הבדלים בין גרסאות בדף "פרשיית הממזרים"
| שורה 27: | שורה 27: | ||
הרב גורן החליט לנצל את כוחו כרב ראשי וכינס בית דין רבני מיוחד להכריע בעניין. תשעה רבנים כונסו ורק אחד מהם, הרב גורן עצמו, היה מוכן להזדהות בשמו. כל השאר שמרו על אנונימיות "כדי למנוע מהם וממשפחותיהם איומים, פגיעות והשמצות מצד קבוצות המהלכים אימים וזורעים טרור", כלשונו של הרב גורן. בית דין מיוחד זה, שלדברי הרב גורן הורכב מדיינים, מאבות בתי דין ואף מדיין של בית הדין הרבני הגדול, הכריע לטהר את הממזרים, בעיקר בשל ערעור על עצם קיומה של הגירות. מיד עם פרסום ההכרעה השיא הרב הצבאי הראשי, הרב מרדכי פירון, את חנוך לנגר ואת חברתו, ובאותו ערב התקיימה גם חתונתה של מרים לנגר עם בחיר לבה. החתונות נערכו בהשתתפות שר הביטחון, ושני הזוגות החדשים זכו למברק ברכה מראש הממשלה מאיר. מפלגות השמאל הביעו סיפוק ותקווה שהרבנות תמשיך להיענות לצרכיה של "החברה הנאורה והמתקדמת". הרב גורן הושם תחת שמירת המשטרה, וצעירי המפד"ל הודיעו שיסכימו להתגייס להגן עליו. מקום קבורתו של אביו, שיום האזכרה שלו חל בסמוך, נשמר בסוד מחשש שיחולל. | הרב גורן החליט לנצל את כוחו כרב ראשי וכינס בית דין רבני מיוחד להכריע בעניין. תשעה רבנים כונסו ורק אחד מהם, הרב גורן עצמו, היה מוכן להזדהות בשמו. כל השאר שמרו על אנונימיות "כדי למנוע מהם וממשפחותיהם איומים, פגיעות והשמצות מצד קבוצות המהלכים אימים וזורעים טרור", כלשונו של הרב גורן. בית דין מיוחד זה, שלדברי הרב גורן הורכב מדיינים, מאבות בתי דין ואף מדיין של בית הדין הרבני הגדול, הכריע לטהר את הממזרים, בעיקר בשל ערעור על עצם קיומה של הגירות. מיד עם פרסום ההכרעה השיא הרב הצבאי הראשי, הרב מרדכי פירון, את חנוך לנגר ואת חברתו, ובאותו ערב התקיימה גם חתונתה של מרים לנגר עם בחיר לבה. החתונות נערכו בהשתתפות שר הביטחון, ושני הזוגות החדשים זכו למברק ברכה מראש הממשלה מאיר. מפלגות השמאל הביעו סיפוק ותקווה שהרבנות תמשיך להיענות לצרכיה של "החברה הנאורה והמתקדמת". הרב גורן הושם תחת שמירת המשטרה, וצעירי המפד"ל הודיעו שיסכימו להתגייס להגן עליו. מקום קבורתו של אביו, שיום האזכרה שלו חל בסמוך, נשמר בסוד מחשש שיחולל. | ||
| − | פסק דינו של הרב גורן פורסם בהרחבה בחוברת שהוציא זמן מה לאחר שנודע על מתן פסק הדין. הרב גורן טען כי ההלכה שבית דין לא יכול "לבדוק אחר בית דין אחר" אינה תקפה בימינו, בפרט בעניין ממזרות ששקול לדיני נפשות, וכי אין פסול הלכתי בכך שרק אב בית הדין מזהה עצמו בשמו והדיינים האחרים נותרים אלמונים. לגופו של מקרה קבע הרב גורן כי אין עדות שבורוקובסקי התגייר בבית דין, אין ידיעות ברורות על האופן שבו נימול וטבל, וכי דבריו שניהל אורח חיים יהודי הם חסרי שחר, לאור העובדה שלא ידע להשלים את פסוק שמע ישראל או את לכה דודי. הוא הוסיף כי הרב שחיתן את חוה לנגר בשנית וודאי שמע על נישואיה הראשונים, אך לא ייחס להם חשיבות משום שבורקובסקי הוחזק כלא יהודי. קיימים עדים שבורקובסקי חי כגוי. הרב אלישיב סירב לקבל עדים אלו משום שהם עצמם התבררו כחוטאים: אחד מהם העיד שאכל עמו טריפה, והאחר העיד שהוא עצמו חי בעבר עם נוצרייה, אולם על פי ההלכה, אין אדם משים עצמו רשע, ועל כן, על פי הכלל פלגינן דיבורא, העדים אינם נאמנים להגיד רע על עצמם, אולם הם נאמנים בחלק דבריהם שבו הם מעידים בגנות חברם. בנוסף קיימים עדים כשרים לכל הדעות המעידים שבורקובסקי לא ידע כיצד להתפלל. מטעמים הלכתיים רבים הכלל שלפיהם אדם יכול לבוא ולהעיד על היותו גר (דבר שסיבתו היא הפה שאסר הוא הפה שהתיר), אינו תקף במקרה זה. בראש ובראשונה, כלל זה חל רק לגבי אדם אשר הכול סבורים שהוא יהודי כשר, דבר שאינו נכון בהקשר זה. הרב גורן ציין עוד כי נוספו מסמכים חדשים שלא באו בפני בתי הדין הקודמים, ולפיהם העידו עובדים סוציאלים כי בורקובסקי גידל את בנו ברוח הנצרות. על כל אלו הוסיף הרב גורן טעמים שונים ושיטות הלכתיות נוספות המחזקות את פסיקתו ואותם פירט בהרחבה בחוברת שהוציא. בנוסף לכל האמור, הביא הרב גורן דעה שלפיה גם גר שהתגייר כהלכה, אם שב לסורו והפסיק לקיים מצוות - גרותו פוקעת, ולדבריו במקרה זה ניתן לצרף שיטה זו כדי לקבוע שגרות האב אינה תקפה | + | פסק דינו של הרב גורן פורסם בהרחבה בחוברת שהוציא זמן מה לאחר שנודע על מתן פסק הדין. הרב גורן טען כי ההלכה שבית דין לא יכול "לבדוק אחר בית דין אחר" אינה תקפה בימינו, בפרט בעניין ממזרות ששקול לדיני נפשות, וכי אין פסול הלכתי בכך שרק אב בית הדין מזהה עצמו בשמו והדיינים האחרים נותרים אלמונים. לגופו של מקרה קבע הרב גורן כי אין עדות שבורוקובסקי התגייר בבית דין, אין ידיעות ברורות על האופן שבו נימול וטבל, וכי דבריו שניהל אורח חיים יהודי הם חסרי שחר, לאור העובדה שלא ידע להשלים את פסוק שמע ישראל או את לכה דודי. הוא הוסיף כי הרב שחיתן את חוה לנגר בשנית וודאי שמע על נישואיה הראשונים, אך לא ייחס להם חשיבות משום שבורקובסקי הוחזק כלא יהודי. קיימים עדים שבורקובסקי חי כגוי. הרב אלישיב סירב לקבל עדים אלו משום שהם עצמם התבררו כחוטאים: אחד מהם העיד שאכל עמו טריפה, והאחר העיד שהוא עצמו חי בעבר עם נוצרייה, אולם על פי ההלכה, אין אדם משים עצמו רשע, ועל כן, על פי הכלל פלגינן דיבורא, העדים אינם נאמנים להגיד רע על עצמם, אולם הם נאמנים בחלק דבריהם שבו הם מעידים בגנות חברם. בנוסף קיימים עדים כשרים לכל הדעות המעידים שבורקובסקי לא ידע כיצד להתפלל. מטעמים הלכתיים רבים הכלל שלפיהם אדם יכול לבוא ולהעיד על היותו גר (דבר שסיבתו היא הפה שאסר הוא הפה שהתיר), אינו תקף במקרה זה. בראש ובראשונה, כלל זה חל רק לגבי אדם אשר הכול סבורים שהוא יהודי כשר, דבר שאינו נכון בהקשר זה. הרב גורן ציין עוד כי נוספו מסמכים חדשים שלא באו בפני בתי הדין הקודמים, ולפיהם העידו עובדים סוציאלים כי בורקובסקי גידל את בנו ברוח הנצרות. על כל אלו הוסיף הרב גורן טעמים שונים ושיטות הלכתיות נוספות המחזקות את פסיקתו ואותם פירט בהרחבה בחוברת שהוציא. בנוסף לכל האמור, הביא הרב גורן דעה שלפיה גם גר שהתגייר כהלכה, אם שב לסורו והפסיק לקיים מצוות - גרותו פוקעת, ולדבריו במקרה זה ניתן לצרף שיטה זו כדי לקבוע שגרות האב אינה תקפה. |
===תשובות לפסקו של הרב גורן=== | ===תשובות לפסקו של הרב גורן=== | ||
טענות אלו לא נתקבלו על ידי הרבנים האוסרים, שסברו שאין בעדויות אלו או אחרות, שהגר עבר על עבירות אלו או אחרות, להפקיע את הידוע בציבור שבורוקובסקי הינו גר, ושיש לו חזקת גירות שלא ניתן להפקיעה בכך שהוא עבר על עבירות מסויימות. בנוסף, המוחים נגד פסקו של הרב גורן, טענו שאסור לקבל עדים שלא בפני בעל דין. על תשובתו של הרב גורן שטען שאין בעיה לקבל עדות שלא בפני בעל דין, שהרי: אם הוא גוי, הרי מותר לקבל עדות שלא בפניו ואם הוא יהודי, הרי אי אפשר לפסלו, השיב הרב זולטי כי הטענה מגוחכת, שהרי מעשית בית הדין רוצה להפקיע דין אדם המוחזק כיהודי ואשתו מוחזקת כאשת איש - מדיני יהודי, ולהפקיע את אשתו ממנו, כאשר דינים אלו נחשבים בפוסקים כדיני נפשות ממש, ושבוודאי אין כל הצדקה לערוך דינים אלו ללא נוכחות בעל הדין. מלבד זאת, ההנחה שמותר לקבל עדות שלא בפני גוי, גם היא מופרכת ולא הובא לה שום מקור, אלא שממילא טענה זו אינה קשורה לכאן שהאדם מוחזק כיהודי ובאים לפסלו שלא בפניו. בנוסף, כתגובה לטענה של גורן שאין חובה להזכיר את שמות חברי בית הדין וכך נהוג - לדבריו מאז ומתמיד, הביא הרב זולטי מחלוקת הפוסקים כאשר רבו המזכים על המחייבים, האם צריך המיעוט לחתום על פסק הדין, אך ברור שהדיינים שפוסקים את פסק הדין חייבים לחתום עליו ולעמוד מאחוריו. הוא ציטט את המובא כי "מעשה בית דין" נחשב רק לכזה אם חתמו עליו שלושה דיינים. | טענות אלו לא נתקבלו על ידי הרבנים האוסרים, שסברו שאין בעדויות אלו או אחרות, שהגר עבר על עבירות אלו או אחרות, להפקיע את הידוע בציבור שבורוקובסקי הינו גר, ושיש לו חזקת גירות שלא ניתן להפקיעה בכך שהוא עבר על עבירות מסויימות. בנוסף, המוחים נגד פסקו של הרב גורן, טענו שאסור לקבל עדים שלא בפני בעל דין. על תשובתו של הרב גורן שטען שאין בעיה לקבל עדות שלא בפני בעל דין, שהרי: אם הוא גוי, הרי מותר לקבל עדות שלא בפניו ואם הוא יהודי, הרי אי אפשר לפסלו, השיב הרב זולטי כי הטענה מגוחכת, שהרי מעשית בית הדין רוצה להפקיע דין אדם המוחזק כיהודי ואשתו מוחזקת כאשת איש - מדיני יהודי, ולהפקיע את אשתו ממנו, כאשר דינים אלו נחשבים בפוסקים כדיני נפשות ממש, ושבוודאי אין כל הצדקה לערוך דינים אלו ללא נוכחות בעל הדין. מלבד זאת, ההנחה שמותר לקבל עדות שלא בפני גוי, גם היא מופרכת ולא הובא לה שום מקור, אלא שממילא טענה זו אינה קשורה לכאן שהאדם מוחזק כיהודי ובאים לפסלו שלא בפניו. בנוסף, כתגובה לטענה של גורן שאין חובה להזכיר את שמות חברי בית הדין וכך נהוג - לדבריו מאז ומתמיד, הביא הרב זולטי מחלוקת הפוסקים כאשר רבו המזכים על המחייבים, האם צריך המיעוט לחתום על פסק הדין, אך ברור שהדיינים שפוסקים את פסק הדין חייבים לחתום עליו ולעמוד מאחוריו. הוא ציטט את המובא כי "מעשה בית דין" נחשב רק לכזה אם חתמו עליו שלושה דיינים. | ||
גרסה מ־22:19, 19 בדצמבר 2011
פסק דין האח והאחות הוא פסק דין שפסק בית דין רבני מיוחד בראשות הרב שלמה גורן בכסלו תשל"ג (פורסם ב-19 בנובמבר 1972). פסק הדין טיהר את האחים חנוך ומרים לנגר מחשד לממזרות, וסיים פרשה ארוכת שנים שגרמה לסערה בישראל. מהלכיו של הרב גורן בפרשה הביאו לזעם גדול עליו בקרב הציבור החרדי ולהרחבת הקרע בין חסידי חב"ד בכלל והציבור החרדי בפרט, והרבנות הראשית לישראל.
חשד הממזרות עלה מכיוון שאמם של האח והאחות הייתה נשואה לגר. לאחר שנפרדה ממנו ללא גט התחתנה עם בעל שני, אביהם של האח והאחות. שאלת ממזרותם של האח והאחות הייתה תלויה בשאלה האם אכן התגייר הבעל הראשון גיור תקף. אם הבעל הראשון אינו נחשב לגר, לא היו נישואי האם עמו תקפים, ואין הילדים שנולדו לה מגבר אחר נחשבים לממזרים. על יסוד זה טיהר הרכב מיוחד וחשאי בראשות הרב גורן את האח והאחות מממזרותם, והפך בכך החלטות קודמות של בתי הדין הרבניים.
תוכן עניינים
רקע היסטורי
בשנת 1923, נישאו הזוג בולק בורקובסקי וחווה גינצבורג בכנסייה שבעיירה הפולנית לוקוב. הוריה של חוה, שהתנגדו נחרצות לנישואים, הפעילו לחצים על בורקובסקי להתגייר. הוא הסכים, אך פרטי גיורו, האופן שבו בוצעה המילה והשאלה האם טבל - כל אלו היו לא-ברורים. כעבור כמה שנים, משעלו הורי חוה לארץ, באו אחריהם גם בורקובסקי ואשתו, שבינתיים נולד להם ילד. כעבור שנים נפרדה חוה מבעלה הראשון ללא גט והכירה גבר אחר, יהושע לנגר, שאיתו התחתנה בטקס יהודי דתי, ונולדו להם שני ילדים, חנוך ומרים.הדיון בבתי הדין הרבניים
הדיון בבתי הדין
ב-1956 הגיע המקרה לידיעתו של בית הדין הרבני בתל אביב, שפסל את הילדים לנישואים, כממזרים, על סמך פרטים אלו, מבלי לערוך בירור בנושא. בשנות השישים שב המקרה לבית הדין בפתח תקווה שבפניו הופיעו עדים. העד המשמעותי ביותר היה בולק בורקובסקי עצמו. הוא טען בתוקף שהוא יהודי כשר, ושגיורו התבצע כהלכה. מאחר שלא היו עדים לגיור, הייתה חשיבות לשאלה האם מנהל בורקובסקי אורח חיים יהודי. על פי ההלכה, אורח חיים כזה כשלעצמו יכול להעמיד אדם בחזקת גר ולהוות אישוש לטענה שהתגייר. בורקובסקי טען שהוא מניח תפילין מדי יום ושומר שבת. בית הדין ערך לו בחינה קצרה ביהדות. בורוקובסקי ידע לומר שמניחים תפילין בבוקר, ולא בשבת. לעומת זאת, לא ידע כיצד בדיוק מניחים תפילין, לא ידע את פתיחת פיוט לכה דודי, ובעיקר - טעה בהשלמת הפסוק שמע ישראל. על סמך עדות זו החליט בית הדין שבורוקובסקי יהודי והשאיר את ממזרות הילדים בתוקף. מכרים של בורוקובסקי העידו שאכלו עמו חזיר וראו אותו הולך לכנסייה, אולם מנגד היו גם שהעידו שנחשב בקהילה ליהודי כשר.
הדיון הגיע לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. בהרכב ישבו שלושה דיינים, שניים מהם, מבכירי פוסקי ההלכה בישראל, הביעו השקפות מנוגדות. הרב שאול ישראלי, איש הזרם הדתי לאומי סבר שיש מקום להקל, גם בעקבות חוסר יכולתו של בורקובסקי להשלים את קריאת "שמע ישראל" בעוד הרב יוסף שלום אלישיב ביקש להחמיר. הרב אלישיב היה נכון להתייחס בצורה מקלה יותר אל דיני הגיור ולקבוע שאף אם הגר עובר על דברי חז"ל, אין בכך סתירה לכך שהוא רואה את עצמו כיהודי, מאחר שבקהילה היהודית שהוא חי בה מקובל לעשות כן ולהקפיד רק על דברים יסודיים כמו הליכה לבית כנסת בשבתות ומנוחה מעבודה בשבת: "בזמננו יש לדון שהתנהגות בדרכי יהדות שעל ידה נקבעת גרות לובשת קצת צורה אחרת". דווקא הרב ישראלי החמיר ופסל שיטה זאת, ועל ידי כך נמצא מקל בדין הממזרים.
שאלה נוספת הייתה האם האופן שבו סיפר בורקובסקי על התגיירותו נחשב לקביל מבחינת ההלכה, הדורשת פירוט מסוים לגבי בית הדין שבו נערך הגיור, פירוט שבורקובסקי לא סיפק. גם בשאלה זו היה הרב אלישיב מקל מבחינת דיני הגיור ולפיכך מחמיר בשאלת הממזרות. על אף הדיון הנרחב החליטו לבסוף הרבנים שלא להכריע בסוגיה ולהחזיר את התיק לבית הדין הרבני בפתח תקווה, כדי שיבדוק האם כשהגיע בורקובסקי לארץ, הייתה לו חזקת יהדות, כלומר האם הוחשב ליהודי. בית הדין בפתח תקווה שמע עדים נוספים, בין השאר את עדותו של גבאי שסיפר כי תקופה ארוכה היה בורקובסקי מבקר בבית הכנסת בשבתות, ומצד שני עדויות אחרות לפיהן נצפה בתפילה עומד חסר מעש כמו "ניצב". לבסוף הכריע בית הדין שבורקובסקי יהודי וקביעת הממזרות תקפה. התיק הושב לדיון נוסף בערכאת הערעור בבית הדין הרבני הגדול. אל הרבנים אלישיב וישראלי הצטרף הרב עובדיה יוסף. בניגוד לפסק דין הביניים, התקבלה הפעם פה אחד החלטה קצרה ולא מנומקת - לא לשנות את פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה.
הרב הראשי הספרדי דאז, הרב יצחק ניסים, ניסה להקים בית דין מיוחד שידון בפרשה מחדש, אולם נתקל בהתנגדות הדיינים שטענו שאין מקום לפסול את בית הדין הרבני הגדול מלדון בנושא. בספטמבר 1971 הודיעו שבעת דייני בית הדין הרבני הגדול שהם מוכנים לשוב ולדון בתיק[1].
הרקע להתערבות הרב גורן
בעודו הרב הצבאי הראשי כתב הרב גורן פסק שבו מנה יסודות הלכתיים שמאפשרים הקלה בבעיה ההלכתית. עם התמשכות הפרשה לאורך שנים ניסה שר הביטחון משה דיין להתערב לטובת השניים. גם ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה אותם לשיחה ומצוקתם נגעה ללבה. בעקבות הפרשה העלתה סיעת הליברלים העצמאיים הצעת חוק שנועדה להתיר נישואים אזרחיים לפסולי חיתון, והדבר גרם משבר קואליציוני. מצה"ל עבר הרב גורן לרבנות הראשית בתל אביב, ולאחר מכן התמודד על כס הרב הראשי האשכנזי. מעל מערכת הבחירות לרב הראשי ריחפה הפרשה כעננה. כפי שמתאר אחד הביוגרפים של הרב עובדיה יוסף, שלמה צזנה:
כולם פחדו ממחטף, שיעיב על בחירת הרבנים הראשים. עד כדי כך, שתיקם של האח והאחות לנגר, הועבר על ידי הרב הראשי הספרדי יצחק ניסים לכספת של סניף בנק לאומי בירושלים, עד שיוכר למי למסור את התיק. שני הגופים המרכזיים דרשו את התיק: בית הדין הרבני בפתח תקווה, שעמד בקשר ישיר עם הרבנים החרדים ושזכה לתמיכתו של הרב הספרדי של תל אביב, הרב עובדיה יוסף ולשכתו של רב ראשי אשכנזי בתל אביב, הרב שלמה גורן.
בסופו של דבר הרב גורן אכן נבחר לרב ראשי כמחליפו של הרב איסר יהודה אונטרמן, שהיה בעל השקפה מחמירה בעניין האח והאחות. לצד הרב גורן נבחר הרב עובדיה יוסף כראשון לציון וכמחליפו של הרב ניסים.
פסיקת בית הדין המיוחד
הרב גורן החליט לנצל את כוחו כרב ראשי וכינס בית דין רבני מיוחד להכריע בעניין. תשעה רבנים כונסו ורק אחד מהם, הרב גורן עצמו, היה מוכן להזדהות בשמו. כל השאר שמרו על אנונימיות "כדי למנוע מהם וממשפחותיהם איומים, פגיעות והשמצות מצד קבוצות המהלכים אימים וזורעים טרור", כלשונו של הרב גורן. בית דין מיוחד זה, שלדברי הרב גורן הורכב מדיינים, מאבות בתי דין ואף מדיין של בית הדין הרבני הגדול, הכריע לטהר את הממזרים, בעיקר בשל ערעור על עצם קיומה של הגירות. מיד עם פרסום ההכרעה השיא הרב הצבאי הראשי, הרב מרדכי פירון, את חנוך לנגר ואת חברתו, ובאותו ערב התקיימה גם חתונתה של מרים לנגר עם בחיר לבה. החתונות נערכו בהשתתפות שר הביטחון, ושני הזוגות החדשים זכו למברק ברכה מראש הממשלה מאיר. מפלגות השמאל הביעו סיפוק ותקווה שהרבנות תמשיך להיענות לצרכיה של "החברה הנאורה והמתקדמת". הרב גורן הושם תחת שמירת המשטרה, וצעירי המפד"ל הודיעו שיסכימו להתגייס להגן עליו. מקום קבורתו של אביו, שיום האזכרה שלו חל בסמוך, נשמר בסוד מחשש שיחולל.
פסק דינו של הרב גורן פורסם בהרחבה בחוברת שהוציא זמן מה לאחר שנודע על מתן פסק הדין. הרב גורן טען כי ההלכה שבית דין לא יכול "לבדוק אחר בית דין אחר" אינה תקפה בימינו, בפרט בעניין ממזרות ששקול לדיני נפשות, וכי אין פסול הלכתי בכך שרק אב בית הדין מזהה עצמו בשמו והדיינים האחרים נותרים אלמונים. לגופו של מקרה קבע הרב גורן כי אין עדות שבורוקובסקי התגייר בבית דין, אין ידיעות ברורות על האופן שבו נימול וטבל, וכי דבריו שניהל אורח חיים יהודי הם חסרי שחר, לאור העובדה שלא ידע להשלים את פסוק שמע ישראל או את לכה דודי. הוא הוסיף כי הרב שחיתן את חוה לנגר בשנית וודאי שמע על נישואיה הראשונים, אך לא ייחס להם חשיבות משום שבורקובסקי הוחזק כלא יהודי. קיימים עדים שבורקובסקי חי כגוי. הרב אלישיב סירב לקבל עדים אלו משום שהם עצמם התבררו כחוטאים: אחד מהם העיד שאכל עמו טריפה, והאחר העיד שהוא עצמו חי בעבר עם נוצרייה, אולם על פי ההלכה, אין אדם משים עצמו רשע, ועל כן, על פי הכלל פלגינן דיבורא, העדים אינם נאמנים להגיד רע על עצמם, אולם הם נאמנים בחלק דבריהם שבו הם מעידים בגנות חברם. בנוסף קיימים עדים כשרים לכל הדעות המעידים שבורקובסקי לא ידע כיצד להתפלל. מטעמים הלכתיים רבים הכלל שלפיהם אדם יכול לבוא ולהעיד על היותו גר (דבר שסיבתו היא הפה שאסר הוא הפה שהתיר), אינו תקף במקרה זה. בראש ובראשונה, כלל זה חל רק לגבי אדם אשר הכול סבורים שהוא יהודי כשר, דבר שאינו נכון בהקשר זה. הרב גורן ציין עוד כי נוספו מסמכים חדשים שלא באו בפני בתי הדין הקודמים, ולפיהם העידו עובדים סוציאלים כי בורקובסקי גידל את בנו ברוח הנצרות. על כל אלו הוסיף הרב גורן טעמים שונים ושיטות הלכתיות נוספות המחזקות את פסיקתו ואותם פירט בהרחבה בחוברת שהוציא. בנוסף לכל האמור, הביא הרב גורן דעה שלפיה גם גר שהתגייר כהלכה, אם שב לסורו והפסיק לקיים מצוות - גרותו פוקעת, ולדבריו במקרה זה ניתן לצרף שיטה זו כדי לקבוע שגרות האב אינה תקפה.
תשובות לפסקו של הרב גורן
טענות אלו לא נתקבלו על ידי הרבנים האוסרים, שסברו שאין בעדויות אלו או אחרות, שהגר עבר על עבירות אלו או אחרות, להפקיע את הידוע בציבור שבורוקובסקי הינו גר, ושיש לו חזקת גירות שלא ניתן להפקיעה בכך שהוא עבר על עבירות מסויימות. בנוסף, המוחים נגד פסקו של הרב גורן, טענו שאסור לקבל עדים שלא בפני בעל דין. על תשובתו של הרב גורן שטען שאין בעיה לקבל עדות שלא בפני בעל דין, שהרי: אם הוא גוי, הרי מותר לקבל עדות שלא בפניו ואם הוא יהודי, הרי אי אפשר לפסלו, השיב הרב זולטי כי הטענה מגוחכת, שהרי מעשית בית הדין רוצה להפקיע דין אדם המוחזק כיהודי ואשתו מוחזקת כאשת איש - מדיני יהודי, ולהפקיע את אשתו ממנו, כאשר דינים אלו נחשבים בפוסקים כדיני נפשות ממש, ושבוודאי אין כל הצדקה לערוך דינים אלו ללא נוכחות בעל הדין. מלבד זאת, ההנחה שמותר לקבל עדות שלא בפני גוי, גם היא מופרכת ולא הובא לה שום מקור, אלא שממילא טענה זו אינה קשורה לכאן שהאדם מוחזק כיהודי ובאים לפסלו שלא בפניו. בנוסף, כתגובה לטענה של גורן שאין חובה להזכיר את שמות חברי בית הדין וכך נהוג - לדבריו מאז ומתמיד, הביא הרב זולטי מחלוקת הפוסקים כאשר רבו המזכים על המחייבים, האם צריך המיעוט לחתום על פסק הדין, אך ברור שהדיינים שפוסקים את פסק הדין חייבים לחתום עליו ולעמוד מאחוריו. הוא ציטט את המובא כי "מעשה בית דין" נחשב רק לכזה אם חתמו עליו שלושה דיינים. המתנגדים התייחסו לטענת הרב גורן שכתב כי כשם שחזקת שלוש שנים אינה חזקה אם הינה חזקה שאין עימה טענה כך גם הגר צריך להסביר את האופן שבו נתגייר ואם לא אין חזקתו נחשבת לחזקה, והשיבו על כך שאין דמיון בין השניים, שהרי בניגוד לחזקת שלוש שנים וחזקת ממון שהינן טענות משפטיות שאינן מועילות ללא נימוק, מדובר בנידונינו בחזקת הנהגה המבוססת על הנהגתו של גר כיהודי ופרסומו בציבור ככזה, אם אם אינו טוען כך כלל. הם דוחים את העדויות של העדים הפסולים שידועים בציבור כחילונים ופסולים לעדות, ואשר אחד מהעדים שהיה נוצרי, ואף היה נשוי לנוצריה ועמד להפרד ממנה רק בגלל אנטישמיות.
תגובת הרבי
הרבי מליובאוויטש יצא בתוקף נגד המהלך, במיוחד הדגיש את העובדה שהרב נבחר רק כדי שיפסוק את הפסק המקל, וגינה בחריפות את התערבות הממשלה בפסקי התורה, ואת הצהרותיהם של שרי הממשלה כי האח והאחות מותרים לבוא בקהל, וזאת עוד לפני פסק הרבנים, דבר המהווה התערבות גסה וחמורה בפסק התורה, התערבות שלו הייתה קוראת בכל בית משפט המתנהל לפי חוקי העמים, הייתה מזעזעת את הציבור הנאור בעולם כולו[1].
בכנס שהתקיים נגד המהלך ובמחאה האדירה שהתקיימה, השתתפו רבני חב"ד, ביניהם הרב יעקב לנדא שהדגיש את הנגיעה האישית שהייתה לרב גורן, שמונה לרב עקב הפסיקה המקילה שעליה הצהיר מראש, ואמר שפסק שיש לפוסק נגיעה בפסק אינו פסק על אחת כמה וכמה כאשר נעשה כדי למצוא חן בעיני חילונים. בנוסף השתתפו כל מנהיגי הליטאים, ביניהם הסטייפלר ששלח את נציגיו למעמד, הרב שלמה זלמן אוירבך שכתב מכתב חריף, והרב אלישיב על הפסק ש"לכדי ליצנות לא הגיע".
בעקבות מחאתו הנמרצת הרבי מליובאוויטש, החל עיתון הצופה שבבעלות המפד"ל לבזות במאמרים רדודים הרבי ותנועת יובאוויטש[2].
הערות שוליים
- ↑ הפרדס, טבת תשל"ג, עמוד 27-29
- ↑ הפרדס שנה מ"ז.
