דב בעריש רוזנברג: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה אחרונה מ־22:52, 4 ביוני 2024

הרב דב בעריש רוזנברג, (ידוע בשם ר' בעריש, י"ז בסיוון תרע"ט – י' בשבט תשמ"ה) היה סופר סת"ם ומשפיע בשיכון חב"ד בלוד.

תולדות חיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

נעוריו[עריכה | עריכת קוד מקור]

נולד לאביו הרב שמעון ולאמו מרת רבקה בעיר טעשין שבצ'כיסלובקיה, ביום י"ז בסיון תרע"ט. אביו ר' בעריש היה צאצא למשפחה מכובדת. סבו של אביו, הרב שמעון, היה תלמיד-חבר של ה'בני יששכר' מדינוב. אמו מרת רבקה הייתה מצאצאי בעל ה'תוספות יום טוב'.

החל מגיל בר מצווה, החל ללמוד עם הרב מאיר טייטלבוים, רב העיירה טעשין ונכדו של בעל ה'ישמח משה' מאוהל. לאחר בר המצוה שלו, נסע ללמוד בישיבות 'כתר התורה' בעיירה קשאנוב ובישיבה נוספת בעיר קראקא. בישיבות אלו כונה "בעריש טעשינער". בגיל 18 החל ללמוד בבית המדרש שומרי שבת בעירו. באותם שנים נמנה על חסידי ראדומסק, והיה מגיע מידי פעם להתסופף בצילו של האדמו"ר מראדמוסק.

בעקבות ברכתו של האדמו"ר מראדמוסק, התחמק ר' בעריש מגיוס לצבא בפרוץ מלחמת עולם השנייה, והצליח לברוח יחד עם אחיו לעיר לבוב שברוסיה. בעיר זו פגש ר' בעריש את החסיד הרב חיים מאיר ליס שקירבו לראשונה לחסידות חב"ד.

בלבוב הוצע לו להישאר ברוסיה או לעבור לגרמניה ר' בעריש ואחיו העדיפו לעבור לגרמניה. הרוסיה לא ראו זאת בעין טובה ושלחו אותו בשל כך לסיביר. בז' באלול תש"ב השתחרר מסיביר, ולאחר שלושה שבועות, בערב ראש השנה תש"ג, הגיע לסמרקנד, שם היה ריכוז גדול של פליטים יהודיים ובהם חסידי חב"ד רבים. בעיר זו פגש שוב בר' חיים מאיר ליס שהמשיך ללמדו חסידות.

בי' בכסלו תש"ד נישא עם מרת איטה בת אלטע פערל ור' שלום לישנר^[1]. בחתונתם של בני הזוג השתתפו חשובי וגדולי החסידים שהיו בסמרקנד. לאחר החתונה התגוררו ר' בעריש וזוגתו בבית החמות, על פי בקשתה, וזאת כיון שחמיו נפטר חודשים ספורים קודם כן. ר' בעריש נאלץ למלא את מקום חמיו ולדאוג לפרנסתה של המשפחה.

באותה תקופה התקרב ר' בעריש לחסידות חב"ד בצעדים שמעותיים, וזאת בעיקר בשל בחור אלמוני שהציג את עצמו בשם "אבר'מל" ולמד עם ר' בעריש. קשר מיוחד שרר בין ר' בעריש לבין הרב חיים זלמן קוזלינר שהיה מגלה לו את מיקם ההתוועדויות שהיה אז סוד חשאי.

בחודש ניסן תש"ה נולדה לר' בעריש בתו הראשונה. מכיון שאך לפני שנתיים וחצי נפטר חמיו הרב שלום לישנר, התייעץ אפוא עם החסיד הנודע המשפיע ר' ניסן נמנוב כיצד לקרוא לבת. ר' ניסן הציע שכדאי לקרוא לה שולמית. ר' בעריש שמע לעצת המשפיע, ונקרא לה שולמית (כיום רעייתו של הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי, מזכיר בית דין רבני חב"ד באה"ק).

בתום המלחמה (בשלהי חודש אייר תש"ה), נודע לו כי הוריו וכמה מבני משפחתו נהרגו.

ר' בעריש יצא מרוסיה בערב חג השבועות תש"ו במסגרת "יציאת רוסיה תש"ו". כל הדרך הוא החביא בקרון שלהם את אברמ'ל, שלימדו חסידות. בתחילת חודש תמוז הגיעה הרכבת סמוך לעיר וורוצ'לב שבפולין, שם ירדו ר' בעריש ומשפחתו. בני המשפחה קיבלו חדר קטן במרתף בבניין הקהילתי, שם התגוררו פליטים יהודים רבים. באותו מרתף נולדה בתם השנייה - אסתר ביילה (כיום רעייתו של הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק).

בשל האנטישמיות שהייתה אז בפולין, נדד ר' בעריש עם משפחתו למינכן ומשם למחנה הפליטים בפוקינג שבגרמניה שלשם הגיע בסוף חודש אלול תש"ו. שם נודע להם ששמו של הבחור "אברמ'ל" הוא ר' אלחנן יהודה לייב רייצס.

לאתר תקופה בה שהה ר' בעריש במחנה, הוא תיכנו להגר לצרפת, אולם בשל הוראתו של אדמו"ר הריי"צ שינה ר' בעריש את תוכניתו ועבר עם משפחתו לארץ ישראל, אליה הגיעה בטבת תש"ט.

בארץ ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

בארץ ישראל הם שוכנו בפרס חנה, ומשם עבר בעזרת חסידי חב"ד שלקחו אותו משם לשיכון חב"ד בלוד.

בלוד סבלה המשפחה מחוסר מחיה, ר' בעריש נאלץ בהתחלה לעבוד כמנקה רחובות, ולאחר בפריקת טעינת בלוקים, ולאחר מכן פרש מעבודה זו. לאחר זמן החל לעבוד במכלותו של חמותו, שם דאג לחלק את החלב מידי בוקר. לאחר מספר שנים התקבל לעבודה בדואר המרכזי בלוד כעובד קבוע. במשך השנים התקדם בעבודתו, ומפקיד זוטר התקדם עד שהגיע לתפקיד מנהל סניף הדואר בלוד. במהלך עבודתו בדואר דאג לקרב את חבריו לעבודה ליהדות, ועודדם לשמור תורה ומצוות. זכה במסגרת עבודתו בדואר בפרס העובד המצטיין.

לאחר שקיבל אישור מהרבי, החל ר' בעריש לעבוד כסופר סת"ם. לאחר זמן נודע לו על יהודי בן שמונים שהצטער על כך שהתפילין אותם הניח מגיל בר מצווה היו פסולות, ר' בעריש ראה מכך סימן משמים שעליו להפסיק את עבודתו כסופר סת"ם, אולם מכיוון שקיבל הוראה מהרבי לעבוד כסופר הוא היה עושה מידי פעם תיקונים בספרי תורה של בית כנסת חב"ד בלוד.

הנהגותיו ואישיותו המיוחדת גרמו לתושבי שיכון חב"ד בלוד לקבלו כמשפיע. רבים התייעצו עמו בעניינים גשמיים ורוחניים, ובהתוועדויות היה הוא מדבר ומתוועד. בנוסף שימש כגבאי בבית הכנסת חב"ד בלוד.

הוא היה בראש השנה ה'מקריא' של בעל התוקע ר' אריה לייב ליפסקר בזמן התקינות הוא היה בוכה עד שגם הנשים בעזרת הנשים היו פורצות בבכי. משלהי מנחם אב תשל"ד החל למסור כל ערב שיעור חסידות בישיבת תומכי תמימים לוד, לעילוי נשמת חתנו ר' יחיאל גולדברג ובתו נחמה שנפטרו בתאונה מחרידה בח' סיוון תשל"ד, אך לאחר שנה הפסיק, וזאת למרות הפצרותיהם של הבחורים שימשיך ללמדם.

בשמחת תורה תשמ"ה, האחרון בחייו, הוא היה אצל הרבי. כאשר הרבי עבר לידו עם ספר התורה בדרך להקפות, איחל לרבי: 'דערלעבט איבער א יאר' [= שתזכה לשנה הבאה]. בדרך כלל הרבי ענה באותה מטבע לשון, אולם הרבי שתק ולא ענה. ר' בעריש נענה מיד ואמר: "אוי! דאס איז דאס!" (אוי, זהו זה). נפטר בי' שבט תשמ"ה.

משפחתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בנו, הרב שמעון רוזנברג - עפולה.
בנו, הרב יוסף יצחק רוזנברג - ירושלים.
חתנו, הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי - נחלת הר חב"ד.
חתנו, הרב שמואל שנור - מגדל העמק.
חתנו, הרב יוסף הרשקוביץ - לוד.
חתנו, הרב נפתלי גרינברג - לוד.
חתנו, הרב אברהם רייך - ניו יורק.
חתנו, הרב יצחק דוד גרוסמן - מגדל העמק.
חתנו, הרב יחיאל גולדברג - לוד. נהרג בתאונת הדרכים בח' סיוון תשל"ד.
ביתו, מרת נחמה, נהרגה בתאונת הדרכים בח' סיוון תשל"ד.
נכדתו, הרבנית רבקה הולצברג שלוחה של הרבי במומבאי שבהודו, שנרצחה על ידי מחבלים.
נכדו, הרב שניאור זלמן ירוסלבסקי
נכדו, הרב שלום רוזנברג.
נכדו, הרב שמואל שלום רוזנברג.

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

↑ אחותה מרת חנה רחל, היתה נשואה לר' פנחס הורביץ.

[1] אחותה מרת חנה רחל, היתה נשואה לר' פנחס הורביץ.

[1]

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
-הרב דב בעריש רוזנברג, המכונה בפי כל ר’ בעריש, נולד לאביו הרב שמעון ולאמו מרת רבקה הי”ד בעיר טעשין שבצ’כיסלובקיה, ביום י”ז בסיון תרע”ט. ר’ בעריש נולד למשפחה מכובדת. סבו של אביו, הרב שמעון, היה תלמיד-חבר של ה’בני יששכר’ מדינוב. אמו מרת רבקה הייתה מצאצאי בעל ה’תוספות יום טוב’. אביו ר’ שמעון היה תופר מכנסיים לפרנסתו, ובזמן עבודתו היה משנן פרקי זוהר. אמו מרת רבקה היתה נוסעת מעיר לעיר כדי למכור סחורה בשווקים.
+[[קובץ:בעריש.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הרב דב בעריש רוזנברג]]
+הרב '''דב בעריש רוזנברג''', (ידוע בשם ר' בעריש, [[י"ז בסיוון]] [[תרע"ט]] – [[י' בשבט]] [[תשמ"ה]]) היה [[סופר סת"ם]] ו[[משפיע]] ב[[שיכון חב"ד בלוד]].
+==תולדות חיים==
+===נעוריו===
+נולד לאביו הרב שמעון ולאמו מרת רבקה בעיר טעשין שבצ'כיסלובקיה, ביום [[י"ז בסיון]] [[תרע"ט]]. אביו ר' בעריש היה צאצא למשפחה מכובדת. סבו של אביו, הרב שמעון, היה תלמיד-חבר של ה'בני יששכר' מדינוב. אמו מרת רבקה הייתה מצאצאי בעל ה'תוספות יום טוב'.
-==ילדותו==
+החל מגיל [[בר מצווה]], החל ללמוד עם הרב מאיר טייטלבוים, רב ה[[עיירה]] טעשין ונכדו של בעל ה'ישמח משה' מאוהל. לאחר בר המצוה שלו, נסע ללמוד בישיבות 'כתר התורה' בעיירה קשאנוב ובישיבה נוספת בעיר קראקא. בישיבות אלו כונה "בעריש טעשינער". בגיל 18 החל ללמוד בבית המדרש שומרי שבת בעירו. באותם שנים נמנה על חסידי ראדומסק, והיה מגיע מידי פעם להתסופף בצילו של האדמו"ר מראדמוסק.
-ר’ דב בעריש היה ילד שביעי מבין תשעה ילדים במשפחה.
+בעקבות ברכתו של האדמו"ר מראדמוסק, התחמק ר' בעריש מגיוס לצבא בפרוץ [[מלחמת עולם השנייה]], והצליח לברוח יחד עם אחיו לעיר [[לבוב]] שב[[רוסיה]]. בעיר זו פגש ר' בעריש את החסיד הרב [[חיים מאיר ליס]] שקירבו לראשונה ל[[חסידות חב"ד]].
-עד הגיעו לגיל בר-מצוה, למד בעריש עם הרב מאיר טייטלבוים, רב העיירה טעשין ונכדו של בעל ה’ישמח משה’ מאוהל. לאחר בר המצוה שלו, נסע ללמוד בישיבות ‘כתר התורה’ בעיירה קשאנוב ובישיבה נוספת בעיר קראקא. בישיבות אלו כונה “בעריש טעשינער”. שם שקד ר’ בעריש על לימודו, והנהגתו הייתה ייחודית ונפלאה. הוא היה נער שקט וצנוע, עדין-נפש וכמעט שלא הכירו אותו חבריו ללימודים.
+בלבוב הוצע לו להישאר ברוסיה או לעבור ל[[גרמניה]] ר' בעריש ואחיו העדיפו לעבור לגרמניה. הרוסיה לא ראו זאת בעין טובה ושלחו אותו בשל כך ל[[סיביר]]. ב[[ז' באלול]] [[תש"ב]] השתחרר מסיביר, ולאחר שלושה שבועות, בערב [[ראש השנה]] תש"ג, הגיע לסמרקנד, שם היה ריכוז גדול של פליטים יהודיים ובהם חסידי חב"ד רבים. בעיר זו פגש שוב בר' חיים מאיר ליס שהמשיך ללמדו חסידות.
-בהיותו בן 18 החל ללמוד בבית המדרש שומרי שבת בעירו. באותם שנים נמנה על חסידי ראדומסק, והיה מגיע מידי פעם להתסופף בצילו של האדמו”ר מראדמוסק.
+ב[[י' בכסלו]] [[תש"ד]] נישא עם מרת איטה בת אלטע פערל ור' [[שלום לישנר]]{{הערה|אחותה מרת חנה רחל, היתה נשואה לר' [[פנחס הורביץ]].}}. בחתונתם של בני הזוג השתתפו חשובי וגדולי החסידים שהיו ב[[סמרקנד]]. לאחר החתונה התגוררו ר' בעריש וזוגתו בבית החמות, על פי בקשתה, וזאת כיון שחמיו נפטר חודשים ספורים קודם כן. ר' בעריש נאלץ למלא את מקום חמיו ולדאוג לפרנסתה של המשפחה.
-ר’ בעריש לא זכה ללמוד ב’[[תומכי תמימים]]’.
+באותה תקופה התקרב ר' בעריש לחסידות חב"ד בצעדים שמעותיים, וזאת בעיקר בשל בחור אלמוני שהציג את עצמו בשם "אבר'מל" ולמד עם ר' בעריש. קשר מיוחד שרר בין ר' בעריש לבין הרב [[חיים זלמן קוזלינר]] שהיה מגלה לו את מיקם ה[[התוועדות|התוועדויות]] שהיה אז סוד חשאי.
-==מלחמת העולם השניה==
+ב[[חודש ניסן]] [[תש"ה]] נולדה לר' בעריש בתו הראשונה. מכיון שאך לפני שנתיים וחצי נפטר חמיו הרב שלום לישנר, התייעץ אפוא עם החסיד הנודע ה[[משפיע]] ר' [[ניסן נמנוב]] כיצד לקרוא לבת. ר' ניסן הציע שכדאי לקרוא לה שולמית. ר' בעריש שמע לעצת המשפיע, ונקרא לה שולמית (כיום רעייתו של הרב [[יצחק יהודה ירוסלבסקי]], מזכיר [[בית דין רבני חב"ד באה"ק]]).
-כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גוייסו כל הגברים לשורות הצבא. גם ר’ בעריש נאלץ להתייצב בצבא ובטרם התייצבותו נסע לרבו האדמו”ר מראדמוסק כדי לבקש ממנו ברכה. אמר לו הרבי: “אתה לא תחזיק רובה!” ואכן, נס גדול היה שלא גוייס לצבא כל שנות המלחמה.
+בתום המלחמה (בשלהי [[חודש אייר]] [[תש"ה]]), נודע לו כי הוריו וכמה מבני משפחתו נהרגו.
-לאחר פרוץ המלחמה, פנה האבא ר’ שמעון אל שלושת בניו: שלמה, ליבוש ובעריש, ואמר להם: “ברחו על נפשותיכם והצילו את עצמכם! ואתה, שלמה הגדול שבאחים, השגח על בעריש באופן מיוחד!” בעריש היה אז בחור כבן עשרים.
+ר' בעריש יצא מ[[רוסיה]] בערב [[חג השבועות]] [[תש"ו]] במסגרת "[[יציאת רוסיה תש"ו]]". כל הדרך הוא החביא בקרון שלהם את אברמ'ל, שלימדו חסידות. בתחילת [[חודש תמוז]] הגיעה הרכבת סמוך לעיר וורוצ'לב שבפולין, שם ירדו ר' בעריש ומשפחתו. בני המשפחה קיבלו חדר קטן במרתף בבניין הקהילתי, שם התגוררו פליטים יהודים רבים. באותו מרתף נולדה בתם השנייה - אסתר ביילה (כיום רעייתו של הרב [[יצחק דוד גרוסמן]], רבה של מגדל העמק).
-שלשת האחים ברחו לכיוון רוסיה. בדרכים הארוכות שעברו, סבלו מאוד מתלאות המלחמה - בעיקר מרעב, קור ומחסור. הרעב הפיל חללים רבים, והמצב היה בכי רע. למרות זאת ר’ בעריש סירב בתוקף להכניס לפיו מאכלים אסורים.
+בשל האנטישמיות שהייתה אז ב[[פולין]], נדד ר' בעריש עם משפחתו למינכן ומשם למחנה הפליטים ב[[פוקינג]] שב[[גרמניה]] שלשם הגיע בסוף חודש [[אלול]] [[תש"ו]]. שם נודע להם ששמו של הבחור "אברמ'ל" הוא ר' [[אלחנן יהודה לייב רייצס]].
-בהיותם ברוסיה נפטר שלמה הגדול מדיזנטריה. מאז נטל על עצמו האח לייבוש את האחריות על בעריש הצעיר. שני האחים התגלגלו ממקום למקום וניצלו ממוות רק בניסים גדולים. כך התגלגלו עד שהגיעו לעיר למברג (לבוב) שעל גבול פולין רוסיה. בעיר זו פגש ר’ בעריש את החסיד הרב [[חיים מאיר ליס]] שקירבו, והטעימו לראשונה מטעמה של חסידות חב”ד.
-השלטונות הרוסים לא ראו בעין טובה את התקבצותם של פליטים בעיר הגבול, בתקופה שהמדינה היתה במצב מלחמה. לכן הודיעו השלטונות כי כל מי שירצה יוכל לקבל אזרחות רוסית, ומי שיסרב - יוחזר לגרמניה. היו יהודים שהעדיפו לסבול מהגרמנים ולא מהקומוניסטים, וביניהם גם האחים רוזנברג. הם חתמו כי הם רוצים לחזור לגרמניה. רק לאחר מכן התבררה התרמית. הרוסים הודיעו כי כל מי שחתם שרוצה לחזור לגרמניה, הנו בוגד ברוסיה ואחת דינו להישלח לסיביר.
+לאתר תקופה בה שהה ר' בעריש במחנה, הוא תיכנו להגר ל[[צרפת]], אולם בשל הוראתו של [[אדמו"ר הריי"צ]] שינה ר' בעריש את תוכניתו ועבר עם משפחתו ל[[ארץ ישראל]], אליה הגיעה ב[[טבת]] [[תש"ט]].
-==בגלות סיביר==
+===בארץ ישראל===
+בארץ ישראל הם שוכנו בפרס חנה, ומשם עבר בעזרת חסידי חב"ד שלקחו אותו משם ל[[שיכון חב"ד בלוד]].
-ר’ בעריש נלקח למחנה עבודה בסיביר הרחוקה. גם שם עמד בעקשנות יהודית טיפוסית שלא להתגעל במאכלי טריפה או חמץ בפסח. הוא גם מסר את נפשו עבור תפילה ותפילין.
+בלוד סבלה המשפחה מחוסר מחיה, ר' בעריש נאלץ בהתחלה לעבוד כמנקה רחובות, ולאחר בפריקת טעינת בלוקים, ולאחר מכן פרש מעבודה זו. לאחר זמן החל לעבוד במכלותו של חמותו, שם דאג לחלק את ה[[חלב]] מידי בוקר. לאחר מספר שנים התקבל לעבודה בדואר המרכזי בלוד כעובד קבוע. במשך השנים התקדם בעבודתו, ומפקיד זוטר התקדם עד שהגיע לתפקיד מנהל סניף הדואר בלוד. במהלך עבודתו בדואר דאג לקרב את חבריו לעבודה ל[[יהדות]], ועודדם לשמור [[תורה]] ו[[מצוות]]. זכה במסגרת עבודתו בדואר בפרס העובד המצטיין.
-בז’ באלול תש”ב השתחרר מסיביר, ולאחר שלושה שבועות, בערב ראש השנה תש”ג, הגיע לסמרקנד, שם היה ריכוז גדול של פליטים יהודיים ובהם חסידי חב”ד רבים. בעיר זו פגש שוב בר’ חיים מאיר ליס שהמשיך ללמדו חסידות.
+לאחר שקיבל אישור מהרבי, החל ר' בעריש לעבוד כ[[סופר סת"ם]]. לאחר זמן נודע לו על יהודי בן שמונים שהצטער על כך שהתפילין אותם הניח מגיל [[בר מצווה]] היו פסולות, ר' בעריש ראה מכך סימן משמים שעליו להפסיק את עבודתו כסופר סת"ם, אולם מכיוון שקיבל הוראה מהרבי לעבוד כסופר הוא היה עושה מידי פעם תיקונים בספרי תורה של בית כנסת חב"ד ב[[לוד]].
-תקופת המלחמה הייתה קשה במיוחד. ר’ בעריש התחבט כל הזמן בגורלם של שאר בני משפחתו שנשארו מאחור.
+הנהגותיו ואישיותו המיוחדת גרמו לתושבי שיכון חב"ד בלוד לקבלו כמשפיע. רבים התייעצו עמו בעניינים גשמיים ורוחניים, [[התוועדות חסידית|ובהתוועדויות]] היה הוא מדבר ומתוועד. בנוסף שימש כ[[גבאי]] ב[[בית הכנסת]] חב"ד בלוד.
-==נישואיו==
+הוא היה בראש השנה ה'מקריא' של בעל התוקע ר' [[אריה לייב ליפסקר]] בזמן התקינות הוא היה בוכה עד שגם הנשים בעזרת הנשים היו פורצות בבכי.
+משלהי [[מנחם אב]] [[תשל"ד]] החל למסור כל ערב שיעור חסידות בישיבת [[תומכי תמימים לוד]], לעילוי נשמת חתנו [[יחיאל מאיר יהודה גולדברג|ר' יחיאל גולדברג]] ובתו נחמה שנפטרו ב[[ח' סיוון תשל"ד (תאונה)|תאונה מחרידה]] ב[[ח' סיוון]] תשל"ד, אך לאחר שנה הפסיק, וזאת למרות הפצרותיהם של הבחורים שימשיך ללמדם.
-בין כה וכה פתח דף חדש בחייו, וביום י’ בכסלו תש”ד בא בקשרי השידוכין עם מרת איטא לישנר. בחתונתם של בני הזוג השתתפו חשובי וגדולי החסידים שהיו ב[[סמרקנד]]. את הקידושין סידר הרב [[ישעיה מרינובסקי]], ואת הכתובה כתב הרב [[נחום שמריה ששונקין]].
+ב[[שמחת תורה]] [[תשמ"ה]], האחרון בחייו, הוא היה אצל הרבי. כאשר הרבי עבר לידו עם ספר התורה בדרך להקפות, איחל לרבי: 'דערלעבט איבער א יאר' [= שתזכה לשנה הבאה]. בדרך כלל הרבי ענה באותה מטבע לשון, אולם הרבי שתק ולא ענה. ר' בעריש נענה מיד ואמר: "אוי! דאס איז דאס!" (אוי, זהו זה). נפטר ב[[י' שבט]] [[תשמ"ה]].
-החתונה עצמה התקיימה ביום שישי, כדי שלא להטריח קהל רב, וגם בגלל הרעב ששרר באותם ימים, ובין כה וכה כמעט ולא היה מה להגיש לאורחים שבאו להשתתף בשמחת החתונה.
+==משפחתו==
+*בנו, הרב [[שמעון רוזנברג]] - [[עפולה]].
+*בנו, הרב [[יוסף יצחק רוזנברג]] - [[ירושלים]].
+*חתנו, הרב [[יצחק יהודה ירוסלבסקי]] - [[נחלת הר חב"ד]].
+*חתנו, הרב שמואל שנור - [[מגדל העמק]].
+*חתנו, הרב [[יוסף הרשקוביץ]] - [[לוד]].
+*חתנו, הרב [[נפתלי גרינברג]] - לוד.
+*חתנו, הרב אברהם רייך - [[ניו יורק]].
+*חתנו, הרב [[יצחק דוד גרוסמן]] - מגדל העמק.
+*חתנו, הרב [[יחיאל גולדברג]] - לוד. נהרג ב[[ח' סיוון תשל"ד (תאונה)|תאונת הדרכים בח' סיוון תשל"ד]].
+*ביתו, מרת נחמה, נהרגה ב[[ח' סיוון תשל"ד (תאונה)|תאונת הדרכים בח' סיוון תשל"ד]].
+*נכדתו, הרבנית [[רבקה הולצברג]] [[שליח|שלוחה]] של [[הרבי]] ב[[בית חב"ד מומבאי|מומבאי]] שב[[הודו]], שנרצחה על ידי מחבלים.
+*נכדו, הרב [[שניאור זלמן ירוסלבסקי]]
+*נכדו, הרב [[שלום רוזנברג]].
+*נכדו, הרב [[שמואל שלום רוזנברג]].
-למחרת, שבת שבע ברכות, באו אורחים רבים ששרו ורקדו כל הלילה. הרב [[יעקב גלינסקי]], ידיד טוב של בעריש, רקד על השולחן בשמחה גדולה והשמיע דברי בדחנות.
+==קישורים חיצוניים==
+*[https://col.org.il/news/9505 20 שנה לפטירת המשפיע הרב דב-בעריש רוזנברג ע"ה] באתר {{חב"ד און ליין}}.
-לאחר החתונה התגוררו ר’ בעריש וזוגתו בבית החמות, על פי בקשתה, וזאת כיון שחמיו נפטר חודשים ספורים קודם כן. ר’ בעריש נכנס במהירות רבה לנעלי ראש המשפחה; הוא דאג לחנך ולפרנס את בני משפחת רעייתו.
+*[http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=33816 היארצייט ה-24 של ר' בעריש רוזנברג ע"ה ● תמונות] באתר {{שטורעם}}.
+{{הערות שוליים}}
-זמן קצר לאחר החתונה, בתקופת פסח תש”ד, חלה ר’ בעריש בדלקת ריאות חריפה ורק בניסים גדולים הבריא. לאחר חודשיים קיבל שוב חום גבוה. הוא התמודד עם החום במשך חודשיים ימים (הרופא הסביר שזה “פארא-טיף”, שלא נדע). גם בזה הקב”ה עזר ובסופו של דבר הבריא.
+{{מיון רגיל:רוזנברג, דב בעריש}}
+[[קטגוריה:חסידים מתקופת אדמו"ר הריי"צ]]
-==התקרבות לחסידות חב"ד==
+[[קטגוריה:חסידים בתקופת אדמו"ר שליט"א]]
+[[קטגוריה:משפיעים בקהילות חב"ד]]
-בין כה וכה החל הזוג הצעיר להתקרב לחב”ד בצעדים משמעותיים, לא מעט בזכות אברמ’ל, בחור חב”די אלמוני שהציג עצמו בשם זה. הם לא ידעו עליו מאום, מלבד העובדה שלמד בישיבות חב”ד. אברמ’ל הירבה לבוא לבית וללמוד חסידות חב”ד עם ר’ בעריש. על ידו התקשרו בני הזוג ל[[אדמו”ר הריי”צ]] בלב ונפש, למרות שמעולם לא פגשוהו, וראו את פניו בתמונה בלבד.
+[[קטגוריה:אישים בלוד]]
+[[קטגוריה:משפחת רוזנברג]]
-קשר מיוחד שרר בין ר’ בעריש לבין הרב חיים זלמן קוזלינר (חז”ק). הוא היה מגלה לו איפה מתקיימות התוועדויות. באותם ימים של שלטון קומוניסטי רודני, מיקום ההתוועדות היה בבחינת סוד גמור, אולם ר’ חיים זלמן קוזלינר הכיר כי ר’ בעריש רוצה מאוד להתקרב לחסידות, ולכן הסתכן וגילה לו בכל פעם היכן תתקיים התוועדות. ידידותם הייתה כה גדולה, עד שכאשר נפטר ר’ בעריש, לא הודיעו על כך לחז”ק עד יומו האחרון.
+[[קטגוריה:אישים שנפטרו בשנת תשמ"ה]]
-הימים ימי מלחמה. רוב הגברים גוייסו לצבא כבר בתחילת המלחמה. בגבור הקרבות נערכו גלי גיוס נוספים, ומי שלא גוייס בתחילת המלחמה, נלקח לחזית כדי לחפור שוחות. יהודים רבים התחמקו מהגיוס כיון שאי אפשר היה לקיים מצוות במסגרת השירות הצבאי.
-יום אחד דפקו חיילים בדלת הבית. ר’ בעריש נשכב מיד על מיטה באחד החדרים, מעליו זרקו את כל הסמרטוטים והבגדים המלוכלכים שנמצאו אותה שעה בבית. החיילים החלו לחפש והגיעו גם למיטה בה שכב. הם פשפשו בערמת הסמרטוטים והוא כבר הרגיש את ידיהם - אולם לבסוף לא הבחינו בו, וכך ניצל מהגיוס. לאחר כמה ימים שוב באו החיילים לבדיקה מחודשת. הפעם התחבא מתחת למיטה, וגם הפעם לא נתגלה.
-ברכת האדמו”ר מראדומסק התקיימה בו במלואה, והוא לא גוייס עד תום המלחמה.
-בחודש ניסן תש”ה נולדה לר’ בעריש בתו הראשונה. מכיון שאך לפני שנתיים וחצי נפטר חמיו הרב שלום לישנר, התייעץ אפוא עם החסיד הנודע המשפיע ר’ ניסן נימנוב כיצד לקרוא לבת. ר’ ניסן אמר שכדאי לקרוא לה שולמית. ר’ בעריש שמע לעצת המשפיע, ונקרא שמה בישראל שולמית (כיום רעייתו של הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי, מזכיר בי”ד רבני חב”ד).
-“אנא תן לנו ציצית!”
-בשלהי חודש אייר תש”ה, הסתיימה המלחמה. רק בתום המלחמה התברר לו כי הוריו וכמה מבני משפחתו נהרגו, הי”ד.
-עם סיום המלחמה, עשו רבים מהפליטים את דרכם בחזרה למדינות מהם הגיעו. היו אחרים שביקשו לעלות לארץ הקודש או להגר לארצות הברית, אבל לכל לראש עמדה המשימה לצאת את מסך הברזל.
-בערב חג השבועות תש”ו עלו ר’ בעריש ורעייתו עם התינוקת על רכבת שיעדה פולין. בכל המסעות עד הגיעו לארץ הקודש, השתדל להיות עם חסידי חב”ד. כל הדרך לפולין החביאו בקרון שלהם את אברמ’ל, שאמנם היה צעיר אולם לימדם חסידות.
-בתחילת חודש תמוז הגיעה הרכבת סמוך לעיר וורוצ’לב שבפולין, שם ירדו ר’ בעריש ומשפחתו. בני המשפחה קיבלו חדר קטן במרתף בבניין הקהילתי, שם התגוררו פליטים יהודים רבים. באותו מרתף נולדה בתם השנייה - אסתר ביילה (כיום רעייתו של הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק). לידתה היתה מלווה בניסים גדולים.
-באותם ימים היו יהודים רבים שנסעו למקומות בהם התגוררו לפני המלחמה בנסיון למצוא את בתיהם ולקבל את רכושם בחזרה. היו שנסעו לפקוד קברי אבות ולאתר את מקום בני המשפחה שנותרו.
-יום אחד באו אל ר’ בעריש שני ילדים בשם חיים זילבר ואחיו לעמיל, וסיפרו כי הוריהם נסעו לפרשוב שבצ’כיה, שם גרו לפני המלחמה, בעוד הם נשארו לבדם עם קבוצת ילדים. “הסירו לנו את הציצית, אבל אנחנו יהודים ורוצים להישאר יהודים”, אמרו כשדמעות זולגות מעיניהם. “אנא תן לנו ציצית”. היו ברשותו שתי ציציות (וגם זה נחשב הרבה באותם ימים טרופים), רחמיו נכמרו עליהם והוא העניק להם ציצית אחת משלו. ר’ בעריש לא הסתפק בציצית, ובלבו הרחב החליט לאמץ את שני הילדים. “מעתה”, אמר להם, “אתם תהיו יחד איתי כל העת. מעכשיו אתם תחשבו לאחי אשתי”. (הוא היה צעיר מכדי לומר שהם בניו). מאז ואילך צורפו שני הילדים לקבוצת הפליטים החב”דית עליה נמנה גם ר’ בעריש.
-הגויים הפולנים נותרו באנטישמיותם גם אחרי המלחמה. זו התעוררה ביתר שאת כשראו את היהודים חוזרים לפולין, לאחר שהיו בטוחים כי הגרמנים חיסלו את כולם. הם החלו להתנכל ליהודים ולהסב להם צרות רבות. פעם אחת כאשר נסע ר’ בעריש ברכבת העירונית, ניסו לזרוק אותו בעיצומה של הנסיעה, בפעם אחרת ניסו אף להצית את זקנו.
-בראותו כי האנטישמיות גואה, החליט ר’ בעריש לעזוב את פולין. התינוקת הייתה רק בת שבועיים כאשר משפחת רוזנברג המשיכה במסע הנדודים, במהלכו עברו גם דרך עיר הולדתו של ר’ בעריש, טעשין, שהייתה חצויה בין פולין וצ’כיה. משם המשיכו לאוסטריה ומאוסטריה לגרמניה.
-כאשר הגיעו למינכן מצאו בהשגחה פרטית מופלאה את הורי הילדים למשפחת זילבר. לא היה גבול להתרגשותם של בני המשפחה. כך הציל ר’ בעריש את שני הילדים בהפגישם עם הוריהם. מובן מאליו כי שני הילדים הצטרפו להוריהם, ומאז נפרדו הדרכים.
-ממינכן הגיעה משפחת רוזנברג למחנות הפליטים בפאקינג שבגרמניה. רק אז, כשהיו הרחק מידם של הקומוניסטים הארורים, גילה להם ‘אברמ’ל’ כי שמו האמיתי הוא אלחנן, הלא הוא החסיד ר’ אלחנן חוני’ע רייצס (ע”ה).
-אדמו”ר הריי”צ
-מורה לעלות לארץ
-משפחת רוזנברג הגיעה לפאקינג בסוף חודש אלול שנת תש”ו. המקום היה בנוי מצריפי עץ ארוכים, מחולקים לחדרים רבים, קטנים וגדולים יותר. משפחת רוזנברג קיבלה חדר בינוני, שנכנסו בו שתי מיטות, עבור שני הילדים שהיו להם. החדר היה צפוף למדי, אך התקווה היתה כי הכל עראי ובעזרת ה’ עוד יגיעו לנחלה משלהם.
-בפאקינג שהתה משפחת רוזנברג במשך שנתיים וחודשיים תחת חסות אמריקאית. היתה שם עזרה גדולה מצד ארגוני ה”אונרא” וה”ג’וינט”. מדי יום נערכה חלוקה של אוכל ושל ביגוד.
-חסידי חב”ד הקימו במקום ישיבה ששכנה בצריף, ור’ בעריש שתמיד אהב להשקיע עצמו בלימוד התורה, ישב שם וחזר לשקוד על אוהלי תורה כפי שעשה בימי נעוריו, וכפי שהתגעגע כל ימי טרדות המלחמה והנדודים.
-לר’ בעריש ורעייתו היתה עגמת נפש רבה מעצם העובדה שהם מתגוררים במחנות בהם העבידו יהודים, וגם הרגו רבים מהם, הי”ד. לכן, באותם ימים כאשר צרפת פתחה את שעריה, תכנן ר’ בעריש להגר לצרפת.
-כעת, כאשר כבר היה במדינה מערבית והיתה האפשרות לשאול את הרבי, כתב ר’ בעריש לאדמו”ר הריי”צ וביקש ברכה לנסיעה לצרפת.
-בין כה וכה החל להתארגן לנסיעה. החבילות כבר היו ארוזות, כאשר הגיע מכתב מאדמו”ר הריי”צ בו הורה לעלות לארץ הקודש! “וכך בלי להבין ובלי לחשוב הרבה” - כותבת הרבנית רוזנברג בזכרונותיה - “פתחנו שוב את החבילות וחיכינו לישועת ה’, באומרינו בכל יום ובכל עת: ‘יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה להיות בארץ ישראל בגאולה שלימה עם משיח צדקנו אמן”.
-באותם ימים שלטו הבריטים בארץ ישראל, והם הגבילו את העליה, ועשו כל מאמץ כדי להגביל את העליה ולאפשר רק למתי מעט להיכנס בשערי ארץ ישראל. לפיכך האפשרות לעלות לארץ הקודש, היתה נראית רחוקה מהעין.
-ביום ה’ באייר תש”ח, עזבו הבריטים את ארץ הקודש, וממשלה יהודית תפסה את השלטון. או אז הבינו ר’ בעריש ורעייתו איטא את כוונת אדמו”ר הריי”צ, לעלות לארץ הקודש; הרי בארץ יוכלו לחנך את ילדיהם לתורה וחסידות באופן הטוב ביותר.
-“באותה תקופה התחילו ברישום העולים לארץ ישראל” - מספרת שוב הרבנית איטא רוזנברג - “אך אנו השארנו הכל בידי ההשגחה העליונה; לא עשינו השתדלויות בכח, וכך נרשמנו לטראנספורט השני. משפחתינו, אמא ע”ה עם הילדים, אחיי, וגם אחותי טאובא שהיתה אם לתינוקת, היינו ברשימה. אחותי פייגה שהתחתנה בפאקינג, וגם לה היתה תינוקת, נשארה לטראנספורט השלישי.
-“ביום י’ בכסלו תש”ח יצאנו בשלום ובמזל טוב מפאקינג לארץ ישראל. התחנה הראשונה היתה על אדמת גרמניה בעיר גרסטריט. אספו אותנו במקום קטן וצפוף תחת פיקוח.
-“היה זה בעיצומו של חורף מושלג וקר וללא חימום, אך ההרגשה היתה טובה, ולבנו היה שמח. עם התינוקות הקטנים היה די קשה; שולמית היתה בת שלוש וחצי, אסתר בת שנתיים וחצי, ורבקה בת שנה.
-“מגרסטריט נסענו במשאיות לעבר תחנת הרכבת, ועמה המשכנו לעיר הנמל מרסל שבצרפת. הגענו למרסל ביום שישי בבוקר. מזג האוויר היה סוער, ולא יכולנו להפליג בים, על כן היינו מוכרחים להישאר ולחכות כמה ימים עד שמזג האוויר ישתפר. משום מה לא נתנו לנו מקום שהייה במרסל אלא הובילו אותנו למקום גדול בנדול, שהיה כנראה מחנה עבודה”.
-ביום ה’ בטבת תש”ט עלו ר’ בעריש רעייתו ושלושת בנותיו (בפאקינג נולדה בתו השלישית, רבקה) על האוניה “מולדת”.
-במוצאי עשרה בטבת, לאחר נסיעה ממושכת בה חלו כל הילדים במחלת ים, נראו מרחוק אורות חיפה המרצדים. למחרת ירדו ר’ בעריש, רעייתו איטה ושלושת בנותיהן הקטנות אל אדמת ארץ הקודש.
-מנמל חיפה הועברו למחנה העולים בפרדס חנה. שבועיים לאחר מכן הגיעה למקום משלחת של חסידי חב”ד, והם שלקחו את משפחת רוזנברג עם עוד עשר משפחות חב”דיות, אל שכונת הרכבת בלוד. בין המתיישבים היו חמותו ואחותו של ר’ בעריש עם משפחותיהם. ומשפחות ליפסקר, גרוסמן, קפלן ועוד.