כוס של ברכה

כוס של ברכה

כוס של ברכה הוא כינוי לכוס יין שמברכים עליה ברכה נוספת מלבד ברכת היין. ברכה זו נעשית בזמנים שונים, כגון קידוש והבדלה, וכן בברכת המזון. בנוגע לכוס הזאת ישנם דינים מיוחדים בנוגע לנקיותה, מילויה והגבהתה.

החיוב

החיוב לשלב "כוס של ברכה" קיים במהלך קיום מצוות השונות:

קידוש והבדלה

ערכים מורחבים – קידוש, הבדלה

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, המצווה נלמדת מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו". ציווי הזכירה הינו ציווי על זכירה המתבטאת בשבח ובקידוש.

זכירה זו היא גם בכניסת השבת וגם ביציאתה. אולם יש מחלוקת האם חיוב ההבדלה היא גם חיוב מדאורייתא, או שהיא רק מדברי סופרים, כיון שהחיוב הוא רק על כניסת השבת.

חכמים תיקנו, שתהא זכירה זו על כוס של יין, בין בכניסתו בין ביציאתו.

הקידוש ביו"ט הוא מדברי סופרים, ואף על פי כן יש לו כל דיני קידוש של שבת לכל דבר. אלא שאם אין לו אלא כוס אחד, וחל יו"ט בערב שבת – הרי קידוש של שבת קודם לשל יו"ט, כיון שעיקר הקידוש בשבת הוא מן התורה אף על פי שעל הכוס הוא מדברי סופרים.

ברכת המזון

ערך מורחב – ברכת המזון, ברכת הזימון

יש אומרים, שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד. וצריך לחזר אחריה כדרך שמחזרין אחרי כל המצות שהן חובה, ולכן, אם אין לו כעת כוס לברך עליו, אבל הוא מצפה שיהיה לו אחר כך, ואפילו אם הוא יפסיד ארוחה – לא יאכל. ולפי זה אם שנים אוכלים יחד, צריך כל אחד ליטול כוס לברכת המזון; מה שאין כן בשלשה שמזמנים יחד, המברך על הכוס מוציאם ידי חובתם מהכוס, כמו שמוציאם מברכת המזון.

ויש אומרים, שברכת המזון אינה טעונה כוס אלא כשמברכין בזימון.

ויש אומרים, שאפילו בג' או עשרה אינה טעונה כוס לחובה אלא למצוה מן המובחר. דהיינו, שאם יש לו, יברך; אבל אינו צריך לחזר אחריו כדרך שמחזרים אחר המצות שהן חובה.

למעשה

האדמו"ר הזקן כותב שנוהגים עכשיו כמו הדעה השלישית שאין צריך לחזר, אבל אם יש – זוהי מצווה מן המובחר.

יש הנוהגים שמברכים על הכוס רק כאשר מזמנים בעשרה, אבל הרבי כותב בהיום יום ש"מברכין ברכת המזון בכוס של ברכה, אף שאין עשרה".

ביחיד

אם הוא מברך לבדו, אין צריך כלל כוס, אפילו לא למצוה מן המובחר, גם אם יש לו.

יש המדקדקים להניח את הכוס על השלחן ולא לאחזו בידו, כדי לצאת לדברי הכל: שלפי האומרים שטעונה כוס אפילו ביחיד, הרי הכוס לפניו; ואחיזתו אינה אלא למצוה מן המובחר לדברי הכל.

אבל מנהג העולם שלא לברך על הכוס כלל ביחיד. ומנהג זה נכון על דרך הקבלה.

קדימה לקידוש

אם יש לו רק מעט יין לצורך קידוש, יברך בלא כוס, שקידוש קודם לברכת המזון מפני שהוא טעון כוס לדברי הכל. ואפילו שאפשר לקדש על הפת, מכל מקום, עיקר הקידוש נתקן על היין.

ארבע כוסות

ערך מורחב – ארבע כוסות

בליל הסדר ישנו חיוב מיוחד לשתות ארבע כוסות יין על סדר ההגדה, כשכל אחד מהם מציין חלק אחר, שתיה שלא על הסדר אינה נחשבת.

חיוב זה כולל את האנשים והנשים, מהעשיר ועד לעני. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ואין לו מעות לקנות יין לארבע כוסות, ולא נתנו לו הגבאים, חייב ללות או למכור כסותו או להשכיר את עצמו בשביל יין לד' כוסות. כמו כן, חיוב זה הוא גם למי שיין מזיקו.

בשמחות

חובה נוספת לברך על כוס של ברכה, היא בארועים החולקים את מהלך חיי היהודי, דהיינו: ברית מילה, פדיון הבן, חתונה ושבע ברכות.

החיוב

חיוב זה אינו בתוקף כמו החיובים המוזכרים לעיל, כיוון שלחיובים הקודמים יש מקור בגמרא, מה שאין כן חיובים אלו שהינם רק מתקנת הגאונים על יסוד דברי הגמרא "אין אומרים שירה אלא על היין".

בגלל זה יש שינוי בנוגע לשתיית הכוס, שלא צריך לשתות ממנה "מלוא לוגמיו" – שיעור שאותו צריך לשתות בכל דבר שצריך כוס.

דיני הכוס

עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה ושטיפה, חי ומלא, עיטור ועיטוף, מקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו, ומגביהו טפח, ונותן עיניו בו. ויש אומרים אף משגרו במתנה דרך דורון וחשיבות לאנשי ביתו – זו אשתו, ואפילו לא אכלה עמהם, כדי להניח ברכה לביתו, ומצוה מן המובחר שכל המסובים יטעמו.

הדחה ושטיפה – נקיון הכוס, להדיחה מבפנים ולשוטפה מבחוץ, כדי שיהא כוס של ברכה יפה מבית ומחוץ. ואם הוא נקי מבית ומבחוץ, ואין בו שיורי כוסות; דהיינו שיורי יין ששרה בו פת או שקנחו יפה במפה – דיו, כיון שהוא יפה מבית ומבחוץ.

חי – א. יש אומרים שהכוונה היא: שאפילו שאם היין חזק צריך למזוג בו יין בכדי שיוכל לשתות אותו, מכל מקום, בתחילה צריך לתת מהיין כשהוא 'חי' לתוך הכוס, וכשמגיע לברכת הארץ יתן לתוכו מים, שהרי כל 'כוס של ברכה' מצוה מן המובחר שתהיה מזוגה, כדי שיהא ערב לשתותה. ולמה בברכת הארץ, להודיע שבח הארץ שיינותיה חזקים וצריכים מזיגה; חיוב זה הוא גם בחוץ לארץ, בכדי להורות על שבחה של הארץ, אבל אם הוא בחו"ל (או אפילו בארץ), במקום שהיין לא חזק – אין צורך למוזגו. ומקומות מועטים נוהגין למזוג כל יין על פי הקבלה. אמנם כיום, "סתם יינות שלנו אין חזקים ואין צריך מזיגה כלל". ב. ויש מפרשים, 'חי' הוא מלשון 'טריות' ("פריש" באידיש). דהיינו, שיוציאנו מהחבית מיד סמוך לברכה. ובמדינות אלו שאין לנו יין הרבה בבתים, אין צריך אלא לשפכו מהקנקן שמחזיקין בו יין סמוך לברכה, ולא מהחבית (שאינה בבית). אלא אם כן הוא שולח מישהו לחנות לקנות ישירות מהחבית, שאז עדיף לשלוח סמוך לברכה, בשביל שיהיה חי מהחבית. ג. ויש מפרשים, 'חי' – שיהא הכוס שלם. ששבירת הכלים זו היא מיתתן. ואפילו נשבר בסיס של מטה בכוס שיש לה רגל – פסול, אלא אם כן זוהי שעת הדחק. למעשה, טוב לחוש לכל הפירושים כשאפשר.

מלא – כמשמעו, שהכוס תהיה מלאה על כל גדותיה. ומכל מקום, אם הוא חושש שמילוי רב יגרום לשפיכת וביזוי היין, ישאיר קצת ריק למעלה ואין לחוש, כיוון שעדיין שם 'מלא' עליו.

עיטור – הגמרא מציעה שני אופנים בהבנת הדבר: רב יהודה היה מעטרהו בתלמידים, דהיינו, שהיה מושיב את תלמידיו סביבותיו בשעת הברכה. ורב חסדא היה מעטרהו בכוסות, דהיינו, שהיה מניח כוסות יפים סביביו להדרו בהם. למעשה, אנו אין לנו עיטור, כדברי רבי יוחנן בגמרא.

עיטוף – רב פפא היה מתעטף בטליתו, ורב אשי היה פורס סודרו על ראשו. גם בזה אמר רבי יוחנן שאין לנו עיטוף. ומכל מקום, נפסק שכל ירא שמים לא יברך במצנפת, אלא צריך לשים כובע על ראשו. ויש מדקדקים שנוהגין להתעטף גם בבגד העליון. ויש אומרים על פי הקבלה: שאין עיטוף אלא בארץ ישראל מפני כבוד השכינה.

מקבלו בשתי ידיו – בכדי להראות את חביבות הכוס, שהוא חושק לקבלו בכל כחו.

נותנו לימינו - כשמתחיל לברך צריך להחזיק את הכוס ביד ימין בלבד, ולא להמשיך להחזיק את הכוס בשתי ידיו, כדי שלא יהא נראה כמשאוי עליו. ויד ימין היא יותר חשובה לכבוד הכוס. ולא יסייע כלל ביד שמאל, אפילו לסמוך בה ימינו באופן שיד שמאל אינה נוגעת בכוס כלל. ויש מתירים לתמוך את הימין בשמאל. ולמעשה: יש להחמיר; אם לא לצורך, כגון במקרה שהכוס גדולה. אם המברך הוא "איטר" (שמאלי), אוחז הכוס בימין שלו, שהוא שמאל כל אדם, שהרי היא חשובה אצלו.

אין ליטול את הכוס בכפפות, אלא יסירם קודם.

יש מי שאומר, שעל פי הקבלה יש להעמיד את הכוס על בסיס כף היד, והאצבעות תהיינה זקופות סביב הכוס, ולא לאחוז באצבעותיו בכוס. ויש אומרים, להעמיד על האצבעות ממש. מנהג חב"ד הוא: לוקח את הכוס ביד ימין ומוסרה ליד שמאל, ומעמידו דרך הורדה מלמעלה למטה על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת, כעין כלי קיבול, כשארבעת אצבעותיו מוגבהות והגודל מושכב מן הצד.

מגביהו מן הקרקע טפח – אם הוא יושב על גבי קרקע, ואם הוא מיסב בשולחן מגביהו מעל השולחן טפח, כדי שיהא נראה לכל המסובין ויסתכלו בו. מנהג חב"ד הוא להגביה את הכוס למעלה משלשה טפחים מעל השולחן.

נותן עיניו בו – כדי שלא יסיח דעתו ממנו.

ממתי שהמברך אוחז את הכוס בידו לברך, אסור לו לשוח, אפילו שיחה קלה של ב' וג' תיבות משום היסח הדעת. ויש אומרים, שגם למסובין אסור להסיח את דעתם (בדיבור) משנטל המברך את הכוס בידו לברך. וטוב לחוש לדבריהם לכתחלה.

פגימת היין

האיסור

על כוס היין להיות ללא פגימה, שתיה מהכוס 'פוגמת' אותה ופוסלת את היין לקידוש, דין זה קיים גם במקרה בו השותה שתה את היין מרחוק באמצעות שפיכה מהאויר . במקרה בו שפך לתוך ידו או לתוך כלי ולאחר מכן שתה, היין לא נחשב כפגום. מכיון שהכוס לא צריכה להיות מלאה כולה מיין, ודי ברביעית; והבעיה היחידה היא – שהכוס לא תהיה חסרה, לכן צריך לומר, שמדובר כאן כאשר הוא שפך ממנו ממש קצת, באופן שהכוס עדיין נקראת מלאה, או שהוא שפך את תכולתה לכוס קטנה יותר, והיא מלאה, או שהוא מכניס לכוס משהו בכדי להגביה את היין, שהכוס תהיה מלאה.

ואפילו אם הוא שתה מהכד או מחבית של חרס שהיא קטנה, נפגם כל היין שבהם. אבל אם שתה מחבית של עץ שהיא גדולה אין להקפיד; ויש מחמירין. ויש לחוש לדבריהם לכתחלה, שלא להניח לשתות אפילו מפי הברז שבחבית גדולה.

תיקון

אפשר לתקןכוס פגומה באמצעות הוספת מעט יין, כיוון שעיקר ה'פגימה' היא משום ששתה ממנו, הרי כשחוזר ומוסיף עליו – הוא מיתקן בכך (כמו פגימת המזבח, שמיתקן אם חוזר וסותמו{{הערה|ראה מדות פ"ג מ"ד. ומ"ש במ"א ס"ק י, ושכן משמע מהב"ח ד"ה והר"ם, בשם מהר"מ מעיל צדק.).

אופן נוסף לתקן את היין, הוא בהחזרתו לקנקן, וכך הוא מתבטל בתוכו ברוב וכשר. אמנם, אין לעשות כן. ולכן נוהגים להוסיף עליו מעט מהקנקן, ובזה מיתקן; ואחר כך שופכים את הכוס לתוך הקנקן, וחוזרים ומוציאים את היין מהקנקן לשם ברכה.

גם על ידי הוספת מעט מים אפשר לתקן, בין יין בין שאר משקים שהם חמר מדינה, אם אי אפשר לתקן במינם. אך בתנאי שהמים לא יקלקלו אותם באופן שהם לא יהיו ראויים לשתיה. וביין, יכול לתקן על ידי מים גם אם יש לו עוד יין (אם הם לא יקלקלוהו), כיוון שזוהי הרגילות למזוג את היין במים.

אבל אם המים הינם פגומים, הם פסולים אפילו למזוג בהם יין שאינו פגום, כיוון שאין המים מתבטלים ביין ברוב, הואיל וטעם המים נרגש ביין, שהרי ליין מזוג אין את אותו טעם של יין שאינו מזוג.

בשעת הדחק, כשאין לו, לא יין ולא מים – מוטב לברך על כוס פגום, מלברך בלא כוס כלל במקומות ששאר משקים אינם חמר מדינה או כשאין לו.

חמר מדינה

במקומות שבהם יין איננו מצרך זול ומצוי, אפשר לברך על שאר משקאות חשובים במקום, אך רק באלו החשובים כ"שיכר" וכיוצא בזה. ועדיין, מצווה מן המובחר לברך על היין.

חלוקת כוס של ברכה

ערך מורחב – חלוקת כוס של ברכה

על פי המנהג, לאחר שמסיים המברך את הברכה, הוא נותן לשאר השומעים לטעום מכוס היין. לאחר ההתוועדות, מזמן הרבי על הכוס, מתפללים ערבית ולאחריה הרבי עושה 'הבדלה'. לאחר מכן עומד במשך שעות ומחלק לכל העוברים מהיין עליו בירך.

ראו גם

• יין
• יין המשומר
• ברכת הזימון
• כוס