ראש חודש כסלו

בשמיני עצרת תשל"ח עבר הרבי התקף לב באמצע ההקפות. מאז במשך למעלה מחודש שהה בחדרו, ולא יצא לחסידים, עד א' כסלו, בו יצא לביתו.

ערב האירוע

בחול המועד סוכות תשל"ח הגיעו אלפי חסידים ל770, באותם ימים ארעהתופעה שלא אירעה קודם לכן: בכל פעם שהרבי נכנס לתפילות בהזאל הגדול, עלה על הבימה, הסתובב לקהל והחל לעודד את השירה.

ביום הושענא רבה, היתה הנהגה כרגיל. הרבי חילק כמנהגו פרוסת "לעקאח" לכל אחד ואחד. וכן שאר פרטי ההנהגה היו כרגיל.

במשך היום התענינה הרבנית חיה מושקא (ע"ה) אצל אחד המשב"קים וביקשה לדעת איזה ספר תורה ימסרו בלילה, בעת ה"הקפות", לבעלה, הרבי, וביקשה שספר התורה יהי' קל וכן שההקפות יהיו קצרות, כיוון שהרבי אינו מרגיש כל-כך טוב..

חלוקת הלעקאח נמשכה עד ממש סמוך לחג ומשום כך לא טעם הרבי כלום לאחר החלוקה ועד התפילה.

ליל שמיני עצרת

בליל שמיני עצרת נקראו הפסוקים שלפני ההקפות במהירות גדולה.

בהקפה הראשונה רקד הרבי שליט"א יחד עם גיסו הרש"ג (ז"ל), בהתלהבות גדולה.

בהקפה השלישית אותה רקד הרבי על בימתו, היו פני קדשו חיוורים והוא ניגב את פניו בממחטתו - דברי שאינו רגיל כלל וכלל, עם זא, המשיך הרבי לעודד את השירה כרגיל.

בהקפה הרביעית, בשעה שהתחילו לשיראת "ניגון על הסלע הך" והרבי שליט"א הפנה את פניו לעבר הקהל, תוך כדי מחיאת כפיים - פניו של הרבי החווירו מאד, והוא מחא כפיים בקושי?

כעבור עשר דקות החזיר הרבי את פניו מהקהל, נשען על הסטנדר ופנה לר' יהודה לייב גרונר בבקשה לקרב את כסאו הק'.

התקפת הלב

בתום ה"הקפה" התיישב הרבי שליט"א בכיסאו, ועצם את עיניו הק', הקהל הי' היסטרי ויצא במהירות מן הבניין. כל החלונות נפרצו, על מנת שיהי' לרבינו שליט"א אוויר.

המשבקי"ם ביקשו הרבי שיעלה לחדרו לנוח מעט; אך הרבי לא שעה להצעה זו, ובו במקום ציווה להמשיך את ההקפות - במהירות - עד תומן.

בינתיים מיהר איש ה"הצלה" ר' יהודה לייב ביסטריצקי, והגיע בריצה עם מכשירי החמצן בידיו. כאשר הבחין הרבי בהם, חייך.

רבים צעקו להביא מיד מים, בכוונה לתת לרבי לשתות משהו; אך הרבי שליט"א התנגד לכך, ואמר כי מחוץ לסוכה לא ישתה. גם כאשר המזכיר, הרב בנימין קליין ביקש מהרבי מספר פעמים שיאות לקחת את המים - אך הרבי לא הגיב.

כשתיים שלוש דקות ישב הרבי בכסאו, ומיד קם על רגליו להמשיך את ה"הקפות". בשעה זו היה - הזאל הגודל - כמעט ריק מאדם, ופחות ממאה איש נשארו בו; ביניהם - סקרנים בודדים, ורופאים נטולי עצה שלא הבינו עדיין מה קרה.

התברר כי הרבי רוצה שימשיכו בהקפות, ועד שלא יסתיימו - לא יצא. ההקפות המשיכו בזריזות, ובעת ההקפה החמישית נעמד הרבי לרגע ומחא כפיים קלות, אך מיד חזר לשבת.

את ה"הקפה" השישית ערכו בשקט. כדי לא לאלץ את הרבי לטרוח ולקום - לא שרו ולא רקדו. .

כאשר הגיעו ל"הקפה" השביעית והאחרונה - אותה נוהג הרבי לערוך במעגל המיוחד לו במרכז הזאל הגודל- הציעו לרבי לעשות זאת הפעם מעל בימתו הקבועה, בכדי למנוע טרחה מיותרת. אולם הרבי לא קיבל את ההצעה אלא לקח בידיו הק' את ספר התורה, וצעד לעבר בימת ה"הקפות", במרכז בית הכנסת.

כאשר התחיל הרבי ללכת, הסתובב תחילה לראות באם גם גיסו הרש"ג, צועד אחריו למקום ה"הקפות" כרגיל. הרש"ג פנה מיד ללכת בעקבות הרבי והחסידים נצלו את העובדה כדי לבקש ממנו לדאוג לכך שהריקוד יהיה קצר ככל האפשר.

במהלך הצעידה עד למרכז בית הכנסת, היו כאלו שנשקו את ספר התורה של הרבי; אך ר' יהודה לייב גרונר גרונר - שצעד לפני הרבי - בראותו זאת - מנע מהנוכחים לנשק, כדי למהר את סיומן של ה"הקפות".

עם הגיע הרבי שליט"א לבימת ה"הקפות" שר הקהל את ניגון ההקפות, והרבי רקד כרגיל עם הרש"ג (ז"ל). הריקוד הזה היה איטי וקצר כאשר פניו הק'של הרבי חיוורות. הרש"ג, הפסיק מיד את הריקודים לאחרי מספר סיבובים, והרבי חייך אליו.

בתום ה"הקפה" הכניסו את ספרי התורה חזרה לארון הקודש, והרבי שליט"א חזר למקומו. בהגיעו למקומו, מעל בימתו הקבועה - אמרו 'עלינו' ו'קדיש' ואחר כך הכריז הרבי: "גוט יום-טוב" שלוש פעמים. בעת ההכרזה עשה הרבי תנועה נלהבת בשתי ידיו הק' כאשר כל גופו הק' מתנענע חזק.

הנהגת הרבי בחדרו

כאשר יצא הרבי מבית הכנסת ועלה לחדרו הק' - סגרו מיד את כל הדלתות, וכולם יצאו החוצה. כעת החלו חברי המזכירות להשתלט על המצב אם כי כפי שניתן לשער הם עצמם היו בהולים ונבהלים.

כך מבלי כל ידיעה על המתרחש בפנים, עמדו כולם ברחבה הגדולה שבפתח 770. אלו לא רצו להשבית את השמחה והמשיכו בריקודיהם ברחוב ואלו לעומתם, עמדו פה ושם ובכו בכיות קורעות לב. מחזה נורא ואיום.

בינתיים כאשר נכנס הרבי לחדרו הק' היה עליו להשען על הקיר ומזכירו הרב ח.מ.א חודקוב - שנכנס איתו - נבהל ביותר בראותו זאת. הרבי שליט"א מצידו אמר לו שילך לחדר ה"מרכז" (המזכירות). הרבי דגר את הדלת, והתבודד לבדו בפנים מספר דקות. הרבי לא פתח הדלת לאף אחד, וכשפתח לבסוף התבטא שזה לא כלום "וזהו רק מהתאמצות יתרה, כי כל היום לא אכלתי ועמדתי על הרגליים, וממילא זוהי עייפות יתרה בלבד".

הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא (ע"ה)נקראה מביתה, לבוא מיד אל בעלה - הרבי. הרבנית הגיעה מרחוב האחורי "יוניון סטריט", ונכנסה לחדר הרבי דרך הדלת הראשית של 770.

בתוך כך הורו לכולם - שעמדו על המדרכה שבפתח 770 - לעבור לצד שממול ולעמוד רחוק יותר כדי שהרעש לא יפריע את מנוחת הרבי. הממונים הקפידו על כך מאוד ולא הניחו לאף אחד להתקרב לעבר 770. כולם, זקנים כצעירים, עמדו שם, והמתח גבר והלך.

חרדה אחזה בכולם כאשר הוצת מנוע האמבולנס של "הצלה" החונה דרך קבע ליד "770" ולידו נראו רופאים רצים הלוך ושוב. וכאשר הציבור הבחין שסוחבים מיטה מהאמבולנס אל תוך הבנין, נתקפו הכל צמרמורת עזה. רבים פרצו בבכי חסר מעצורים מבלי לדעת פשר הדבר... עד אשר כעבור דקות ספורות יצא ר' לייבל ביסטריצקי והרגיע את הבוכים. "את המיטה" - הוא סיפר - "הכניסו עבור ילד שנפצע כאשר רץ בתוך הבהלה הגדולה". הכרוז אכן הרגיע את המצב במעט מה, אך כולם עדיין היו המומים ומתוחים.

הרבי יצא מחדרו הק' ונכנס לסוכה, לבוש מעיל, והרבנית,הרש"ג, הרופאים והמזכיר אחריו. קודם לכן, ביקשו שהרבי יטעם משהו בחדרו, אך הרבי שלל זאת באומרו, שאיננו רוצה לאכול לפני קידוש ומחוץ לסוכה. הרבי התיישב בסוכה והשעין בקלות את מצח ראשו על ידיו הק'. הביאו לפניו יין ומיץ ענבים לקידוש ואוכל עבור סעודת יום טוב. בתוך המאכלים שהגישו לרבי הפעם - דאגו להכניס גם מידה גדושה של סוכר, כי לפי דעת הרופא ר' א. זליגזון (ז"ל) היה חסר לו סוכר בדמו.

הרבי לא הסכים לעשות קידוש אלא על יין, באומרו: "קידוש' מאכט מען אויף וויין (ניט אויף גרעפ דזשוס) [קידוש עושים על יין (ולא על מיץ ענבים)]".

אחרי ה'קידוש' אכל הרבי 'לעקאח', ואחר כך נטל את ידיו הק' לסעודה, בירך 'המוציא' ואכל פרוסת חלה. את הפרוסה טבל קודם במלח שהיה נתון בכלי (כף) על השולחן. הרבי ביקש להביא לו 'כזית' בשר לכבוד החג, טעם משהו ובירך ברכת המזון.

לשעה קלה ישב הרבי בסוכה. בזמן זה השתפר קצת המצב לטובה, ואחרי הסעודה אף נראה גוון בפניו הק'. גם הרופאים ראו בכך הטבה כלשהי, כי בתחילה היה דופק הלב נמוך ביותר, ואילו בעת מנוחתו וישיבתו בסוכה עלה בהרבה.

בתוך כך יצא הרב יעקב יהודה העכט (ע"ה) מסוכת הרבי , והודיע לקהל שעוד מעט והרבי ילך לביתו, כרגיל, וכי זקוק הוא ביותר למעט מנוחה, ומחר בע"ה הכל כבר יהיה בסדר.

אח"כ יצא הרבי מהסוכה ונכנס לחדרו הק'. בשעה זו היו מעטים שכבר נרגעו ופנו הביתה לסעודת יום טוב, אבל רוב רובו של הציבור נשאר עומד בחוץ, מייחל בנשימה עצורה לראות את הרבי שליט"א יוצא מהסוכה וצועד לחדרו.

כאשר יצא הרבי הצהיבו פניו מעט ונראתה עליהן שמחה מסויימת. הוא אף פנה לעבר הקהל בנועת יד נמרצת משהו לאות של עידוד השירה. וכאשר הגיע למדרגות שלפני הפתח, שב ופנה לעבר הציבור וסימן בידיו הק' להגברת השירה.

לאחרי שנכנס התחילו פניו הק' שוב להחוויר כסיד, כנראה מהתאמצות היתרה בעת שעודד את השירה בידיו הק' בחוץ. בנתיים, כשהרבי ישב בסוכה, הכניסו לחדר מיטה שהורידו מבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. [לא הייתה זו מיטת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, כי הרבי שליט"א לא הסכים לכך].

באמצע פתח הרבי את דלת חדרו וביקש להודיע לקהל: "מ'זאל זיך האלטן רואיג און מ'זאל גיין פראווען שמחת יום טוב". כמו כן הודיע שהלילה לא ילך הביתה [סיפרו, שהרבי אף רצה ללכת הביתה, אך הרבנית סברה שעליו להשאר ב"770"] הרב לייבל גרונר יצא אל הקהל ומסר את דברי הרבי. אח"כ פרסמה המזכירות הודעה בשם הרבי כי "אלו שעשו כבר "הקפות" - ילכו לביתם לסעוד סעודת יו"ט, ואלו שעדיין לא עשו "הקפות" - יכנסו לבית הכנסת לערוך "הקפות" בשמחה". הציבור הממושמע נכנס לבית הכנסת. ואכן מחלל בית הכנסת בקעה ועלתה שירה, אבל בתוך כך הזדחלה האימה בלבבות. וימאן הקהל להיפרד, ולו לשניה, מבית חיינו; אמנם, חזקה בקשת הרבי שליט"א על הציבור כולו, כמעט, והלכו הביתה לסעוד סעודת חג, אבל אחרי שאכלו וטעמו דבר מה, ללא כל תיאבון כמובן, מיהרו רבים לשוב אל בית המלך , לדעת את שלום הרבי ומה ייעשה לו.

כאשר התקרב הקהל קרוב מידי אל בנין "770", הורו לו שומרי הסף לעמוד במרחק מה, כדי לא לגרום לבהלה ורעש מיותרים. מחוגי השעון הראו כבר על השעה שתיים לפנות בוקר, אך אין איש שישגיח בכך.

שניתנה רשות לרופא לרפאות

במשך כל הזמן זרמו ללא הרף המוני רופאים ל"770". רבים מהם הגיעו במכוניות המשטרה.

בינתיים, זמן מה אחרי שנכנס לחדרו, בשעה אחת אחרי חצות הלילה (לערך) - גילה הרבי - בפעם הראשונה - כי היו לו כאבים בלב. הרבי הסכים שיבואו אליו עוד רופאים מומחים לבדיקות. הוא אמר שמוכן לדבר אתם בתנאי שלא ימסרו את ממצאיהם לאף אחד - גם לא לקרוביו, לקרוביהם או לידידיהם. מיד הזעיקו המזכירים ארבע רופאי לב, ממיטב הרופאים של ניו יורק. באישון לילה נחפזו המומחים ל"770" ובידיהם מכשיריהם המשוכללים.

ארבעת הרופאים בדקו את הרבי ביסודיות. תוך כדי הבדיקה התערב הרבי בדבריהם. הרופאים השתוממו מן הידע העצום שהרבי הפגין בנושא הלב. הם היו המומים כיצד הרבי יודע הכל על פעולות הלב.

את אחד מארבעת הרופאים שאל הרבי: "כאשר מוציאים דם באמצעות מזרק, מה גורם שהדם יצא - המחט (הזריקה) או הריקות שבו ("וואקום"), המושך את הדם מהגידים?" והרופא ענה: "הריקות". "פעם" סיפר לו הרבי, התעניינתי בכך, כי מישהו בא אלי וטען שהוא ריק ואינו שייך לכולם. אמרתי לו: אדרבה, דבר של ריקות מושך לתוכו בכוח חזק יותר; וממילא הוא כלי לכל עניני טוב וקדושה" והרבי סיים: "הרי בשמיני עצרת הרבנים עורכים "סערימאניס" ונאומים, ומכיון שאינני מורשה לדבר, הנני אומר מה שאמרתי ואתה תמסור להשאר".

אחרי הבדיקות האלה, לא הותירו עוד ממצאי הרופאים מקום לספק: הרבי עבר התקף לב חזק ביותר. המצב חמור. אגב", שואל אחד הרופאים, האם הרבי לא נאנק מכאבים?" - "הרבי לא השמיע קול", ענה המזכיר. - "מה זאת אומרת", תמה הרופא, "האם הרבי לא השמיע אנחת כאב? האם לא התפתל מיסורים?" - "הרבי רק התיישב בכיסאו", ענה המזכיר, "אף הגה לא נשמע מפיו. לא תלונה, אף לא אנחה. הוא אפי' המשיך בהקפות כרגיל". הרופא לא האמין למשמע אוזניו. "עליך לדעת" הסביר הרופא למזכיר, "כי הרבי סבל כאבי תופת. זהו סבל שהוא מעל לכוח הסבל האנושי. אני רופא כבר עשרות שנים ומעולם לא נתקלתי באדם שהגיב לכאבים אלו בצורה שכזו. אינני יכול להבין זאת", מלמל הרופא, " מעולם קודם לכן לא נתקלתי בתופעה כזאת".

הרופאים החליטו מיד לתת לרבי זריקה נגד כאבים. אחד הרופאים ניגש ושאל את הרבי ישירות: "האם לתת לרבי זריקה נגד כאבים?" "לא", ענה הרבי מיד, "אין צורך". אחד מהחסידים שנכח במקום אמר ברוגזה לרופא: "האם לא ברור לך שאם אתה שואל באופן כזה, הרבי בוודאי יסרב. הרי היום יום טוב ולפי ההלכה מותר לעשות זריקה רק בפקודת הרופא". הרופא הבין וחזר לרבי ואמר: "כרופא אני מצווה על הרבי להסכים לזריקה. הזריקה חיונית ביותר כי עוצמת הכאבים מסכנת את חיי הרבי!" הרבי הסכים מיד. אחרי הזריקה, למרות שהיתה במינון גבוה, נח הרבי רק מעט, ויהי הדבר לפלא בעיני הרופאים. בינתיים התייעצו הרופאים ביניהם ומסקנתם היתה חד משמעית: על הרבי לעבור מיד למחלקה לטיפול נמרץ באחד המרכזים הרפואיים של ניו יורק. במצבו כעת החמור הוא זקוק לציוד המתאים ולהשגחה צמודה.

קולו של הרבי היה חלש מעט, אך תקיף: "איננו זז מכאן. אני נשאר פה". הרבי אמר להם שהחלטתו היא המסקנה הסופית. לא בא בכלל בחשבון שיסע; הוא יישאר בחדרו. "מה היה עושה אדם שנמצא במקום שאין בו בית רופאים?", שאל ענה הרבי לאחד הרופאים; וביקש לתת לו הלילה לנוח ולמחרת יהיה בסדר (כרגיל).

רופא אחר שאל את הרבי, מה היה עונה לחסיד במצב זהה - שהיה שואל האם ללכת לבית רפואה. תשובת הרבי היתה שאיננו מחוייב לענות על 'אילו יצוייר'...

מיד עלה אחד הנוכחים לקומה העליונה ב'770', שם ישבו וחיכו הרבנים. במידה שיצטרכו לברר איזו שאלה הלכתית, ושאלו - ע"פ בקשת הרבי - לברר את חוות דעתם בקשר לבית הרפואה. הרבנים הורו לחיוב. כאשר חזר הלה והודיע זאת לרבי שליט"א קטע הרבי את דבריו, אומר ביקש: "היות ואני יהודי דתי ("א פרומער איד") וצריכים לשמוע בקול הרבנים, ממילא אל תגידו לי את הפסק כדי לא להלצני ללכת, כי אין צורך ללכת לבית הרופאים".

שוב ניסו לבקש מהרבנית הצדקנית שתבקש אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א ללכת לבית הרפואה, אך היא ענתה: "ער ווייסט אליין וואס צו טאן!" [הוא יודע בעצמו מה לעשות]...

כאשר ראו הרופאים שאיש לא יזיז את הרבי מהחלטתו, הסתודדו מספר דקות. לבסוף נענה אחד מהם ואמר לרבי: "אם אין הרבי מדכים לאישפוז - אנו עוזבים מיד ומסירים כל אחריות. אנו רופאים מומחים ועתירי נסיון ואנו אומרים כי יש כאן סכנת נפשות. אם הרבי אינו מסכים להיכנס למרכז רפואי, איננו יכולים להיות אחראים לחיי הרבי" - - -

ויהי כראותם את המצב החמור שנוצר, וימהרו המזכירים, יחד עם מספר חסידים, להביא ציוד ממרכז רפואי יהודי שבברוקלין. וזאת לא לפני שאחד הרופאים ניגש לרבי שליט"א, נגע בידו הק', וביקש לקבל את הסכמתו להביא את כל הציוד האמור לחדרו של הרבי. הרבי הסכים. ואכן מיד הביאו לחדר את כל הציוד המתאים.

אחד מרופאי המרכז עזר בבחירת הציוד והמיכשור. כעבור שעה קלה נהפך חדרו של הרבי לחדר טיפול נמרץ משוכלל וגדוש ציוד. אותו רופא חיבר את הרבי למיכשור המעקב. הרופאים שנכחו על אתר החליטו להזריק שוב לרבי, אבל הפעם במינון גבוהה יותר ("מורפין"), ולאחריה אכן נח הרבי שליט"א למשך ארבע שעות לערך. מאוחר יותר התבטאה הרבנית, בהקשר לכך, שמעולם לא זכור לה שהרבי אי פעם יישן למשך ארבע שעות!... בשעה חמש וחצי לפנות בוקר הבחין הרופא (מהמרכז), לתדהמתו, שהרבי שליט"א עבר עכשיו התקף קשה, שני; וקשה בהרבה מהראשון.

המזכירים התשושים יצאו מדעתם. לרגעים חששו שליבותיהם שבהם יבגדו בהם. ברור היה להם כי הרבי זקוק לטיפול רפואי מקצועי ומעולה. אך מה בידם לעשות? באישון לילה ישבו אין אונים, על כיסאותיהם, צמודים לחדרו של הרבי ויגעו את מוחם בשאלה מה יהיה צעדם הבא. הנוכחים, הרופאים והרבנים, התלבטו כעת קשות אם לקחת את הרבי לבית הרפואה (תוך כדי מנוחה שלאחרי זריקה) או לא - אלו לחיוב ואלו לשלילה, וקשתה על כולם ההכרעה. הרבנית ע"ה היא שהכריעה לשלילה באמרה כי חלילה לעשות משהו לרבי שליט"א נגד רצונו. ואז בשעה שש לפנות בוקר, כמו היכה רעם במוחו של הרב יהודה קרינסקי: "ד"ר וייס!", קפץ מכסאו, ד"ר וייס משיקאגו, הוא יעזור!".

ד"ר וייס היה רופא לב ממקורבי חב"ד, ואף ביקר פעם בחצר הרבי. הוא היה אמנם צעיר - אך שמו הלך לפניו כרופא מוכשר ומבטיח. בלא לאבד שנייה התקשר הרב קרינסקי אל ד"ר וייס. הרופא, שנחרד מעט מצלצול הטלפון שהעיר אותו משנתו בשעת בוקר מוקדמת זו של יום טוב, קפץ ואמר: "אני עולה על המטוס הראשון לניו יורק", והניח את השפורפרת.

בינתיים, יצא מישהו מבפנים והודיע לקהל להתחיל לומר תהילים. בשעה שש בבוקר יצאה ברגל קבוצה של 16 אברכים ותמימים - ביניהם הרב יואל כהן, הרב שלום דובער שם טוב והת' דוד פלדמן, ועוד כמה מחשובי התמימים ואנ"ש - אל ציונו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, להתפלל ולומר שם תהילים. מאוחר יותר, בשעה 11 בבוקר, יצאה קבוצה השניה לדרכה, דרך של שש שעות הליכה; וכך במשך כל שעות יממות החג.

ובכל מדינה ומדינה אשר נודע בה מצב בריאותו של הרבי מיהרו כולם לבקש ולהתחנן לפני יושב מרום להחלמתו המהירה; גם באה"ק נודע הדבר חיש מהר, ומיד הלכו להתפלל ליד המקומות הקדושים, רבבות עמדו ליד ה"כותל המערבי" להתפלל לרפואתו הקרובה של הרבי שליט"א. מאוחר יותר שוב ביקשו הרבנים למסור לרבי, כי, לדעתם, עליו להסכים ללכת לבית הרפואה. הרבי התנגד לכך בצורה חד משמעית, ואמר להם: "את דעתי כבר אמרתי אתמול לא אשנה אותה!" והוסיף : "צריך לשקול את אי הנעימות שתהיה לי בבית הרפואה מול המעלות שבדבר, ולהכריע שטוב יותר עבורי להישאר כאן".

אשה אחת, משרתת בבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע - אמרה לרבי, שרצונה לשאול אותו משהו; וענה לה הרבי בחיוב - שיכולה לשאול. היא שאלה: אם אותו מצב היה אצל מישהו אחר והוא היה שואל האם לנסוע לביה"ר מה הרבי היה מייעץ לו? והרבי ענה בשאלה: "וואלט ער מיר געפאלגט?: [האם הוא היה שומע בקולי?] - "כן" היא ענתה. "ממילא", המשיך הרבי, דארף מען מיר איצטער אויך פאלגן" [גם כעת יש לשמוע בקולי].

בוקר שמיני עצרת

בשעה עשר בבוקר התכנס "מניין" של זקני החסידים ליד חדרו של הרבי לתפילת שחרית עד קריאת התורה התפלללו ב"גן עדן התחתון" (חדר ההמתנה ליחידות), ולקריאת התורה, נכנסו ל"גן עדן העליון", חדרו הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א, וקראו בתורה. כבימה שימש הפעם הסטענדר של הרבי שעמד ליד המיטה.

במשך התפילה וקריאת התורה לא קם הרבי מהמיטה, אבל כאשר נקרא לעלות למפטיר אזר הרבי כוח, התיישב, נשק את ספר התורה ובירך את הברכות. אחרי ה"קריאה" קרא הרבי את ההפטרה בקול ברור ורגיל, עד שאפילו אלו שעמדו בחוץ יכלו לשמוע את ההפטרה.

את תפילת המוסף התפללו, כמו שחרית, ב"גן עדן התחתון". כאשר שרו הנוכחים "הוא אלוקינו" ו"אתה בחרתנו" בחזרת הש"ץ - עודד הרבי את השירה בתנועות קלות.

קהל האלפים שנאסף לתפילה בבית הכנסת הגדול עמד כמעט כולו ברחבת "770" ושוחח על המצב. כך גם הציבור שעמד בפנים. רבים כבר ידעו מפי הרופאים שהרבי עבר התקף לב קשה. בינתיים החלו להתפלל ובאמצע תפילת שחרית ירד מישהו מחדר הרבי לבית הכנסת ובפיו בשורה טובה: הרופאים קבעו שהמצב הולך ומשתפר. הרבי יבריא בע"ה. [אחד השלוחים שיחיו, הכריז בהתרגשות גדולה שכולנו מקבלים על עצמנו להשתפר, ומבקשים מהקב"ה שישלח בקרוב רפואה שלימה לכ"ק אדמו"ר שליט"א שהיה בריא, ויתן לו אריכות ימים ושנים טובות].

לאחר התפילה בחדרו הק' התחיל הרבי לשיר "ושמחת", והורה שכל אחד מהנוכחים יעבור על ידו לומר "גוט יום טוב". לכולם אמר: "גוט יום טוב" ולכהנים הוסיף והביע: "יישר כוח". כאשר עבר הרב שמריהו גוראריה (מתל אביב) אמר לו שידבר עם הגבאים אודות "מכירת המצוות" בשבת בראשית. עובדה זו העלתה כמובן את המצב רוח אצל כולם, שהיה נתון עד לשעה זו בשפל חסר תקדים. חלפו כמה שעות והד"ר וייס הגיע בטיסה משיקאגו. הוא אף הביא איתו מבית הרפואה שלו מכשירים משוכללים באמצעותם יוכלו הבדיקות שיבוצעו כאן למסור את התוצאות שם.

לפני כן כאשר הגיע ל"770", פרץ הרופא בבכי מר, באומרו: "תמיד אנחנו יודעים שהרבי מחולל ניסים ונפלאות לחולים וכו', אני בעצמי יודע זאת כי טיפלתי באנשים שהרבי שלחם אלי להתרפאות; וכעת עלי לבוא ולרפאות את הרבי בכבדו ובעצמו..."

כאשר נכנס לחדרו של הרבי, השתנו פניו. הרבי פנה אליו ואמר: "ברצוני שתטפל בי כמו פציינט רגיל". הרופא וייס בדק את הרבי. "קשה לטפל כך בחולה. קשה - אבל אפשרי" , הוא אמר, "איננו רופא גדול, אבל אני יודע מה זה 'רבי'; ולכן אני מקווה בע"ה שאוכל לרפא את הרבי". והמשיך: "אני ישאר כאן כל זמן שיידרש ואטפל ברבי, עד אשר יבריא. והרבי בוודאי יבריא". מאז שד"ר וייס נכנס לחדר, אמר שהמצב משתפר והולך ומשתפר. בכלל, תמיד כשעשו בדיקות היו מראים את הממצאים לרבי שליט"א, והוא היה אומר מה עליהם לעשות. "כל מה שהרבי אומר - כן הוא בדיוק", התבטאו הרופאים.

הרבי ביקש מהרופאים שאם ישתנה, ח"ו, המצב - שלא יפרסמו זאת. הרופאים שאלוהו: "אם כן - מדוע לא שוחח הרבי על כך עד עכשיו?" והשיב הרבי: "בכל פעם שהיה לי כאב - טיפלתי בעצמי במקום של הלב והכאב עבר". ושוב אמר להם, שידע כל הזמן שהיה לו התקף לב, אבל לא רצה לגלות את זה.

כל הרופאים היו המומים מכך שלפי כל הסימנים עבר הרבי את ההתקף הקשה בעת ה"הקפות", ולמרות זאת צעד הרבי להקפה השביעית, חזר לבימה לסיום התפילה, ועלה מבית הכנסת לחדרו למעלה - במדריגות! הרופאים התבטאו פה אחד שאלו היו כוחות על אנושיים. "אי אפשר להאמין שאחר התקפת לב כזו יוכל אדם לעלות במדריגות וללכת לאכול בסוכה!" אמרו.

אחד הרופאים סיפר: "ראיתי פעם ספר, שמלך אף פעם לא נופל לפני בני עמו, מכיוון שאין זה לכבוד, וכמו כן, הרבי", אמר, "לא נפל על בימתו בבית הכנסת בשעת ההתקפה; כי הרבי דומה למלך!"...

אחרי התפילה הודיעו, שכ"ק אדמו"ר אמר (להרב יהודה לייב גרונר) - "מען זאל ניט פארגעסן גיין משמח זיין אידן בבית הכנסת וכו' און מ'זאל גיין מיט א שטורעם, וכן תפילת ערבית וה"הקפות" (בערב) יהיו בשמחה, און אזוי אויך מארגן, און דער עיקר - מיט א שטורעם!" [=שלא ישכחו ללכת לשמח יהודים בבתי הכנסת, וכן גם מחר, והעיקר - שילכו ב'סערה'!] כמו כן אמר ש"אלו שרוצים לגרום להטבת בריאותי - שילכו לשמח!"

רופא אחד מעיר קליוולנד, 'בעל תשובה', כאשר נכנס אצל הרבי שליט"א - וראה כל כך הרבה רופאים על אתר - אמר, שחושב שחילל את יום טוב בזה שהגיע באמצע החג, כי ספק גדול הוא אם יקבלו את חוות דעתו. וענה הרבי: "זהו כמו בעדות לקידוש החודש - שאומרים לעדים שיבואו ומחללים שבת ויום טוב על כך, למרות שיש ספק גדול אם עדותם תתקבל; וכך גם כאן", אמר הרבי "בכדי לרפאות יהודי מחללים יום טוב על הספק".

לפנות ערב נכנס הרב ש.א. קזרנובסקי (יחד עם הרב י.ל. גרונר) אל כ"ק אדמו"ר שליט"א, ובעיניים זולגות דמעות איחל לרבי שליט"א "רפואה שלימה". הרבי הגיב על כך: "סאיז דאך א סתירה צו 'ושמחת בחגך'; מ'וויל דאך אז מיר זאל צוקומען אין בריאות - איז דאס דווקא דורך מרבה זיין בשמחה. בכיות", אמר, "איז נגד רצוני!". [זה הרי סתירה ל'ושמחת בחגך'; רוצים שיתווסף לי בבריאות - אז זה דווקא ע"י שירבו בשמחה. בכיות - זה נגד רצוני!].

ביום ההוא נתן הרבי שליט"א להרב קזרנובסקי שני בקבוקי 'משקה' (שהכניסו אליו לפני החג), ואמר לו: זהו בכדי לחלק לכאו"א בעת ההתוועדות שלפני ה"הקפות" - שבוודאי יארגנו - ובוודאי לא יחסרו בה דברי התורה, ההתעוררות והשמחה. ואחר כך יערכו את ה"הקפות" ושתהיינה בשמחה, ושלא יגרע משמחת החג". כמו כן אמר, שישתו מה'משקה' עוד במשך היום, שלא יהיה כמכין מהיום למחר.

אחר כך נכנס הרש"ג (ז"ל) לכ"ק אדמו"ר שליט"א, והרבי אמר לו כי הוא עושה אתו לשליח בנוגע לפסוקי "אתה הראית", ושימכרו את הפסוקים - לטובת ישיבת תומכי-תמימים - כרגיל, ובלי שינויים; את השתתפותו - אמר הרבי - יתן בדולרים יחידים, וכל מי שיקנה פסוק יקבל דולר (של כ"ק אדמו"ר שליט"א). לפנות ערב התבטא הרבי שליט"א שבעת ההתוועדות ובהליכה ל"הקפות" יציירו "אז דער וואס זיצט אויפן בענקל - פעלט ניט!" [= שזה שיושב על הכיסא - לא חסר!...].

בשעה תשע בערב, לפני ה"הקפות", התיישב הקהל הגדול להתועדות עם זיקני החסידים. כסאו הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א היה מונח במקומו, כרגיל... חילקו לכאו"א מה'משקה' שהרבי שלח במיוחד עבור ההתוועדות.

בליל שמחת תורה שאל הרבי שליט"א להרב י.ל. גרונר: "האם הלכו לשמח בבתי כנסת?" וענה: "כן". שוב שאלו הרבי: "וואס טוט זיך אונטן (בביהכנ"ס)? [מה קורה למטה בביהכנ"ס?] וענה: "מתוועדים משעה תשע". הרבי המשיך להתעניין: "מיט א שטורעם? תמסור להם" אמר, שאמרתי שיהיה מיט א גרויסען שטורעם!".

אחר ההתוועדות הלכו כולם לערוך את ה"הקפות" בבית הכנסת הגדול. ה"הקפות" נערכו בשמחה גדולה ועצומה מאוד, עד שגם "למעלה" נשמעו השירים והריקודים. בעת הריקודים ניגנו, במשך שעה ארוכה, את הניגון "זאל שוין זיין די גאולה", אך הפעם החליםו את מילותיו ב"דער רבי זאל געזונט זיין", ומאוחר יותר - "דער רבי וועט געזונט זיין" ומאוחר יותר "דער רבי איז געזונט", כאשר כל מי שנכח בבית הכנסת לא ישכח כל ימי חייו את סערת הריקוד הזה שמצד אחד נרקד בשמחה רבה ומצד שני עם דמעות בעיני כל אחד.

אחד הרופאים התבטא אחר כך שאילו ידע הקהל כמה נחת אוח גורם ניגון זה לרבי שליט"א - היו מנגנים אותו כל הזמן ללא הרף!

מספרים, שבאותה שעה - כאשר שמע הרבי שליט"א ששרים "דער רבי איז געזונט" - ירד הרבי שליט"א ממיטתו ועמד על רגליו הק' [בכדי שהריל"ג יוכל למסור לקהל - כך אמר - שהוא "מרגיש טוב באופן גלוי"], ואף התבטא באוזני הרופא, כשחיוך רחב נסוך על פניו הק': "דאס איז חסידים"... וכאשר שאלוהו אם השירים והניגונים למטה לא מפריעים וטורדים את המנוחה המוחלטת שהוא זקוק לה - ענה: "ס'איז א געשמאקע מוזיק!"...

בינתיים, בשעה אחת שתיים אחר חצות הלילה, נכנס "מנין" ל"גן עדן התחתון" והתפללו תפילת ערבית, כאשר הרבי יושב על מיטתו. גם את ה"הקפות" ערך הרבי תוך כדי ישיבה על המיטה, וספר התורה בידו הק'.

אחר התפילה וה"הקפות" אצל הרבי, יצא הרב י.ל. גרונר מהחדר וסיפר שהרבי אמר לו שיתוועדו גם למחרת כרגיל, ושכולם יטלו ידיים לסעודה; וכי את ה'משקה' שהכניסו אליו לפני יום טוב יחלקו בעת ההתוועדות. ושוב אמר הרבי: "ברצוני שהשמחה שהיתה ביום שמיני עצרת - תיהיה ביום שמחת תורה בכפליים!" [אומרים, שהרבי התבטא: "וויפיל מען האט זיך געפילט היינט; אפילו א מיליאן מאל בעסער ווי נעכטן - איז דעם צוויטן טאג (מארגן) קען מען נאך אלץ פילן בעסער!"].

הרב גרונר הוסיף וסיפר, שהרבי אף מסר על ידו תוכן מ"שיחה" שיהיה עליו לחזור עליה בעת ההתוועדות, והורה לו להתדבר בעניין ("דורכרעדן") עם ה"חוזר" הרב יואל כהן, שיוסיף לדבר "מראי מקומות" וכו'... ביום שמחת תורה בבוקר התפללו "מנין" אנשים ב"גן עדן התחתון". הרבי שליט"א סגר את דלת חדרו באומרו שהוא נמצא למטה, היינו בבית הכנסת הגדול עם כל הקהל... לפני ה"הקפות" נפתחה הדלת ואמרו את פסוקי "אתה הראית" כרגיל; את הפסוק הראשון והאחרון אמר הרבי שליט"א בעצמו, והשאר - ה"מניין" שעמד בחוץ. אחרי התפילה נערכו ה"הקפות" בחדרו הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א. בשני ספרי תורה הקיפו את הסטענדר. הרבי בעצמו ישב על המיטה והחזיק ספר תורה בידיו הק'; וכאשר עשו את ה"הקפות" הקיף את ספר התורה בידיו הק' מסביב לסידורו שהיה מונח לפניו על השולחן...

אחרי הצהרים, בשעה חמש לערך, שאל הרבי שליט"א את הרב י.ל. גרונר: מה נעשה למטה (בביהכנ"ס)? וענה: הקהל בשמחה גדולה. "זאג דעם עולם", הגיב הרבי, "אז אויף ווייטער זאל זיין מיט נאכמער שטורעם!" [אמור ל'עולם' שבהמשך תהיה שמחה עוד יותר סוערת!] ויהי כי נטו צללי ערב, סמוך לעת השקיעה, הסבו הכל להתוועדות. כמו אמש לפני ההקפות. בית הכנסת היה ערוך כתמיד. מאום לא נעדר. ורק על הציבור שבמצוות הרבי שרוי היה בשמחת החג ניכרת תוגה על כך שאין המלך גלוי לעמו בשעה זו.

בפתח ההתוועדות מסר הרב י.ל. גרונר את הדברים שהורה לו הרבי לחזור בהתוועדות זו והרי "נקודת" העניין: "כאשר ישנו באיזשהו ענין - חסרון, יכול הדבר להתבטא בשני אופנים: (א) שכל הדבר (העניין) חסר; (ב) שחסר בעניין. כלומר, שהדבר קיים אבל איננו שלם אלא חסר ואז יש הכרח בתוספת והתגברות. דוגמא לדבר - משאיבת הדם: כשמוציאים דם מאדם פועלת הזריקה שיהיה מקום חלל; ועל ידי שהאוויר יוצא - מתמלא החלל הזה בדם. כלומר, שהחלל ממשיך לתוכו תוספת. ורואים מזה שדבר שהיה חסר - איננו חסרון אלא גורם לתוספת.

"והרבי סיפר", המשיך, "שפעם אמר לו מישהו ב'יחידות' שהוא ריק מענייני תורה ומצוות, וממילא אין כל טעם לדבר איתו על כך. והרבי ענה לו: אדרבה, מכיוון שהוא כלי ריק - הוא שואב יותר כוחות מנשמתו, וביכולתו לקבל על עצמו את התורה והמצוות.

"וכמו כן הוא בעניין הצמצום - שלצורך התהוות העולמות הרי הצמצום וההסתר הכריח את גילוי אור ה'קו'. והרבי הוסיף: כיוון שישנו עניין של "יפקד מושבך" - לא צריך להיגרם על ידי זה גרעון; אלא אדרבה".

הרב גרונר סיים ואז הרב יואל כהן שליט"א ביאר את העניין בארוכה, כהוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א. זקני החסידים התוועדו וניגנו במשך זמן רב. הרב מרדכי מענטליק (ז"ל) אמר, שכאשר שמים לב לשיחת י"ג תשרי (השנה), רואים שהרבי "האט שוין אלעס דעמאלט באווארנט" וצפה הכל מראש [ראה "שיחות קודש" תשל"ח ח"א עמוד 133, ע"ד מצב בריאותו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, ועוד].

בשעה אחת עשרה בלילה, הביא הרב יהודה לייב גרונר את כוסו של כ"ק אדמו"ר שליט"א ומעט היין שבתוכו, וכן את הבקבוק שממנו לקח הרבי יין ל'הבדלה', ואמר, שהרבי שלח את היין ל'כוס של ברכה'. כמו כן אמר, שהרבי ציווה לו להכריז "הכרזה", אך הרבי הוסיף - "דאס זאלסטו זיי זאגן נאך זייער מעריב, פאר הבדלה". שמחת הציבור גדלה ואליה הצטרפה הציפייה לשמוע מהי ההכרזה שעתידה להתפרסם בעוד דקות אחדות. התפללו תפילת ערבית ואז הרב גרונר גילה את הבשורה: כ"ק אדמו"ר שליט"א יאמר שיחה בחדרו הק', וכולם ישמעו אותה, ע"י ה"מייק" (מיקרופון) למטה בבית הכנסת!

שמחת הנוכחים לא ידעה גבול. פרץ של שירה אדירה - ניגון ההקפות של הרבי שליט"א - פרץ ספונטנית בבת אחת. כולם היו עדיין נבהלים וחרדים מפני אירועי 48 השעות האחרונות והנה הבשורה הטובה. הציבור לא האמין למשמע אוזניו. רק ארבעים ושמונה שעות חלפו מאז הרבי קיבל התקף לב קשה ל"ע ול"ע והנה - "שיחה"!

בחצות הלילה, לאחר שביקש לקבל את האבנט שלו, פתח הרבי שליט"א את דבריו: אזוי ווי מצד א סיבה רעדט מען נאך הבדלה"... ודיבר בהתרגשות קלה על ההתאחדות המיוחדת שנפעלת ע"י "שידור" והקשר עם שמח"ת - "התאחדות אמיתית פון כל אחד מבני ישראל, ניט קוקענדיק אויף זייער התחלקות אין אנדערע ענינים, כמבואר בארוכה אין תניא פרק ל"ב...".

הרבי אף השמיע מאמר ד"ה 'להבין עניין שמחת תורה'. בסיום השיחה, שפע הרבי ברכות ובקטע זה נקטע דיבורו מידי פעם בבכי.. וגם אחרי השיחה בכה זמן מה. כאשר שאלו הרופאים, אחרי השיחה - על מה דיבר בעת שבכה - ענה, שבירך את החסידים ודיבר על משיח...

התוכלנה מילים לתאר את סערת הרגשות של החסידים, את השמחה? את התרוממות הרוח? ומאידך גיסא, האם יוכל מישהו מן הרופאים להסביר את הנס הרפואי שקרה? מאוחר יותר נודע כי הרופאים התירו לרבי לדבר חמש דקות בלבד, ושיחת הק' נמשכה קרוב לעשרים וחמש דקות!

אחרי השיחה הודה הרבי לרופא על שלא עצרו באמצע, ונתן לו לדבר הרבה יותר מכפי המתוכנן, ואמר, שאחרי שאמר את מה שרצה הוטב לו בהרבה. [ואכן גם הרופאים העידו שהכול עבר בטוב, ולא היתה לאמירת השיחה כל השפעה על הלב]. שאלו הרופא, האם הספיק לומר בשעה קלה את כל מה שרצה; וענה: "אם זה תלוי במה שאני רוצה - הרי אין כל שיעור לזמן הדיבור"...

ויבקש הרבי שליט"א שיביאו לפניו את כל החומר שהתקבל בדואר בימים אלו. בשני ימי החג הצטברו מאות רבות של מכתבים. הרבי חלש, אחרי התקפת לב קשה, אך יהודים הרי מחכים בקוצר רוח לתשובותיו, ולכן אין הוא מתיייחס למצב לבו ולבריאותו ועוד באותו לילה התחיל לענות עליהם.

הרופא תמה מאוד על כך ואמר: "אולי כדאי שהרבי ינוח קודם כל במשך כשבועיים לפחות, ואחר כל יתחיל לענות על המכתבים?" הרבי ענה בפליאה: האם יהודי שכתב לי עכשיו זקוק לעזרה פחות מזה שיכתוב בעוד כמה ימים?!" הרבי גם הוסיף הסבר פשוט להחלטתו. באם ימתין שבועיים, אמר, הרי במשך הזמן יצטברו עוד מכתבים רבים והעבודה תהיה קשה עוד יותר... כיון שכך הציע הרופא שאחד המזכירים יקרא את כל המכתבים וימסור לרבי דו"ח כללי על מהמתרחש - אמר לו הרבי: "זהו בדוגמת פיקוח נפש שיבוא אליו חולה שהוא ישלח אותו לאדם אחר, והשני ידווח לו על מצב החולה באופן כללי... מובן שהרופא לא יסתפק בכך, וכך גם בעניננו".