יצחק רסקין

ר' יצחק רסקין נולד בשנת תרנ"ב (לערך) בגיל שמונה נשלח ללמוד בליובאוויטש כדי לספוג שם מהאווירה החסידית הטהורה. במשך ארבע-עשרה שנה למד בישיבה, ומילא את כריסו בנגלה ובחסידות ובעיקר ביראת שמים.

לאחר חתונתו עבר לגור בלנינגרד. אישיותו ודמותו בלטו מיד בין שאר החסידים, ובמרצו הרב נטל על עצמו לנהל את עניני ה'אידישקייט' בעיר תוך סיכון חיים מוחשי. בביתו היו אורחים באופן קבוע, מידי לילה ישנו אצלו קרוב לעשרים אורחים; אם תמימים שלמדו במקום סתר בעיר, או אורחים שנזדמנו לעיר ולא היה להם מקום להתארח, ובעיקר פליטים 'מסוכנים' שנמלטו מהנ.ק.וו,ד. בתקווה שלא ימצאו אותם בעיר הגדולה. הכתובת שכולם ידעו - זה הבית של ר' איציה רסקין, למרות שזה נבע בענין של חיים ומוות. את החסיד המפורסם ר׳ חונייע מרוזוב אירח בביתו במשך שבע שנים!

ר׳ איציה רסקין היה פעיל נמרץ באחזקת עניני היהדות בלנינגרד. הוא היה אחראי על ה'חיידר' ודאג למלמדים ואף גייס כספים עבור משכורותיהם. הוא דאג שהמקווה שהיתה ממוקמת במקום מסתור בתוך דירה פרטית, תמשיך לתפקד למרות המעקבים של הצוררים. בין לבין הוא גם שחט עבור אלו שחפצו בכך.

פעילות נוספת שעסק בה במסירות עצומה, היתה עם משפחות החסידים שנאסרו. במקרים של מאסר, היה מסוכן ליצור קשר עם בני משפחת האסיר מחשש למעקב, אנשים רבים פשוט פחדו ליצור קשר עם בני המשפחה. אולם ר׳ איצ׳ה מעולם לא נרתע. הוא היה מגיע לאותן משפחות ומביא עמו כסף לפרנסת הבית ואוכל עבור הילדים. עם כל הפעילות הזאת, את רוב זמנו הקדיש לעבודת הקודש בעריכת בריתות מילה. מידי בוקר יצא מביתו ועבר מבית לבית, לפי כתובות שניתנו לו קודם לכן, והיה מבצע את הבריתות בלוקחו עמו אחד מאנ"ש או התמימים כדי שישמש כסנדק. את עבודת הקודש הזאת עשה מתוך מסירות נפש עצומה. לא היה כמעט יום שלא ערך לפחות 2-3 בריתות אם לא יותר מכך. לעיתים קרובות היו שומעים אותו מדבר על הרבי באהבה ובגעגועים רבים, רק הרבי נתן לו את הכוחות להמשיך הלאה בעבודת הקודש בימים טרופים שכאלו.תפילותיו היו לשם דבר. תפילת קבלת שבת שלו היתה נמשכת כשעתיים, בדרך כלל היה מתפלל בבית ותפילתו היתה משתפכת בניגון חב"די ערב.

מאסרו

בליל ב' אדר תרח"צ נאסר יחד עם החסיד ר׳ חונייע מרוזוב, ועם עוד חבורה תמימים וחסידים יקרה. לאחר מאסרו ניסו בני משפחתו לברר את אשר עלה בגורלו. רק לאחר שלושה חודשים סיפרו להם כי נגזר עליו 10 שנים עבודת פרך בסיביר, מבלי רשות לכתוב לבני משפחתו, מאז לא נראה ולא נודע מאום אודות מקומו. אולם כעבור שנים ארוכות, ביררה בתו, גב׳ שרה רסקין את אשר עלה בגורלו, ואז נודע כי כלל לא נשלח למאסר, וכי הוא נשפט במשפט מהיר ונידון לגזר דין מוות. בחודש ניסן תרצ"ח נורה למוות במרתפי הנ.ק.וו.ד האפלים, ונקבר בבית-קברות סמוך ללנינגרד. בן ארבעים-ושש בלבד היה כשנהרג.