לעסוק גם כי לא בשביל הלכה למעשה בלבד אלא שזהו עיקר עבודה להתיש כח הס"א ולהעלות ניצוצי הקדושה על ידי התורה והעבודה כמ"ש במ"א. ואחר הדברים והאמת יובן היטב בתוס' ביאור הר"מ דלעיל במה שאמר אילנא דטוב ורע כו' ר"ל קליפת נוגה שהוא עולם הזה העיקר כמ"ש בע"ח ודי למבין: |
סיכום[עריכה | עריכת קוד מקור]
האגרת נחלקת לארבעה פרקים:
- פרק ראשון: מביא ציטוט מדברי הזוהר הקדוש, המכנה את לימוד תורת הסוד עץ חיים ולימוד דינים וענייני איסור והיתר עץ הדעת טוב ורע.
- פרק שני: מקשה כמה קושיות עצומות על דברי הזהר האמורים.
- פרק שלישי: מסביר שקושיות אלו באות רק מלימוד שטחי של "חסירי[1] מדע", ומתרץ תירוץ פשוט לכל השאלות. נקודת הביאור: עץ הדעת טוב ורע הוא גוף הדברים הגשמיים (שיונקים חיותם מהקליפות), ולא ההלכות (העוסקות ביחס לדברים אלו, מתי הם מותרים ומתי אסורים וכו').
- פרק רביעי: בפרק הקודם נאמר שהמשניות הן מלכות (דאצילות), ומדוע אמר הזהר שהן שפחה (והאר"י אומר שהן ביצירה, ולא באצילות)? ומתרץ, שהתורה כולה[2] היא באצילות[3] ורק שירדה בלבושים שונים, והמשניות בפרט[4] היא החכמה האלוקית כפי שירדה והתלבשה במלכות דיצירה (ונקראת שפחה לעומת שורשה במלכות דאצילות).
סיום האגרת הקושיות על הזהר תורצו כולן. מכאן ואילך[5] מוסיף אדמו"ר הזקן עניין חדש, ביאור הנלמד ממשמעות לשון הזהר[6]: למרות האמור (שהמשניות הן "עץ חיים" ולא "עץ הדעת"), מצד בירור הניצוצות הן שייכות גם לעץ הדעת.
תכלית ירידת החכמה דאצילות (להתלבש במלכות דיצירה) היא להוציא מהקליפות את ניצוצי הקדושה שנפלו שם[7]: כל עוד הקליפות מעלימות על הלכה מסויימת (או על טעמה) - היא לא ידועה לתחתונים וגם לא לעליונים. רק התחתונים[8] יכולים לברר ולהוציא את ההלכות מהעלם הקליפות - ולא העליונים. לעתיד לבוא (כשיגמרו הבירורים, ועבודה זו לא תהיה עוד) יהיה עסק התורה רק ליחד יחודים, ולקיים המצות בכוונות עליונות כו'.
סיכום: מצד שבירת הכלים וחטאי האדם ירדו ניצוצות קדושה ונעלמו בקליפות. שבירת התאוות מעניקה לאדם את הכח לבררם: ע"י לימוד ההלכות מתבררים הדברים הגשמיים אודותם לומד, וע"י העיון ופלפול מתבררות ההלכות עצמן ונפדות מהקליפות.
כשתגמר העבודה להוציא מהקליפות את הניצוצות שבלעו - תבוא הגאולה. כשתבוא הגאולה יהיה כל עיקר עסק התורה רק בפנימיות המצוות וטעמיהם הנסתרים.
מושגים יסודיים בפרק[עריכה | עריכת קוד מקור]
| הקודם: פרק כ"ה |
פרקי אגרת הקודש | הבא: פרק כ"ז |
הערות שוליים
- ↑ מה שנדפס בגוף התניא "'חסידי מדע" בדל"ת הוא טעות הדפוס, וצריך להיות חסירי ברי"ש.
- ↑ מקרא, משנה, תלמוד וקבלה.
- ↑ כי כל התורה כולה, מהסוד ועד הפשט, היא "חכמתו יתברך" שהיא דרגת האצילות.
- ↑ קבלה לא ירדה בלבוש כלל, תלמוד (טעמי ההלכות) התלבש בבריאה, ומקרא בעשיה (העיקר בו הוא צורת האותיות ומספרן).
- ↑ החל מהמילים "והנה כשהמלכות דאצילות מתלבשת בקליפת נוגה".
- ↑ מדיוק הלשון.
- ↑ משבירת הכלים וחטא עץ הדעת.
- ↑ משום שמחלישים את הקליפה על ידי עבודתם להתגבר על התאוות.