התנועה הציונית

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־13:33, 23 ביולי 2024 מאת 37.60.47.192 (שיחה) (←‏דרכי נועם: לשון)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הציונות היא תנועה לאומית שנוסדה לפני כמאה ועשרים שנה, על ידי קבוצת הוגים יהודים ביניהם: בנימין זאב הרצל, ומשה הס. במרכזה של האידאולוגיה הציונית עומדת ה
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון

לא נמצא templatedata תקין
לאומיות כאשר לקיום התורה והמצוות ישנה עדיפות משנית, אם בכלל. לרעיון זה התנגדו רבותינו נשיאינו בכל תוקף. למרות התנגדותם לשיטה, יחסם למוסדות שמיסודה של התנועה כמו השלטון הנוכחי בארץ וצה"ל היה בצורה מרוככת, בשל היות הקמתם מוכרחת מכורח הנסיבות. [1]

מקור השם[עריכה | עריכת קוד מקור]

השם ציונות, שהוטבע על ידי נתן בירנבאום, בתיאור תנועת "חובבי ציון", לקוח מהפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה", כשבפסוק מכונה ירושלים בשם ציון. בקונגרס הציוני הראשון, התקבל שם זה ככינוי הרשמי של התנועה.

האידאולוגיה הציונית[עריכה | עריכת קוד מקור]

ההשקפה הציונית סוברת שהלאומיות[2] היינו מדינה שפה או מוצא אחיד, באה בראש סדר העדיפויות של כל יהודי; זו הדרך לאחד את העם היהודי ולשומרו כעם; שמירת המצוות נצרכה רק מחוץ לארץ ישראל, כמכנה משותף בין היהודים מכל העולם. אך כעת, כיון שקיים מכנה משותף אחר, אין צורך בהן. מקימי הציונות, ראו צורך חיוני בהקמת מדינה ליהודים. יעדים נוספים של הציונות, הוגדרו בקונגרסים שהתקיימו במשך השנים, כשהם משתנים בהתאם לזמן.

זרמים בציונות[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • ציונות מדינית - בהנהגתם של בנימין זאב הרצל ונורדאו. גרסה, שיש להשיג הסכם מדיני עם האומות ולאחר מכן להקים את המדינה.
  • ציונות מעשית - בהנהגתם של מ. ליליינבלום וי. ל. פינסקר. סוברת, כי יש לזרז עליה לארץ והתיישבות יהודית, על מנת לבסס את הבית הלאומי.
  • ציונות סוציאליסטית - בהנהגת נ. סירקין, ד. ב. ברוכוב, ח. ארלוזורוב וב. כצנלסון. שילוב ערכים סוציאליסטים של שיוויון ועבודה.
  • המזרח"י - בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס, מנהיג תנועת "המזרחי".
  • דתיים לאומיים - ציונות על פי משנת הרב קוק והרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק.
  • ציונות רוויזיוניסטית (מהפכנית) - בהנהגת זאב ז'בוטינסקי.

הציונות הדתית[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – ציונות דתית

הציונות הדתית, רואה את ההתעוררות להקמת ריבונות יהודית בארץ ישראל כחלק מ'תהליך הגאולה'. עיקר השקפת הציונים הדתיים מבוססת על פי משנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

דעת רבותינו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כריכת הקונטרס 'הכתב והמכתב', דעת אדמו"ר הרש"ב בשלילת הציונות (הדפסה מחודשת משנת תש"ל)
ערך מורחב – הכתב והמכתב

בקונטרס ומעין מובאת התכתבות בין אדמו"ר הרש"ב לרב שלמה אהרון אהרונסון בקשר להתנגדות של הרבי לתנועה הציונית. במכתב התשובה של אדמו"ר הרש"ב, מבוארת הבעייתיות שבשיטה זו. ושהיא אף הרעה לעשות מחברת מפיצי ההשכלה, שהרי מי שנהיה למשכיל יודע שבכך עוזב את מסורת ישראל סבא, לא כן הציונים שפרקו מעליהם עול תומ"צ ואעפ"כ מחשיבים עצמם למחזיקי היהדות, כפי שכתבו "אשר לא זהו יהודי מי שמקיים את המצוות, כי אם מי שהוא ציוני אף שאינו מניח תפילין ואינו שומר את השבת רח"ל". כיוון שלטענתם יהודי הוא לאומי. וגם מה שלפתע נתעוררו לעלות לאה"ק, הוא לא מפני הקדושה שם, אלא מפני שכבר כמעט ונתערבו בגויים רק שהאנטישמיות לא נתנה להם להיות אזרחים במדינתם, ולכן חיפשו הגדרה לעצמם ובזה נתעורר הרצון הלאומי, אך כלל לא אכפת אם יהיה זה בארץ ישראל או בארץ אחרת. ולכן נלחמו רבותינו נשיאנו ברעיון הציוני. הרבי דוגל בשיטה שיש להפריד בין האיש והשיטה, ומעולם לא דחה את מנהיגי הציונות, אלא ניסה לקרבם לתורה ולמצוות.

אדמו"ר הרש"ב ביסס את עמדתו בעיקר על איסור 'שלושת השבועות'[3] - המובא במסכת כתובות[4], איסור הכולל בין היתר ניסיונות לדחיקת הקץ על ידי ריבוי תפילות ותחנונים - וקל וחומר במעשים גשמיים. "הנה גם אם היו האנשים האלה שלמים עם ה' ותורתו וגם היה מקום לחשוב שישיגו מטרתם אין לנו לשמוע להם לדבר הזה לעשות את גאולתנו בכח עצמינו, והלא אין אנו רשאים גם לדחוק את הקץ להרבות תחנונים על זה, וכל שכן בכחות ותחבולות גשמיים[5], דהיינו לצאת מהגלות בזרוע אין אנו רשאים ולא בזה תהיה גאולתינו ופדות נפשינו ובפרט שהוא נגד תקותינו האמיתי, כי כל צפיותינו ותקוותינו הוא שיביא הקב"ה לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, כל חפצם לפרוק עול התורה והמצוות והלאומיות תהיה יהדות" (ממכתב הרבי הרש"ב[6]).

גם אדמו"ר הריי"צ נלחם בציונות, ואף התבטא ואמר:" ...כאן אנו נמצאים בגלות בידי אומות העולם, בארץ ישראל נמצאים בגלות בידי יהודים, וקשה יותר להיות בגלות אצל רשעי ישראל מאשר אצל רשעי אומות העולם. הגלות בידי הגויים טובה מהגלות בידי יהודים, הגוי מחזיק את הגוף היהודי בגלות אך עם הנשמה היהודית אין לו עסק, ואילו הרשע היהודי מכניס את הנשמה היהודית בגלות ומחפש לטמא את הנשמה. חלק מסוים מרשעי ישראל שהתאספו בארץ ישראל מחפשים לטמא את הנשמות היהודיות, לטמא את קדושת הארץ, לטמא את לשון הקודש. והתגברות הקליפה היא גדולה כל כך שהם מחפשים לינוק מן הקדושה באמצעות שמות של לשון הקודש, שהם קוראים למוסדות הרשע שלהם בהם הם משמדים ילדי ישראל, הם רוצים היו לא תהיה להכחיד את הניצוץ היהודי בילדי ישראל. בלשון הקודש שבה ברא הקב"ה את עולמו ונתן לנו את התורה, הם מדברים דברי חול ואיסור, מעלה אחת בכך שהוסיפו הרבה מילים חדשות עד שאין זה לשון הקודש, והלואי שהיו מוסיפים עוד יותר מילים, עד שלא ישאר בשפתם שום מילים של לשון הקודש, אז לא תהיה לקליפה יניקה מהקדושה. אלה שנמצאים כאן יכולים להיות שבעי רצון על שלא נמצאים שם בארעא דישראל הגלותי, שהאנשים היראים הגרים שם הם עבדים תחת ידי פריצי עמך"[7].

ההתנגדות לציונות נמשכה על ידי הרבי; הרבי אמר לרב חיים מנחם טייכטל לגבי אביו, רבי ישכר שלמה טייכטל מחבר הספרים "משנה שכיר" ו"אם הבנים שמחה", שכשיבוא לארץ ישראל ידפיס את כתבי אביו, ויפרסם שהוא היה "אַ ערליכער איד און ווייט פון ציונות" (=יהודי ירא שמים ורחוק מציונות), זאת בעקבות טענות שבסוף ימיו רבי ישכר נעשה ציוני[8].

למרות זאת, הרבי אמר שבהקמת המדינה לא עברו על האיסור של "דחיקת הקץ", משום שהיו אז במצב של פיקוח נפש וזה היה מוכרח[9].

דרכי נועם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבי לא גורס ויכוח ציבורי בנושא, כיון שאינו מביא לשום דבר, ויכול אף לגרום לנזקים. הרב יוסף הכט רבה של אילת מספר שלפני שנים רבות, בעקבות חילוקי דעות שנתעוררו בבית הכנסת שלו מסביב לאמירת מי שברך למדינה, עלה בדעתו לערוך דיון ציבורי בנושא זה, דיון שהיה גולש מטבע הדברים, גם לשאלות נוספות כגון שאלת היחס למדינה ולציונות בכלל, גיוס לצבא (כולל של בחורי ישיבות ושל בנות) וכיוצא בזה, והוא שאל את הרבי אם לקיים את הדיון והסימפוזיון הזה, ועל זה הוא זכה לקבל את המענה בזה"ל: "מיעוט הויכוח בכיו"ב ישובח"[10].

ביחידות פרטית לרב מנחם בן ציון וילהלם בכ"ב סיון תשכ"ז ששאל כיצד לתווך את שיטת חב"ד נגד הציונות עם דרך הקירוב של שיטת חב"ד אמר הרבי: "אמנם צריכים להיות נגד הציונות, אך את האנשים המחזיקים בה באופן אישי יש לקרב, כלומר: מקרבים כל יהודי מאחר שהוא יהודי, אך לא מקרבים יחד איתו את הציונות שבו ח"ו[11].

הרבי סיפר באותה הזדמנות שעל ידי שקירב מספר מהציונים בדרכי נועם, הצליח לגרום למנוע אירוע מסוים שהיה גורם חילול ה' נורא ועצום. באותה הזדמנות הביע הרבי את מורת רוחו מגן הפסלים הממוקם באה"ק, שם יש ענינים שהם עבודה זרה ממש![12]

במספר הזדמנויות במענה לאלו ששאלו אודות התרחקותה של חב"ד מסממנים ציוניים שונים השיב הרבי שאחת מסיבותיה של הנהגה זו נובעת מחשש שעל ידי הזדהות עם הציונות תיפגע הפעילות להפצת היהדות בחוגים שונים המתנגדים לה[13], או משום שהדבר יפגע בפעילות חב"ד במדינות ערב השונות[14].

פירסום הטעות שברעיון "אתחלתא דגאולה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – אתחלתא דגאולה

למרות שהרבי הורה שלא להילחם בנושא, הרבי הורה לעסוק בשלילת הטעות החמורה שכביכול המדינה הינה "אתחלתא דגאולה". דבר שנוגד להלכה שהרי הרמב"ם שהוא הפוסק היחידי בעניין פוסק שהגאולה תבוא על ידי משיח בלבד, ולכן כל "גאולה" שאינה על ידי משיח אין עליה שם גאולה כלל גם לא אתחלתא. לאחר ששלל הרבי את הרעיון בשיחה חריפה בחג השבועות[15] בשנת תשט"ו, אמר הרבי:"ישנם החושבים שדיבורים אלו יזיקו, אך האמת היא שלא זו בלבד שלא יזיקו – אלא שתהיה מהם גם תועלת".

הרבי גם התבטא[16] כי הסיבה היחידה שמצא לנפילת החללים הרבים – היא ההכרזה של ה"אתחלתא דגאולה"!

הרב יהודה פלדי נתבקש על ידי הרבי לעשות מערכה ציבורית בענין, כולל פרסום מאמרים בעיתונות בעניינים אלה בהסברה נאותה, והיה זה ביוזמתו של הרבי מבלי כל התעוררות מצדו[17]. הסופר הרב אוריאל צימר, שהיה ידוע בדעותיו הקנאיות בנושא הציונות והמדינה, נצטווה על ידי הרבי, להרבות בכתיבה אנטי ציונית. למרות רצונו העז להפסיק מלכתוב בנושאים בטענה "אינני
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון

לא נמצא templatedata תקין
סאטמערער", למרות זאת ציווה עליו הרבי להמשיך בתוקף – "ודווקא בכיוון שכותב". ואכן בהוראת הרבי כתב את הספר "יהדות התורה והמדינה" - על יחס היהדות החרדית למדינה וליום העצמאות. כשראה הרבי את החוברת – התבטא כי היא כתובה בפחות מדי חריפות...

באחת ההזדמנויות[18] סיפר הרבי לר' אוריאל שכמה עסקנים חרדיים, מהעומדים בראש מפלגה חרדית חשובה, בקשו מהרבי שיפעל עליו להפסיק לכתוב, אבל הוראת הרבי אליו הייתה שדוקא משום כך עליו להרבות בכתיבה.

באותה יחידות הוא גם סיפר לרבי, שעסקני חב"ד בארה"ק התרעמו על שפירסם דברים שהרבי אמר לו ביחידות קודמת בנושא זה, מכיון שסברו שהדברים יפים לאמרם בצינעא ובחדרי חדרים ביחידות, אך פירסום הדברים בעיתונות יכול להזיק לתדמיתה של חב"ד ואולי גם לתקציבים שהיא מקבלת מן השלטון. תשובת הרבי הייתה: לא רק שניחא לי בפירסום הדברים, אלא זו הוראה מפורשת מצדי לפרסמם[19].

לאחד שהדפיס מאמר לשלילת הדיעה הרואה בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה, כתב הרבי:... כבר הבעתי תשואות חן ושביעת רצון מרובה ממאמרו שהדפיס על דבר הטעות המצערת והמבהילה אשר קוראים לגלות מר וחשך כפול ומכופל בשם אתחלתא דגאולה וכו'. וזכות הרבים מסייעת לכל אחד המוחה נגד זה. וכמובן אין מקום לנפילת רוח שהמחאה אינה מתקבלת באופן שצריכה להתקבל, אף שתקוותי שבכל אופן עושה רושם, ומי עמד בסוד הוי' לידע התוצאות. וכמובן שאין זה פוטר מלמחות עוד הפעם ועוד הפעם, ובפרט על פי המדובר ומבואר כמה פעמים אודות רציניות העניין וההיזק של כינוי המצב הנוכחי בשם אתחלתא דגאולה...

עם זאת כאשר הכין ר' שלום דובער וולף דובר חב"ד, ידיעה לתקשורת אודות דברי הרבי בסוגיית תיקון חוק מיהו יהודי בה כלל גם דברים שהשמיע הרבי באותה הזדמנות בשלילת האמירה שישנה כבר אתחלתא דגאולה, הורה לו הרבי להשמיט את הנושא ולא להיכנס אליו והסביר זאת בכותבו: "פשוט שכוונת השידורים (והפרסום בכלל) היא: 1) שיפור ותיקון דהנ"ל 2) שזהו דורש זהירות שלא להכניס הצד שכנגד לנצחנות, מלחמה וכיוצא בזה, 3) לא לעורר התנגדות דחוגים המסכימים לתיקון זה, אבל מחולקים עם כו' בעניין אחר, על ידי שיצרפו גם זה לדרישת התיקון. מובן גם כן, שהכתיבה צריכה להיות באופן שיהיה סיכוי שידפיסוהו. וק"ל"[20].

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

  1. ראה בערכים עליהם בהרחבה
  2. מתוך אגרות קודש אדמו"ר הרש"ב.
  3. ולא רק משום שלא שמרו תורה ומצוות.
  4. דף קי"א ע' א'
  5. כפירוש המהרש"א:"שלא יעלו יחד ביד חזקה ולבנות להם חומת ירושלים".
  6. נדפס בספר אור לישרים עמוד 57
  7. ספר השיחות תש"ג.
  8. הקדמת בן המחבר, אם הבנים שמחה, ירושלים תשע"ג.
  9. מובא בספר "בין אור לחושך" עמוד 23.
  10. מפי מי ששמע מפיו, מובא בחב"ד אינפו.
  11. שיחות קודש תשכ"ז ח"ב ע' 407. וראה תשורה פרידמן תשע"ה ע' 37.
  12. שיחות קודש תשכ"ז (440).
  13. בקשר לחגיגת יום העצמאות - אגרות קודש חלק כ"א ע' כ"ח, ובאגרת מתש"מ למי שתמהה מדוע לא מניפים את דגל ישראל בתהלוכות ל"ג בעומר - קובץ 'ניצוצי אור' ע' 114
  14. מכתב המזכירות מי"א ניסן תש"כ לרב שניאור זלמן סרברנסקי - לצילום המכתב
  15. נדפס ב"תורת מנחם" חי"ד עמוד 125 הערה 101
  16. ‏וגם עתה לא הייתי כותב את כל הנ"ל באם לא ראיתי בזה – הכרזת "אתחלתא דגאולה" - עניין של סכנה. כי זהו הביאור היחידי ש(לע"ע) מצאתי על עניין הקרבנות והחללים באה"ק ת"ו וביניהם אפילו כאלו שניצולו מהשואה וראו נסים גלויים בזה, ובכל זה נפלו באה"ק ת"ו וג"כ באופן בלתי טבעי כנ"ל" אגרות קודש, אגרת ט'תריג. וראה באגרת ג'קד‏.
  17. שבועון כפר חב"ד, גל' 1210
  18. ביחידות ביום כ"ג שבט תשי"ח.
  19. צילום מכתבו של הר"א צימר בנושא זה, עם עוד הרבה מכתבים שלו, התפרסמו בתשורה לשמחת נישואין של משפחת בלוי, טבריה, אלול תשס"ה, ע' 63.
  20. פתקים משולחנו של הרבי, ח"ג ע' 319