פרשת ראה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־12:38, 1 באוגוסט 2010 מאת חיים נהר (שיחה | תרומות) (דף חדש: '''פרשת ראה''' היא הפרשה הרביעית בספר דברים (מפרק י"א פסוק כ"ו עד פרק ט"ז פסוק י"ז). ==הפרשה בקצרה== *''הקד…)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת ראה היא הפרשה הרביעית בספר דברים (מפרק י"א פסוק כ"ו עד פרק ט"ז פסוק י"ז).

הפרשה בקצרה

  • שני - משה רבינו מזכיר שוב את המקום אותו יבחר ה' בתור המקום היחיד שבו מותר להקריב קרבנות - הלא הוא ירושלים. התורה ממשיכה בדיני שחיטה של בשר לאכילה. התורה אף אוסרת לאכול מדם בהמות וחיות, וכן מזהירה אותנו לשמור את כל המצוות. השכר על קיום שני הדברים הינו ברכת ה' לעושים ולבניהם אחריהם.
  • שלישי - התורה מצווה לא ללכת אחרי אלוקים אחרים ולא לעבוד פסילים ואלילים, אותם על בני ישראל להסיר באופן מיידי. נאסר על בני ישראל אפילו לחקור ולדרוש אודות אופני עבודת האלילים. התורה גם מזהירה שלא לשמוע אל נביאי שקר, אפילו באם הם אומרים גם דברים אמיתיים. דינו של מסית לעבוד עבודה זרה הינו מוות.
  • רביעי - מצוות המבדילות את עם ישראל משאר האומות. בתור העם הנבחר אסור לנו להשחית ולפגוע בגופנו, וכן אסור לנו לנו לאכול חיות או בהמות לא טהורות, ועלינו לאכול רק חיות שלהם יש את סימני הטהרה: מפריסת פרסה ושוסעת שסע. דגים צריכים להיות בעלי סנפיר וקשקשת על מנת להיות טהורים. לגבי עופות התורה מונה את כל העופות שאינם טהורים. כמו כן חובה לשחוט על פי דיני התורה, ואסור לאכול בשר בחלב.
  • חמישי - התורה מדברת על הצורך לתת מעשר שני מתוצרת השדה (המעשר הראשון ניתן ללויים). את המעשר השני עלינו להביא לירושלים ולאכולו שם בשמחה רבה. יוצאים מן הכלל אנשים הגרים הרחק מירושלים, ולהם מעשר רב שקשה להביא לעיר הקודש, והתורה מתירה להם למכור את המעשר במקום מגוריהם ולהעלות את הכסף עימם לירושלים, שם יקנו אוכל ושתיה בכסף ויאכלו בשמחה.

קישורים חיצונים

  • העליה השישית כוללת את ההלכות של שנת השמיטה: בכל שבע שנים חובה על כל המלוים והנושים למחול על הנותר מהחובות של בעלי החובות. התורה אומרת כי אם נעשה כך, הקב"ה יברך את כולם ולא יהיו עניים בעם ישראל, ואנו נוכל לתת הלוואות לשאר האומות אך לא נזקק לקחת הלוואות מאף אחד. בעליה זו מופיעים גם כמה דיני צדקה.
  • העליה השביעית כוללת את הדינים של בכור צאן ובקר. בכל מקרה של בכור שנולד ללא פגם ומום, אסור לעבוד בו, ועל הבעלים להביאו לירושלים ולהקריבו קרבן, ולאכול את בשרו.

בעליה גם מוזכרים שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות.