נוי סוכה

קישוט סוכה ביינות ופירות

מנהג ישראל לקשט את הסוכה בקישוטים פירות ותמונות הנקראים בלשון חז"ל "נוי סוכה". יש נוהגים שלא לתלות קישוטים על הסכך אלא רק על הדפנות מטעם סכך פסול. הגמרא מספרת במסכת ביצה שהיו נוהגים לתלות מיני פירות בסוכה כנוי סוכה אך אין להוריד אותם לפני סיום החג: "התניא: סככה כהלכתה, ועטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים, ופרכילי ענבים, יינות, שמנים, וסלתות, ועטרות שבלים - אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג. ואם התנה עליהם - הכל לפי תנאו".

חסידים מסבירים שמנהג זה הוא הדגשה לעניין חביבות הסוכה - להדגיש את הנוי הפנימי שיש לה מצד עצמה - הנוי הרוחני של המצווה. ועל כן לא שמים קישוטים גשמיים.

בפועל נהגו חסידים רבים להדר בנוי של הסוכה עצמה שתהיה מורכבת מדפנות נאות ומסכך נאה, וכן לשים בסוכה תמונות של רבותינו נשיאינו.

יחס הרביים

קטע "היום יום חלק שני" בכתב ידו של הרבי

הרבי מביא ב"היום יום - חלק ב'" כי בליובאוויטש לא נהגו בנוי סוכה:

בליובאוויטש לא נהגו בנוי סוכה, לא בתלייה על הסכך, ולא על-גבי הדפנות

— היום יום חלק ב' (שלא נדפס), קטע א'

משפט זה מבוסס על תשובת אדמו"ר הריי"צ לשאלת הרבי מה היה הנוהג בליובאוויטש בנוגע לנוי סוכה, והתשובה הייתה:

בליובאוויטש לא נהגו לעשות נוי סוכה, לא תחת הסכך ולא על דפנות הסוכה.

פעם הביא החסיד ר' זלק'ע פערסיץ ממוסקבה אשכול ענבים מלאכותי כדי לתלותו בסוכה, ולא תלוהו.

אצל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [=מהורש"ב] היה הנוי סוכה – היושב בסוכה.

הפחד מקבלת עול מלכות שמים ראש השנה, עבודת ערב יום כיפור ויום כיפור ושמחת חג הסוכות – היו אצל אאמו"ר הרה"ק חוויות דפנימיות הנפש

— "ספר השיחות" תש"ד עמוד 12 סעיף ג

בחג הסוכות בשנת תש"ל ביאר הרבי את מנהג חב"ד בנוגע לשינה בסוכה, ובהמשך לשיחה זו ביאר בחג שמחת תורה את המנהג לא לקשט את הסוכה.

להלן עיקר הדברים:

מובא בגמרא (שבת קלג, ב) על הצורך להדר בנוי כל המצוות: "זה א-לי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה... ציצית נאה, ספר תורה נאה כו'".

בנוסף לכך הרמב"ם כותב (הלכות איסורי מזבח) בנוגע ל"תשעה מינין בשמן": "...שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו... והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו...  וכן הוא אומר כל חלב לה'".  וכן נפסק להלכה (שו"ע הלכות צדקה יורה דעה סוף סימן רמח).

על פי האמור יש להבין מדוע מנהג חב"ד להימנע מלקשט וליפות את הסוכה, לכאורה ישנו חיוב ליפות ולהתנאות במצוות?

הביאור: דין 'התנאה לפניו במצוות' הוא שהמצווה עצמה צריכה להיות יפה, לדוגמא, כשלוקחים קלף או דיו לכתיבת סת"ם יש לבחור במוצר נאה ובכך מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה באופן הנאה ביותר, אך נוי הסוכה אינו מצווה, אלא תוספת על המצווה עצמה שהיא הסוכה. וזאת אי אפשר ללמוד מדין "כל חֵלֶב לה'" ולא מ"זה א-לי ואנוהו" ששם מדובר בנוי ויופי המצווה עצמה.

מהו אכן הטעם להימנע מלהסתייע בחפצים שאינם חלק מהמצווה?

אלא שהסוכה עצמה, הדפנות והסכך הם מצוות ה' ויש בה קדושה (בסכך יש קדושת התורה ובדפנות מדרבנן), וכנאמר בגמרא (סוכה ט, א) "כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה", שקדושת הסוכה בדוגמת קדושת קורבן חגיגה בזמן שביהמ"ק היה קיים!  

לאור כל זה, איך יעלה על הדעת לייפות את הסוכה באביזרים גשמיים של דברי רשות כמו בגד או פרי יפה. איזו תפיסת מקום יש לעניינים אלו לגבי הסוכה עצמה?

תורת החסידות תובעת שיהודי יפעל בעצמו שיופיו של דבר גשמי יהיה בעיניו באין ערוך לגבי קדושת הקורבן, כך שלא יהיה שייך שעל ידי זה יתווסף אצלו בעניין הסוכה.

אמנם הדין הוא שנוי סוכה בטל אל הסוכה, ולכן מותר לשבת תחת הנוי כמו תחת הסכך (ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתרכ"ז, ו ואילך), ואסור להסתפק מנויי סוכה כל שבעה, ואם כן, עניין הסוכה נמשך גם על ה'נוי סוכה'. אלא שכיוון שכוונתו להקצות את נוי הסוכה לצורך מצווה, לייפות את הסוכה, אסור להסתפק ממנו, וכיוון שאסור לקחתו ממילא מתבטל לגבי הסוכה ונעשה חלק ממנה.

ואף שהנוי בטל אל הסוכה, הרי בכל זאת הוא דבר צדדי שהתווסף אל הסוכה, וכיון שהסוכה מצד עצמה יש בה קדושה, הרי מצד רגש האדם צריך להיות מושלל עניין של תוספת יופי על ידי דבר חיצוני.

אך לפי ביאור זה אינו מובן: הרי מסופר בגמרא (סוכה י, א) אודות תנאים ואמוראים שהיה בסוכתם נוי סוכה?!

ויש לומר, שישנו חילוק בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים. אצל התנאים והאמוראים התבטל מציאות הנוי לא רק מצד ההלכה, אלא גם מצד הרגש שלהם. בליבם לא הורגש שהסוכה נעשתה יפה יותר בגלל הבגד או הפרי שתלו בה. בהרגשתם, לבגד או הפרי אין תפיסת מקום מצד עצמם, אלא הם התבטלו לגמרי אל הסוכה, ונעשו חלק מהסוכה, וכך יצא שאצלם היה זה 'נוי סוכה', נוי שהוא חלק מהמצווה גופא ולא תוספת נוי גשמי על ידי דבר שמחוץ למצוות הסוכה.

הנהגה זו מתאימה רק למי שבטוח בעצמו שיוכל לבטל את הנוי לגמרי, אבל מי שאצלו היופי תופס מקום מצד עצמו ובעזרת הנוי נעשית הסוכה מחזה נאה יותר בעיניו – אין לו לעשות 'נוי סוכה'.

ולהעיר מלשון חז"ל בנוגע למעות הקדש: "ימסרם לציבור יפה יפה", שישנו מצב שימסרם לציבור "יפה", אבל לא "יפה יפה", ועד"ז בנוגע לנוי הסוכה, שאע"פ שגם אם אינו מבטלו בפירוש הוא בטל לסוכה מצד הדין, אבל ביטול זה הוא רק "יפה" אבל לא "יפה יפה", כיון שאצלו מקבלת הסוכה מראה נאה יותר שמוסיף עליה נוי. במשך ימי החג יחול אמנם על הנוי שם מצווה, אבל לאחר החג יקח את הבגד או הפרי ויתלה אותו בביתו הפרטי כדי להוסיף יופי, ומזה מוכח שאפילו בזמן שהיה תלוי בסוכה לא היה חלק ממנה והנוי לא היה בטל אל הסוכה "יפה יפה".

על פי זה אתי שפיר, שעל פי דין השולחן ערוך יש מקור לנוי סוכה, אבל כיוון ש"לאו כל מוחא סביל דא" לבטלו "יפה יפה" אין צורך לעשות נוי סוכה.

קישורים חיצוניים

• אין מנהגנו בנוי סוכה, התקשרות גליון תת"ר
• חב"ד | התקשרות 1367 | ביאור מנהגי סוכות.