נעליים

		יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

נעל הוא לבוש לעקב האדם, ותפקידו של לבוש הנעל – להגן על החלק התחתון של הרגל, כי, כשהאדם הולך על הארץ, הנה החלק התחתון שברגל הוא היורד למטה ובא במגע עם העפר והעצים והאבנים, והנעל שהוא לבוש מאוד גס מגין על האדם שלא יוזק מקוצים וברקנים.

נעליים בתורה ובהלכה

בעליה לרגל

מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב

— שיר השירים ז, ב

רז"ל דורשים "מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב כו'".

מצות חליצה

במקרה שיש צורך לקיים מצות חליצה, האשה חולצת הנעל של האיש, ויורקת על הפצפה בפניו.

יום כיפור\אבילות

ביום הכיפורים (וכן תשעה באב ומי שאבל רחמנא ליצלן) אסור ללבוש נעליים של עור.

כדי לקנות נעליים

לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו

— שבת קכט, א

לכאורה אינו מובן: מהי השייכות בין קורות ביתו למנעלים? – קורות ביתו הם למעלה מראשו, ואילו מנעלים הם למטה אפילו מעקבי רגליו, וא"כ, מהי השייכות ביניהם, ולא עוד אלא שמוטב למכור קורות ביתו למעלה מראשו בשביל מנעלים שלמטה אפילו מעקבי רגליו?

והביאור בזה:

ראש – הוא הכלי לשכל, וקורות ביתו שלמעלה מהראש – היינו שמכיר בשכלו שיש ענין שלמעלה ממנו. ובדוגמת דברי הגמרא שכיסוי הראש הוא סגולה ליראת שמים, כי, הלבוש שלובש ע"ג הראש מורה שיש ענין שלמעלה מראשו.

אך יש חילוק בין לבוש שע"ג הראש לקורות ביתו:

לבוש – הוא מדוד לפי מדת האבר המלובש בו, משא"כ קורות ביתו אינם מדודים לפי מדות האדם.

וזוהי מעלת קורות ביתו לגבי הלבוש שע"ג הראש: כיסוי הראש – עם היותו סגולה ליראת שמים, כיון שנרגש אצלו ענין האלקות שלמעלה ממנו, אבל זהו ענין שמדוד לפי אופן השגתו, וכאשר הקב"ה מדוד לפי ראשו – אין זה כדבעי. ולכן צריך להיות הענין דקורות ביתו – שיהי' נרגש אצלו שאלקות אינו מוגבל כלל לפי אופן ההשגה.

אבל לאידך, לא צריך להיות מקיף שאינו שייך אליו כלל, אלא "קורות ביתו" דוקא, והיינו, שצריך להיות נרגש אצלו ש"הוי'" – הי' הוה ויהי' כאחד, למעלה מהגבלה – הוא "אלקינו", כחנו וחיותנו.

ובלשון הקבלה והחסידות הו"ע מקיף דיחידה, ובאותיות פשוטות הו"ע האמונה שהקב"ה הוא לא רק ממלא כל עלמין, אלא הוא גם סובב כל עלמין, וכולא קמי' כלא חשיב, וביחד עם זה, הנה "כמצביה עבד בחיל שמיא", שמנהיג את העולם כולו, עם היותו קדוש ומובדל מהעולמות.

ובכדי שיהי' הענין ד"קורות ביתו", דרושה ההקדמה ד"מנעלים לרגליו" (שלכן "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו"), כי, כאשר חסר אצלו ענין ה"מנעלים", אזי גם "קורות ביתו" אינם פועלים מאומה; דוקא לאחרי שפועל על עצמו להתנתק מענינים ארציים, שעי"ז מבטיח גם את שלימותם של כחותיו התחתונים ("מנעלים לרגליו") – אזי יכולה להיות אצלו ההשגה בבחי' האלקות שלמעלה מגדר עולמות באופן של "קורות ביתו", שתחדור בכחותיו ופעולותיו ותשפיע עליהם, כמו קורות ביתו בגשמיות שהם מחסה מזרם וממטר.

ההתחלה צריכה להיות – לא מענינים נעלים ב"עשה טוב", השגת בחי' סוכ"ע כו', אלא – מ"סור מרע", שלא תהי' לו שייכות לענינים ארציים. ובדוגמת חינוך התינוק, שלא מתחילים ללמוד עמו ענינים עמוקים באחדות הוי', אלא התחלת הלימוד הוא מ"תורה צוה גו'", אמירת ברכה, קריאת שמע, וכיו"ב. ועד"ז בכל יום, שהתחלת העבודה אינה בק"ש, התבוננות באחדות הוי', אלא באמירת "מודה אני", שזהו ענין פשוט שאין בו אפילו הזכרת שמות הקדושים, ורק לאח"ז מגיעים לק"ש, שענינה ההתבוננות ב"אחד", שז' הרקיעים והארץ וד' רוחות השמים הם בטלים לאוא"ס, אלופו של עולם.

בגאולה

בהפטרת אחרון של פסח נאמר בנוגע להפלאות שיהיו בביאת משיח צדקנו:

וְהֶחֱרִים יְהוָה אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים.

— ישעי' יא, טו

בדומה ליציאת מצרים

מה שהכתוב אומר "והדריך בנעלים" (שזהו בהוספה על מה שכתוב "בנהר יעברו ברגל", "ברגל" סתם, ואילו כאן נתפרש גם ענין ה"נעלים"), הוא מהענינים שבהם משתווית הגאולה העתידה ליציאת מצרים (כפי שלמדים ממה שכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות") – כי זה על דרך מה שכתוב אודות יציאת מצרים "נעליכם ברגליכם".

למרות שלעת"ל לא יצטרכו לשמירה מדברים המזיקים, וכמ"ש "לא ירעו ולא ישחיתו וגו'", מ"מ, יהיה הסדר של "והדריך בנעלים".

ביאור א'

לפי שלעת"ל יהיה דין צדק ושכר צדק, ויהי' השכר לפי אופן העבודה, וכיון שהעבודה בזמן הגלות צריכה להיות ע"י לבושים, ועד ללבוש היותר תחתון, שזהו ענין הנעלים, לכן, גם הענין דקבלת שכר יהי באופן שיקחו גם את הנעלים שהשתתפו בעבודה.

והביאור הוא, כי כללות העבודה צריכה להיות למטה דוקא, לפי שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. וכיון שלמטה ישנם דברים בלתי-רצויים, קוצים וברקנים, שמריעים ומשחיתים, לכן יש צורך בשמירה והגנה על ידי הלבושים שעל הגוף, ועד ללבוש הנעל שעל גבי הרגל.

ובמכל שכן ממה שמצינו ענין הלבושים אצל הקב"ה שעל ידם יורד למטה בתחתונים, כמ"ש "וכל מלבושי אגאלתי", ועל אחת כמה וכמה בנוגע להאדם למטה, "אתם קרויין אדם", שצריך להיות אצלו ענין הלבושים בשביל הירידה למטה.

וענינו בעבודה:

כללות העבודה של קיום התורה ומצוות אינה יכולה להיות על ידי נפש האלקית לבדה, אלא על ידי התלבשותה בנפש הבהמית ובגוף הגשמי דוקא. אמנם, מצד התלבשות נפש האלקית בהגוף באופן של התקשרות והתאחדות ועד שמתפעלת ממקרי הגוף, אזי אי אפשר שלא יתדבק איזה ענין בלתי רצוי – על כל פנים ענין של הגשמה בנוגע לדברי הרשות – שיהיה צורך לרחצו.

וכדי שלא ידבק הרבה – הנה העצה לזה היא ההתבוננות בהענין ד"אתה בחרתנו מכל העמים", באופן ד"לקחת לו גוי מקרב גוי", היינו, שגם כאשר בני ישראל נמצאים במעמד ומצב שיש איזה ערך ודמיון ביניהם לבין שאר העמים, בוחר הקב"ה בהם ולוקח אותם מבין העמים, ולכן צריכה להיות הנהגתם באופן של הבדלה מכל העמים, כמ"ש "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", "מכל העם" דייקא, אפילו מחסידי אומות העולם.

וענין זה מתבטא בכך שההתעסקות עם הגשמיות היא ע"י הבדלה והפסק, שזהו תוכן ענין לבוש הנעל שע"ג הרגל:

רגל – קאי על הארת הנשמה שירדה למטה, כידוע שעיקר הנשמה נשארת למעלה, ומה שנמשך למטה הרי זה בחי' רגל.

והלבוש על הרגל הוא הנעל – חלק היותר תחתון שבא במגע עם הארץ (גשמיות) – שהוא למטה משאר לבושי הגוף.

ועפ"ז מובן גם בנוגע לשכר העבודה:

כיון שפעולת הדירה בתחתונים נעשית על ידי נפש הבהמית והגוף דוקא, צריך להיות עיקר השכר לנשמה בגוף דוקא.

וכמו כן, מכיון שהעבודה למטה נעשית באמצעות לבוש הנעל דוקא, צריכה להיות השתתפות הנעל גם בענין השכר.

ולכן נאמר ביעודי הגאולה "והדריך בנעלים" (אע"פ שאז לא יהי' צורך בלבוש הנעל לצורך שמירה והגנה) – כי, מצד שלימות הגאולה בהכרח שבענין השכר תהיה גם השתתפות ה"נעלים", שעל ידם דוקא נעשית מעלת העבודה אצל הנשמה, שמצד עצמה לא היתה מגעת לכך.

ביאור ב'

נוסף על פעולת ה"נעל" להגן על רגלו של לובש הנעל מענינים לא טובים שישנם במקום ההילוך, מצינו גם פעולת הנעל באופן הפכי – כמבואר בדרושי חסידות בנוגע למלאכים שנמשכים מבחי' נעל דשכינתא, שמצד גודל הפלאת מעלת גילוי השכינה, אי אפשר שתהי' התהוות המלאכים, ולכן יש צורך בלבוש הנעל, נעל דשכינתא, שענינו להעלים ולהסתיר את גילוי האור כו'.

ומזה מובן, שיש גם פעולת הנעל באופן שעל ידה תוכל הארץ לקבל את ההשפעה הרוחנית של לובש הנעל, כי, מצד גודל מעלתה בתכלית הרוחנית, אין הארץ יכולה לקבל אותה אלא ע"י לבוש הנעל דוקא. וכידוע בפירוש הבקשה "רצה והחליצנו" – שיהי' הענין דחליצת הנעל, ויומשך האור שלא ע"י לבוש הנעל.

ועפ"ז יש לבאר הענין ד"והדריך בנעלים" – שזה מורה על גדלות מעלת בנ"י לעת"ל, שאפילו הרגל שלהם תהי' במעלה רוחנית גדולה יותר מקרקע הנהר שבו יהי' הנס ("והניף ידו גו' והכהו גו'"), עד כדי כך, שהליכתם תהי' באופן ד"והדריך בנעלים", כדי שלא תתבטל מציאות הנהר מצד גודל מעלת הרגל של בנ"י!

מעשינו ועבודתינו

מצוות התלויות ברגל

כל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים "במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", הרי כדי לזכות לשכר שאפילו ב"רגל" יהיה גילוי שלא בערך לאופן הרגיל (שלכן יהיה צורך ב"והדריך בנעלים"), צריכה להיות העבודה בדומה לזה – ע"י המצוות התלויות ברגל, בהליכה וריצה ודילוג (כמבואר בלקו"ת בענין "מדלג על ההרים"), שענין זה תלוי במצב של הרגל.

וזוהי גם החביבות המיוחדת שבכללות ענין היו"ט, שנקרא בשם "רגל", ועאכו"כ חג הפסח, כי "פסח" הוא מלשון דילוג, והדילוג הוא ע"י הרגל, ודוקא הרגל מוליך את הראש, ולכן יש אז חביבות מיוחדת לעבודה הקשורה עם הרגל, ובפרט כשנעשית באופן של יגיעה, מצד ריחוק המקום כו'. וכמו שהחיד"א אומר שמכל פסיעה לדבר מצוה נברא מלאך טוב, ומזה מובן, שע"י ההליכה למרחק גדול יותר ניתוספים פרקליטין ומלאכים טובים.

וענין זה קשור עם המנהג לילך "תהלוכה" לשמח יהודים בימי המועדים, ובפרט בשביעי ואחרון של פסח, שאז ישנו הענין שהארץ מבקשת שינעלו את הנעל, כדי שתוכל לקבל את אור הקדושה.

וכשהולכים לשמח את היהודים השמחה צריכה להיות ניכרת לא רק בקוי הפנים, אלא גם בתחתית הגוף, עד לעקב שברגל, שעליו נועלים את הנעל.

עבודה שקשורה עם נעל

כיון שכל הענינים שבביאת המשיח תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע לענין ד"והדריך בנעלים", שתלוי בעבודה הקשורה עם ענין הנעל – במדה כנגד מדה.

הפסק בין הארץ לאדם

העקב שברגל הוא אבר היותר תחתון בגשמיות. וכיון שכל הענינים הגשמיים נמשכים מענינם ברוחניות, ובפרט באדם, שכיון שענינו להגביר את הצורה על החומר, הרי בודאי שאצלו תלויים עניני החומר בעניני הצורה – הרי מובן, שהעקב שברגל הוא היותר תחתון גם ברוחניות.

וכידוע שעיקר החיות הוא בראש, ואילו בגוף יש פחות חיות, וברגל החיות הוא פחות ביותר, ועד שבעקב אין החיות בגילוי כלל, שלכן נקרא "מלאך המות שבאדם".

וזהו גם הטעם לכך שההליכה על הארץ היא באמצעות העקב, שנמצא בסמיכות לארץ: ארץ היא בחי' דומם (כללות יסוד העפר). וכדי שיוכל להיות החיבור של האדם, מין המדבר, עם הארץ שמבחי' הדומם, שהם רחוקים זמ"ז בתכלית – צריך להיות "ממוצע" ביניהם, שזהו ה"עקב", בחי' הדומם שבאדם, דכיון שביחס לאדם עצמו ה"ה דומם, לכן יכול להיות בסמיכות לארץ, בחי' דומם ממש.

אך גם העקב שברגל זקוק ללבוש הנעל:

אע"פ שהעקב שברגל הוא בחי' הדומם שבאדם, ועל ידו הולך האדם על הארץ, בחי' דומם ממש – אעפ"כ, צריך להיות הפסק בין העקב שברגל ובין הארץ.

האברים והכחות העליונים של האדם – הרי מלכתחילה אין להם שייכות אל הארץ; החידוש הוא שאפילו בחי' הדומם שבאדם, שיש לו כבר שייכות אל הארץ – צריך להיות דבר המפסיק בינו ובין הארץ.

והענין בזה:

הנשמה – היא חצובה מתחת כסא הכבוד, ולמעלה יותר. ולאחרי שהקב"ה הורידה לעוה"ז להתלבש בגוף גשמי, הנה כדי שיהי' קישור הנשמה בגוף, זקוקים לארץ – "ארץ ממנה יצא לחם", ש"לבב אנוש יסעד", ועל ידו תתחבר הנשמה עם הגוף. אך למרות שצריכים לעסוק בענינים ארציים, צריך להיות בשעת מעשה "נעל" – דבר המפסיק בינו לארץ, היינו, שיהי' מנותק מהענינים הארציים, לעשותם בלא לב ולב. כלומר, שגם בעת המסחר גופא יהי' מנותק מענינים ארציים.

ובדוגמת הנעל שאפילו העקב שהוא בסמיכות לארץ, הרי הוא מנותק מן הארץ, זאת אומרת שאפילו בזמן שהאדם עוסק בענינים הארציים – הרי זה בלא לב ולב, כי אם מצד ההכרח בלבד. וכמארז"ל "יכול יהא יושב ובטל, תלמוד לומר אשר תעשה": מצד עצמו היה יושב בטל ממלאכה בענינים גשמיים, אלא שהוא "אנוס על פי הדיבור", לקיים את הציווי "בכל אשר תעשה".

בחסידות

מהות הנעל

מבואר בחסידות המעלה של נעליים.

נעל – הוא לבוש לאדם (ולא עיקר האדם), ובזה גופא – הרי זה לבוש לחלק התחתון שבאדם, שנחלק בכללות לראש גוף ורגל, ובהתאם לכך ישנם לבושי הראש, לבושי הגוף ולבושי הרגל, ועד לנעל שהוא הלבוש לחלק הכי תחתון שברגל – העקב, והיינו, שבלבושים גופא הרי זה לבוש הכי תחתון, שהרי חשיבות הלבוש היא לפי ערך האבר שמלובש בו, כך, שהחשיבות של לבושי הראש אינה דומה לחשיבות של לבושי הרגל, ובפרט הלבוש של חלק התחתון שברגל.

ותפקידו של לבוש הנעל – להגן על החלק התחתון של הרגל, כי, בשעה שהאדם הולך על הארץ, הרי החלק התחתון שברגל בא במגע עם העפר והעצים והאבנים, כך, שיש צורך להגן עליו שלא יוזק מקוצים וברקנים או כיוצא בזה, וההגנה היא על ידי הנעל, שהוא לבוש גס ביותר [לא כמו לבוש הראש (או הגוף) שמוטב שיהיה לבוש דק (כי אם יהיה לבוש גס, זה יכול לבלבל את הראש שלא יוכל לפעול פעולתו כמו שצריך, אבל הנעליים כדי שיגן על הרגליים כמו שצריך צריכים להיות לבוש גס, שהוא מעור דוקא ("וכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל", כפי שמצינו בהלכות יוהכ"פ)], ופועל במקום הכי תחתון ורחוק מהאדם.

בעבודת האדם

ענינו ברוחניות ובעבודת האדם – שכאשר צריך לעבור מעולם האצילות (עולם האחדות, ששם ישנו רק הקב"ה ותורה ומצוות) למעמד ומצב של "משם יפרד", בעולמות בי"ע, ועד לעוה"ז התחתון, ששם הוא מקום העבודה בהתעסקות בעניני העולם באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" – יש צורך בזהירות יתירה שעניני העולם לא יפעלו בו הגשמה. וענין זה נעשה על ידי לבוש הנעל.

ושלימות העבודה היא – כשמבררים את כל עניני העולם, כולל גם הנעל שהוא הלבוש היותר תחתון, שגם הוא יתעלה, כי, מזה שיש ליהודי תועלת ממנו, מוכח, שיש בו ניצוץ קדושה [ולא עוד אלא שזהו ניצוץ קדושה נעלה ביותר, כדמוכח מזה שיש בו כח להגן על האדם מדברים בלתי-רצויים, והרי סיבת הדבר בגשמיות היא בגלל שכן הוא גם ברוחניות], ולכן צריך להעלותו.

וזהו גם החידוש ד"מה יפו פעמייך בנעלים" שנאמר בנוגע לעולי רגלים:

הענין של עליה לרגל הוא – "יראה כל זכורך את פני האדון ה'", ו"כדרך שבא לֵראות כך בא לִרְאות", שהוא ענין של ראיית אלקות באופן ד"עין בעין יראו".

וההדגשה בזה היא על ענין הרגל – עלי' לרגל:

רגל – קשור עם ענין ההליכה, ועד שזהו תנאי בדין עליה לרגל, שהחיוב בזה הוא רק על מי שיכול להלך ברגליו, והיינו, שאינו עומד על עמדו, אלא מהלך.

וענין ההליכה שייך דוקא למטה בעוה"ז – שהרי דבר רוחני אינו תלוי בהגבלת המקום, ובמילא לא שייך בו ענין של הליכה [וע"ד מ"ש בשער היחוד והאמונה, שלא שייך לומר על חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג, לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשי' גשמית הנתפסת בידים]. ולכן יש צורך בנעלים – לבוש לרגל, כדי להגן עליו בעת הליכתו על הארץ, שלא יוזק.

והתכלית היא – לפעול עליה גם ברגל, ועד גם בלבוש הרגל:

כיון ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", יש לברר את כל עניני העולם ולהעלותם לדרגא נעלית יותר, ועד לתכלית שלימותם – כידוע ששלימות הדומם היא להתעלות בצומח, ושלימות הצומח להתעלות בחי, ושלימות החי להתעלות במדבר,

ושלימות המדבר – להתאחד עם הבורא, שענין זה נעשה אצל בנ"י ע"י התורה, שעל ידה נעשים חד עם קוב"ה.

וזהו ענין העלי' לרגל – שענין הראי' באלקות, שלכאורה שייך בעיקר לעין ("עין בעין יראו"), יחדור גם ברגל, ועד שיפעל עלי' גם בלבוש הרגל – בנעלים, שגם הם נכללים ומתעלים בעלי' לרגל, שזהו"ע ד"מה יפו פעמייך בנעלים".

וזהו גם מש"נ בגאולה העתידה לבוא "והדריך בנעלים" – שאפילו ה"נעלים" שהם הלבוש הכי תחתון, יתעלו יחד עם בנ"י כאשר "בנהר יעברו ברגל".

ההוראה מזה

יהודי יכול לחשוב שבשבילו מספיק שעניני הראש – שבו נמצא השכל והמחשבה כו' – יהיו כדבעי. ויתירה מזה: הוא מוכן לתקן גם את עניני הגוף. ואם ידרשו ממנו יותר – אזי יתקן וישלים גם את עניני הרגל, ועד לענינים הקשורים עם העקב שברגל; אבל מדוע צריך להיות להוט ("קאָכן זיך") בעבודה הקשורה עם הנעל?

בשלמא הענינים שנעשים דם ובשר כבשרו, צריך להעלות ולקחת עמו; אבל הנעל שתפקידה להגן מפני קוצים וברקנים – מה הצורך לקחתה עמו, ומה איכפת לו שהנעל תשאר עם הקוצים והברקנים, והוא ילך לקבל פני משיח צדקנו ללא נעלים?!

אך הענין הוא – שכל הענינים ששייכים ליהודי, אפילו ענינים הכי תחתונים, עד ללבוש הרגל שקשור עם קוצים וברקנים, צריך יהודי לקחת עמו לקבלת פני משיח צדקנו.

סיפור קשור לנעליים

מנעלים בגן עדן

במוצאי שמחת תורה התפלאו המלאכים למצוא בגן-עדן מנעלים, ואמרו להם, שזהו מהריקודים של בני ישראל.

וצריך להבין: מהי ההדגשה בנוגע לענין המנעלים דוקא – דלכאורה שייך תוכן הסיפור גם אם היו מוצאים כובע, למשל, שגם אז יש מקום לשאול: איך מגיע כובע לגן-עדן?

אך הענין הוא – שכובע, שהוא לבוש הראש, יש לו שייכות עכ"פ לרוחניות, לפי שענינו להמשיך יראת שמים כו', ועד"ז בנוגע ללבושי הגוף, שיש להם שייכות לרוחניות; אבל לבושי הרגל, מנעלים, שכל ענינם הוא להגן מפני קוצים וברקנים כו', כך, שאינם שייכים לענינים רוחניים – אין להם שייכות לכאורה בג"ע, כיון שג"ע הוא מקום שאינו סובל רע, כמ"ש "לא יגורך רע", שלכן, לאחרי החטא לא הי' אדה"ר יכול להשאר בג"ע, ובמילא, גם ענינים שתפקידם להגן מפני הרע, אין מקומם בג"ע.

וזהו החידוש שמצאו בג"ע מנעלים – ששלימות העבודה היא לברר גם את הדברים הכי תחתונים כמו לבושי הרגל, שגם הם יתעלו לג"ע.

מנעלים ששכחו

כשרבינו הזקן ברח מנפוליון – בהתייחסו אליו בתור שונא ישראל – צוה לבני-ביתו שיקחו עמהם את כל חפצי הבית, ולא ישאירו שום דבר, שעל ידו תוכל להיות איזו אחיזה ושליטה לנפוליון, שהיה גם מכשף גדול, וכאשר העגלה של רבינו הזקן הגיעה לקצה העיר, נשרף הבית כולו. ואכן מיד כשנפוליון הגיע לעיר, צוה לחפש אם נשאר משהו מחפציו של רבינו הזקן.

ולאחרי שהשיירה של רבינו הזקן יצאה כבר מהעיר, נזכרו ששכחו בבית "פּאַנטאָפל", ושלח רבינו הזקן שליח שיחזור ויקחנו משם!

ויש לדייק בסיפור זה (שכיון שסופר ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, בודאי שכל פרט הוא בדיוק) – דלכאורה מספיק לספר ששכחו חפץ מסויים בבית, ומה נוגע להדגיש שהי' זה "פּאַנטאָפל" דוקא?

והביאור בזה – שהחידוש הוא, שאפילו דבר שאינו שייך לא לראש ולא לגוף ואפילו לא לרגל עצמו, אלא רק לבוש להגן על החלק התחתון של הרגל, כך, שלכאורה איזו אחיזה תוכל להיות על ידו – הנה גם ענין כזה יש לו שייכות לרבינו הזקן, ולכן שלח לחזור ולקחתו.

סנדלרים מפורסמים

• חנוך - חנוך היה תופר מנעלים, ומייחד יחודים על כל תפירה ותפירה.

• (יוסף - יוסף פותר חלומות, פותר אותיות תופר.)

• רבי יוחנן הסנדלר.

ראו גם

• סנד"ל