ההתנגדות לתורת החסידות

חרם שהוציאו המתנגדים נגד עדת החסידים

ההתנגדות לתורת החסידות היא תנועה עממית שהתנגדה לדרך החסידות. חלקם מתוך אי ידיעת פרטים, מלשינות ושקרים שהופצו על תנועת החסידות, חלקם מתוך אי הבנה מהותית מה היא דרכה של החסידות, וכן גובתה ההתנגדות בתמיכה רחבה של המשכילים, שאף עמדו בראש ההלשנות והמסירות וכן נלחמו פיזית בחסידות, אשר נלחמה קשות בדרך ההשכלה.

ההתנגדות שהתעוררה בקהילה היהודית במזרח אירופה החלה עם התייסדות תנועת החסידות במדינת ווהלין על ידי הבעל שם טוב בשנת ה'ת"ק, המשיכה אצל תלמידו המגיד ממזריטש, והחריפה בזמנו של האדמו"ר הזקן - מייסד חסידות חב"ד. ההתנגדות יצרה מחלוקת בקנה מידה גדול בתוככי הציבור היהודי, וכללה רדיפות וחרמות, עד כדי מסירה לשלטונות. לאחר שלוש דורות של מחלוקת - שככה המחלוקת לתקופה ארוכה. בשנות המ"מים התעוררה שוב המחלוקת מצד ראש ישיבת פוניבז'.

ההתנגדות בתחילתה

להתנגדות זו היו מספר גורמים, כשהעיקרי מביניהם; עובדת התגלותה של החסידות לאחר משיח השקר שבתאי צבי ימ"ש שתוצאות מעשיו היו הרות אסון, לכך נולד החשש כי תנועה זו תגרור תוצאה דומה. גורם נוסף לכך היה הויכוח על איסור לימוד הקבלה. בתחילת תקופת החסידות, ריכז "וועד ארבע הארצות" את החרם נגד החסידים.

גם הגר"א יצא נגד החסידות והחסידים, וזאת בשל טעויות שהוטעה על ידי המתנגדים. מסופר שכמה מן המתנגדים נשבעו בפני הגר"א שהחסידים אכלו ושתו בתשעה באב ורקדו עם ילדה. האמת שעמדה מאחורי שבועתם היתה, כי תשעה באב חל באותה השנה בשבת (וממילא האכילה והשתיה מותרים), ואחד החסידים רקד כשילדתו התינוקת היתה על ידיו.

מניעים נוספים להתנגדות, היו שמועות השווא הרבות שהופצו על כי החסידים אינם יראי שמים, ומזלזלים בקיום מצוות מסוימות. וכן הרמת קרנם של היהודים פשוטי העם, על ידי החסידים, שטענת ההתנגדות לזה היתה, כי קירוב היהודים הפשוטים גורר בעקבותיו זלזול בכבוד התורה.

ההתנגדות בתקופת הרב המגיד

לפי מחבר הספר בית רבי, תחילת המחלוקת הייתה בשנת תק"ל, כאשר כמה מתלמידי הגר"א הביאו לפניו אנשים המוחזקים ככשרים, שהעידו שהחסידים לא מקפידים על הלכה ומזלזלים בקיום תורה ומצוות. חלק מעדותם היה על שראו חסידים שאכלו ושתו בצום תשעה באב בצורה
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין מעורבת, אך לא סיפרו שאותו תשעה באב חל בשבת, שאז הצום נדחה ליום ראשון ושהמדובר בילדה בת כמה ימים, שהייתה מונחת על טס.

לאור הסיפורים והעדויות שהגיעו אליו, הוציא הגר"א מכתב בו הוא מחרים את החסידים, ואמר שהם מכת שבתאי צבי, מקליפת נוגה וגלגול מדור הפלגה.

בח' ניסן שנת תקל"ב, לאחר אסיפה שהתקיימה בשקלוב, הוציא הגר"א ובית דינו מכתב בו הוא מתיר את דמם של החסידים, את רכושם, ודנם בדין "מורידין ואין מעלין". כתוצאה מהמכתב החלו רדיפות נועזות של המתנגדים לחסידים ומשפחותיהם, כשהרדיפות כוללות נזק ברכוש ובנפש. המכתבים והחרמות השפיעו לדורות רבים, וגם המלשינות שהביאה למאסר אדמו"ר הזקן, כעשרים ושבע שנים לאחר הטלת החרם, נגרם כתוצאה מכך. המכתבים מהגר"א הופצו בקהילות ישראל, ואף הודפס קונטרס מיוחד בשם "זמיר עריצים".

ההתנגדות החריפה עד כדי כך שיצא כרוז נגד החסידים שיינם הוא יין נסך ופיתם פת עכו"ם ואסור להתחתן איתם.

ההתנגדות לחסידות התירה את דמם של החסידים. אחד מהדוגמהות לכך הוא סיפורו של הרשב"צ מהעיר שווינציאן, ש"נענש" על היותו חסיד.

בשנת ה'תקנ"ט הלשינו המתנגדים על אדמו"ר הזקן ובכך גרמו למאסרו על ידי הרוסים בעוון בגידה, סיפור שהגיע לסיומו בי"ט כסלו.

תגובת החסידים

חרם החסידים על המתנגדים

המצב בו החסידים נרדפים, כתוצאה מהסתה בלתי פוסקת של ראשי המתנגדים, גרם לתלמידי המגיד ממזריטש לנסוע לרבם במזריטש להחליט על צעדיהם הבאים.

בין התלמידים שהגיעו היה רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיה אז המרא דאתרא בפינסק, והתחיל לסבול מהצקות המתנגדים בשל היותו תלמיד הרב המגיד. בשל המצב בעירו עזב גם הוא את פינסק ונסע למזריטש, וכשעזב את פינסק מינו המתנגדים רב אחר במקומו. אותו רב חשש שרבי לוי יצחק יחזור וידרוש את הרבנות חזרה אליו, אז התחיל להציק למשפחתו כדי שיעזבו לחלוטין את העיר. בני משפחתו שלחו לרבי לוי יצחק מכתב בו הם מספרים על ההצקות מהרב החדש, ורבי לוי יצחק הראה את המכתב לחבריו החסידים.

בסעודת שבת הראו התלמידים את המכתב לרב המגיד, במטרה לשמוע עצה, אך הוא התעלם ולא הגיב. במוצאי שבת ישבו תשעה תלמידים להחליט בעצמם מה לעשות, והחליטו להפוך את החרם שעשה הגר"א, ולהטיל את החרם על המתנגדים, ובפרט על הרב החדש בפינסק. את אדמו"ר הזקן לא שיתפו בחרם, כיוון שחששו שיסרב להשתתף בעקבות ההתעלמות מצד הרב המגיד.

כיוון שהיו רק תשעה והיה חסר אחד למניין להטלת החרם, החליטו לשאול אותו מה צריך לעשות על פי דין תורה לאנשים המטילים חרם שלא כדין. כשענה להם שהדין הוא להפוך את החרם עליהם, דרשו ממנו להשתתף בהטלת החרם כנדרש.

בלילה נכנס הרב המגיד לחדר בו ישנו התלמידים, וכשהתעוררו שאל מה עשו לפני שהלכו לישון. כשסיפרו לו על היפוך החרם אמר להם שבמעשה זה הפסידו את ה'ראש' שלהם, אך הרוויחו שבכל מחלוקת בין החסידים למתנגדים 'יד החסידים תהא על העליונה'.

בתקופת אדמו"ר הזקן

מיד לאחר מאסרו של אדמו"ר הזקן ביקש שלא לעשות למתנגדים דבר. האדמו"ר האמצעי הורה לחסידים שלא לבא עימם בדברים ואף לא להתפלל בבית כנסת אחד עם המתנגדים, אף שיאלצו להתפלל ביחידות, על מנת שלא להתחכך איתם.

ההתנגדות בתקופת רבי מנחם מנדל מהורודוק

בסוף ימיו של הרב המגיד היה רבי מנחם מנדל מהורודוק גר במינסק, וכשנפטר, עבר חזרה לעיר הולדתו, וויטבסק, שם התיישב בעיירה הורודוק הסמוכה לעיר.

באותם שנים תורת החסידות החלה להתפשט רק במדינות פולין וליטא, ועדיין לא הגיעה למדינות רוסיה, וכשהגיע רבי מנחם מנדל החל להפיץ את תורת החסידות ברוסיה, ויהודים רבים נקשרו אליו והחלו להגיע אליו תכופות. יחד עם היהודים הפשוטים, גם 'צדיקי פולין', הררא"ק, רבי יונה מפולוצק ואדמו"ר הזקן היו מגיעים אליו.

התחזקות תורת החסידות במדינות רוסיה גרמה ללבות את שנאת המתנגדים, והעדויות נגד החסידים התרבו, מה שגרם לגר"א לחזק את הרדיפה אחר החסידים. למרות ההתנגדות העזה, רבים מגדולי המתנגדים החלו להיהפך לחסידים, והרבה אחרים, שפחדו להיהפך לחסידים בגלל ריבוי המכתבים והחרמות שהוציא הגר"א, נהפכו משונאים לאוהבים.

בנסיון לעצור את המחלוקת

בוילנא

בשנת תקל"ז החליט רבי מנחם מנדל לעלות לארץ הקודש, אך בגלל התחזקות הרדיפות באותה תקופה החליט לנסוע קודם לוילנא להיפגש עם הגר"א ולהוכיח לו את אמיתות תורת החסידות, ורק אז לעלות לארץ.

רבי מנחם מנדל נסע יחד עם אדמו"ר הזקן, והתאכסנו אצל ר' שמואל, אב הבית דין בוילנא. פעמיים ניסו להיכנס לגר"א, אבל משמשיו נעלו את הדלת בפניהם.

גדולי תלמידי הגר"א שחפצו בהפסקת המחלוקת ניסו ללחוץ על הגר"א לקבל אותם, אך כשרבו הלחצים הוא עזב את העיר, אליה חזר רק כאשר נסעו רבי מנחם מנדל ואדמו"ר הזקן.

בשקלוב

אחרי הכישלון בוילנא שלח רבי מנחם מנדל את אדמו"ר הזקן יחד עם הררא"ק לשקלוב, להתווכח שם עם גדולי המתנגדים.

בתחילה הסכימו המתנגדים לעמוד לוויכוח ולקבל את שיטת החסידות במקרה וינוצחו בוויכוח. כשהוויכוח התחיל והמתנגדים ראו שהולכים להפסיד חטפו את אדמו"ר הזקן והררא"ק ונעלו אותם במרתף. בדרך ניסית הצליחו לצאת משם וברחו לבית מלון, שם גילו שבעל המלון נמנה על גדולי המתנגדים, אז המשיכו בבריחתם למלון אחר, ואחר כך חזרו להורודוק.

בארץ הקודש

כשראה רבי מנחם מנדל שאין דרך לעצור את המחלוקת והשנאה התחיל להתכונן לנסיעה לארץ הקודש.

בחודש אדר תקל"ז יצא רבי מנחם מנדל בלוויית הררא"ק, רבי יונה מפולוצק ואדמו"ר הזקן עם שלוש מאות חסידים נוספים לכיוון מוהוליב, משם יצאו לארץ ישראל. בתחילה אדמו"ר הזקן תכנן להצטרף לנסיעה גם כן, אך במוהליב החליט רבי מנחם מנדל שעל אדמו"ר הזקן להישאר ברוסיה ולהנהיג את עדת החסידים, ולאחר לחצים רבים הסכים להישאר.

באותה תקופה הוציאו המתנגדים מכתב נוסף ובו העדויות השקריות על מעשי החסידים. המכתב הופץ בקהילות בארץ הקודש כדי לגרום לקהילות לנדות ולהחרים את רבי מנחם מנדל ועדת החסידים.

בה' אלול תקל"ז הגיעו לצפת וכשראו שהעיר שוממה ויש בה בתים רבים ריקים, ובתי כנסיות שוממים החליטו להתיישב בה. למרות המכתב של המתנגדים, בני הקהילות החזיקו מרבי מנחם מנדל כיהודי קדוש, ובפרט קהילות הספרדים בירושלים וטבריה, ואלו התחננו לפניו שיקבל על עצמו את הנהגת קהילותיהם. בחודש שבט תקל"ח נסעו לטבריה למשך שבועיים, שם הראו להם בני הקהילה הספרדית את מכתבי המתנגדים וביקשו מרבי מנחם מנדל שישרוף את המכתבים. אחרי כמה ימים שהמכתבים שהו אצלו עשו שריפה פומבית בנוכחות יהודי העיר.

מארץ הקודש שלח רבי מנחם מנדל מספר מכתבים ליהודי ליטא ורוסיה בניסיון נוסף לעצור את מחלוקת המתנגדים והחסידים, ומכתב נוסף לחכמי וילנא.

ההתנגדות בדורנו

ישיבת פונוביז'

בתחילת דרכה של החסידות היה מקום לחשש שהתגובות בעקבות הקמתה יביאו לירידה בקיום התורה והמצוות, ומחלוקת זו היתה "לשם שמיים". אך לאחר כל השנים שעברו מאז, ניכרת פעולתה של החסידות על החסיד ועל המושפעים מהתנהגותו, ותנועת החסידות גרמה להוספה בקיום התורה והמצוות, אין להתנגדות סיבה אמיתית, וניצני המחלוקת הקיימים כיום הינם "שלא לשם שמיים", ואינם שייכים למחלוקת העתיקה בין החסידים למתנגדיהם.

באחד ההזדמנויות כתב הרבי:

במה שכתב אודות מתנגדים - אין כאלו בתוככי בית ישראל, שאפילו אלו המתנגדים בדיבור, זהו רק מחסרון ידיעה, וכשמבארים להם הענינים כמו שהם לא רק שפוסקים התנגדותם אלא שגם נעשים לאוהבים ואוהדים ומסייעים, ואין הדבר תלוי אלא בהמעורר שיהיו דבריו בחיות ויוצאים מהלב שאז יפעלו פעולתם

— אגרות קודש כרך ט"ז עמ' קמ"ח

ישיבת פּוֹניבָז'- שהינה אחת מהישיבות הליטאיות הגדולות - הייתה בראשיתה בעלת השקפה מתונה לחסידות חב"ד, כהשקפתו של מייסדה - הרב יוסף שלמה כהנמן. במשך שנות הממי"ם הוחרפה גישתה והיא נהפכה למעוז של מלחמה בחסידות וברבי, ששיאה היה בבחירות תשמ"ט, בעקבותיו של ראש הישיבה דאז. מאז התמתנה גישתם לחב"ד ועד שבחודש אלול תש"ע התקיים בישיבה ביקור של הרב דוד מאיר דרוקמן שהתוועד עם הבחורים. בהזדמנות נוספת התוועד הרב שניאור זלמן גופין באופן ספונטני בישיבה והתקבל בשמחה על ידי תלמידי הישיבה.

התייחסויות מהרבי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

בספר אגרות קודש, מופיעה פנייתו של אברך לרבי, בו הוא מספר שנודע לו שהוא נמנה על צאצאי אחד מהמתנגדים לתורת החסידות, וחושש שיש לכך השפעה שלילית על נשמתו. הרבי מרגיעו, שכיוון שעברו כמה דורות מאז, ובוודאי במשך הזמן התחרטו על מעשיהם ועשו תשובה על העניין, בטח התבטל הרושם; ובכל זאת, כתיקון לכך מומלץ שיתעסק בהפצת תורת החסידות, ויעשה זאת באותה יגיעה שעשו אבותיו נגד הפצת תורת החסידות.

לקריאה נוספת

• יהושע מונדשיין, המאסר הראשון - מאסרו של אדמו"ר הזקן ומאבקי מתנגדים חסידים בוילנא לאור תעודות ומסמכים, תשע"ב.

קישורים חיצוניים

• המודיע פרסם בהבלטה, המתנגדים שרפו את הדפוס - כתבה באתר שטורעם מתוך שבועון כפר חב"ד.
• עלילת י"ט כסלו תשט"ו - שניאור זלמן ברגר בשבועון בית משיח -
• פרנסי וילנא והגר"א ומלחמתם בחסידות חלקו של הגר"א במחלוקת ומעלליהם של פרנסי וילנא, כרם חב"ד (יהושע מונדשיין) כרך ד', באתר היברו בוקס.

• מצרף העבודה (ויכוח על כל דרכי החסידות).
• יהושע מונדשיין, המאסר הראשון - מאסרו של אדמו"ר הזקן ומאבקי מתנגדים חסידים בוילנא לאור תעודות ומסמכים, תשע"ב.