תהלים ל"ט

תהלים ל"ח
לַמְנַצֵּחַ לִידוּתוּן מִזְמוֹר לְדָוִד

א: לַמְנַצֵּחַ לידיתון (לִידוּתוּן) מִזְמוֹר לְדָוִד.

ה: אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי.

ג: נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר.

ד: חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי.

ה: הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי.

ו: הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ אַךְ כָּל הֶבֶל כָּל אָדָם נִצָּב סֶלָה.

ז: אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם.

ח: וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי אֲדֹנָי תּוֹחַלְתִּי לְךָ הִיא.

ט: מִכָּל פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי.

י: נֶאֱלַמְתִּי לֹא אֶפְתַּח פִּי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ.

יא: הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי.

יב: בְּתוֹכָחוֹת עַל עָו‍ֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם סֶלָה.

יג: שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי.

יד: הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי.

תהילים ל"ט הוא המזמור השלושים ותשעה בספר תהילים. מזמור מתייחס לידותון שהוא היה אחד מראשי משפחות משוררים לויים. המזמור נפתח במילים "למנצח לידותון מזמור לדוד".

על פי תקנת הבעל שם טוב לומר פרק אישי בהתאם למספר שנות חיי האדם, נוהגים לומר מזמור זה החל מיום הולדת ה-38, ועד ליום ההולדת ה-39.

תוכן המזמור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתהילים אוהל יוסף יצחק מופיע בכותרת המזמור: "תפילת דוד על יסוריו לא שהיה מבעט ביסורים רק היה מצטער באשר שהיסורים מבטלים אותו מתורה וימי אדם המה מועטים, ואם לא עכשיו אימתי שהוא ימות היום או מחר לכך הוא מבקש להסיר ממנו יסורים כדי שיוכל ללמוד ולקנות עולם הבא".

פסוקים א'-ז': תיאור סבלו של המשורר.

פסוקים ח'-י"ב: בקשת המשורר.

ביאור הרבי[עריכה | עריכת קוד מקור]

נאמר בירושלמי: "רב גידל אמר האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו שנאמר "אך בצלם יתהלך איש"". כלומר, בשעה שהתלמיד חוזר על שמועה שאמר רבו, חוץ מהבנת השמועה הוא גם צריך לפחד מרבו כאילו שהוא עומד לפניו, כי דווקא על ידי זה התלמיד יכול להיות בבחינת "מהלך" (מתנהג) למעלה מהגבלותיו, כיתרון מעלת הנשמות בגופים על עבודת מלאכים.

מבואר בחסידות שההבדל בין שמיעה לראיה, שבשמיעה האדם ישתדל להבין ולהשיג, אך עדיין ייחסר לו המושכל בוודאות, ואם להגיד לו הפוך, הוא יכול לחשוב שזה באמת הפוך או שיסתפק, וכדומה. אבל בראיה, אדם נחקק שכך הדבר הוא, ואם הוא יראה הפוך, לא יאמין כי הרי ראה כבר אחרת.

זה המעלה של ציור פני הרב בעת אמירת השמועה, בשבעת השמועה מתאחד עם הארת שכל רבו, ולא עם עצמיותו. אבל בכדי להתאחד עם עצמיותו של הרב, צריך הוא לצייר פני רבו, כאילו עומד מולו ושומע ממנו את השמועה. וכך שום דבר לא יעלים לו את השמועה, ויהיה לו כוח לעבור את כל העולמות וההיסתרים העומדים בדרכו כדי לבצע את השליחות רבו מתוך שמחה.

וזו ההוראה לכל אחד ואחד: אפילו מי שלא זכו לראות את הרבי, אזי מזמן לזמן יציירו את פניו הק' של הרבי, כאילו "הוא.. עומד כנגדו", ובכך ינתן לו כוח למלא את שליחות רבו בהפצת המעינות חוצה שמחה ובטוב לבב^[1].