דאגה

דאגה הוא רגש של חשש ממה שהוא. דאגה היא סניף והבאה למידת העצב.

שלילתו

בחסידות מובא שדאגה היא מדה שלילית, שאינו מרשה לזריזות בעבודת ה' שצריכה לב שמח ופתוח, לכן צריכים להרחיק אותו. מהעצות לשחרר מדאגה:

• להבין שהכל בא מלמעלה, ולתקוע מחשבתו (דהיינו שזה לא ישאר ידיעה בדרך מקיף) כי ה' מנהיג אותנו בהשגחה פרטית וזה ברור שהוא ינהג באופן היותר טוב, והדבר שאנו דואגים עליו לא מוטלת על שכמינו.
• בנוסף לזה אין לחשוב על ענין שצריך לעשותו שאין בידך לעשותו עכשיו, אלא שבבוא הזמן שיבוא לפועל אז עושים הכול.
• לימוד פרק כ"ג בפרק כ"ג בתהילים עם מפרשים ומזמן לזמן יחזור על זה.
• בטחון בה' - טראכט גוט וועט זיין גוט.
• במי שחש מבריאותו כתב הרבי שאין להעמיק ברפואתו (שזה תפקידו של הרופא) אלא רק ימלא הוראותיו (היסח הדעת).

דאגה גשמית

על דאגות גשמיות אמרו חז"ל, "דאגה בלב איש ישיחנה". ויש בזה שני פירושים:

1. יסיחנה מדעתו.
2. ישיחנה לאחרים.

ופירש הרבי הצמח צדק: "לאחרים רק בגוף אבל מאוחדים אתו עמו, שמרגישים את ענינו"

העצה והתרופה של ה'ישיחנה לאחרים', היא משום שעל ידי הסיפור לאחר, יוצאת הדאגה.

דאגה רוחנית

דאגה של יהודי ממצבו הרוחני, היא חיובית, כיוון שעל ידה יתקן את מעשיו.

בספר אמרי בינה מובא המעלה ב'דאגה רוחנית', בלימוד תורה:

כי העוסק בלימוד התורה לא בנקל יבא לשלימות לימודו כי אם אחרי היגיעה הרבה והצער הנפשו עד היותו מרוחק כמו יאוש בנפשו לעמוד על דבר החכמה, ומצטער בשפלות עצומה, ויגע ללבו בדאגה יתירה על העדר ההשגחה, עד שיחלה בגופו וכדומה, אז דוקא יבא על דעת החכמה לעומקה, באור המאיר בפנים מאירות ומסבירות כו', וכמאמר חז"ל - "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר אדם כי ימות באהל".

— אמרי בינה