ידיעת השם

ידיעת השם היא הידיעה אודות מציאותו של ה', ידיעה שהיא הבסיס ליהדות - ליסודות האמונה ולתורה והמצוות - ובלשון הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות". לדעת חלק מהראשונים זו המצוה הראשונה במניין מצוות עשה, ולדעת חלקם זו ידיעה בסיסית כל כך עד שאין למנותה במניין המצוות, מפני שהיא הקדמה הכרחית עוד לפני המצוות.

עניינה

ידיעת ה' כוללת כמה ענינים ודרגות:

א. עצם הידיעה אודות מציאותו של ה'.

ב. הידיעה וההתבוננות השכלית במציאותו של ה', ובשלימותו - כלומר, שממנו נמצאו כל הנמצאים, וכולם תלויים בו, והוא אינו תלוי בהם.

ג. הידיעה וההכרה בהיותו של הקב"ה למעלה מהשכל, ולכן גדרי השכל אינם מחייבים אותו.

השלב הראשון בידיעת ה' - הידיעה בעצם מציאותו - הוא הקדמה הכרחית שבלעדיה לא ייתכנו התורה והמצוות, שהרי התנאי למצוות הוא שישנו מי שמצווה. מסיבה זו, בפנימיות ישנה מעלה לידיעת ה' זו על השלבים הנעלים יותר בידיעת ה' - שהרי היא הסיבה והמקור להן. ידיעת ה' בשלבים הבאים קשורה להתבוננותו של האדם, ואילו ידיעת עצם מציאותו של ה' בשלב הראשון באה מכך שעצמותו של ה' היא בגילוי.

השלב השני - ההתבוננות השכלית - כולל את כל הפרטים אודות שלימותו של ה': הן אותם המפורטים בדברי הרמב"ם בהלכות הראשונות בספרו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו . . ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים - הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו, והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם . . המצוי הזה הוא אלוקי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית"; והן כל עניני מעשה מרכבה ומעשה בראשית, המפורטים בכל ארבעת הפרקים הראשונים בספר.

השלב השלישי - ההכרה באלוקות שלמעלה מהשכל - הוא המפורט בדברי הרמב"ם: "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי - אין דבר אחר יכול להמצאות". בדברים אלו נרמזת ידיעה בקב"ה כפי שהוא למעלה מגדר "מצוי", כלומר, כזה ששייך להמציא עוד נמצאים ולהוות עולם. ידיעה זו היא נעלית יותר מהידיעה בה' כ"מצוי" ומהווה העולם, כנרמז בלשון הרמב"ם "ואם יעלה על הדעת". ומצד דרגה זו שבה "אינו מצוי", אין מקום למציאות העולם - "אין דבר אחר יכול להמצאות". בלשון החסידות, זו הידיעה בסובב כל עלמין (בשונה מהידיעה וההתבוננות השכלית, התופסת רק בממלא כל עלמין).

ידיעת ה' כיום - גם הידיעה המוכרחת על פי שכל שהיא מוחשית כמו ראיה (ועליה נאמר "מבשרי אחזה אלוקה" - כשם שהרואה את הבשר משוכנע בקיומה של הנפש המחיה אותו בוודאות כמו ראיה, כך ראיית העולמות משכנעת בקיומו של ה' בוודאות כמו ראיה) - היא רק ידיעת המציאות. רק לעתיד נוכל להגיע לידיעת המהות כראיה ממש.

האם נמנית במניין המצוות

בעל הלכות גדולות לא מנה את מצות ידיעת ה' במניין המצוות. הרמב"ן הסביר את דעתו, שכיון שהאמונה היא בסיס הכרחי שבלעדיו לא ייתכן קיום המצוות, לכן לא שייך למנותה במניין המצוות. הצמח צדק הוסיף להעמיק בזה, שכיון שהידיעה בעצם מציאות ה' מוחשית וברורה כל כך, שאין סיבה שלא להאמין בה, ולכן אין טעם לצוות עליה. אמנם, לדעתו הוא מתייחס אך ורק לשלב הראשון בידיעה - עצם מציאות ה'.

הרמב"ם וספר החינוך מנו את מצות ידיעת ה' במניין המצוות. לשיטתם, מדובר לא רק על עצם האמונה, אלא על הידיעה וההתבוננות בשלימותו של ה' - השלב השני. כמו כן, כלולה במצוה זו גם האמונה שלמעלה מהשכל - השלב השלישי. שני ענינים אלו נמנים כמצוה אחת.

שיטה נוספת היא שיטת רבינו יונה, שמנה כשתי מצוות את הידיעה ואת האמונה - השלב השני והשלב השלישי.

ידיעה או אמונה

בספרו משנה תורה כתב הרמב"ם אודות מצות ידיעת השם: "יסוד היסודות וכמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". ובספר המצוות כתב: "הצווי אשר צונו . . שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים". ודנו גדולי ישראל בשאלה על מה הצטווינו - על האמונה שלמעלה מהשכל, או הידיעה וההבנה בשכל.

יש שכתבו שעיקר הציווי הוא על האמונה שבאה בקבלה ולא על ידי חקירה שכלית.

אבל רבים מגדולי ישראל כתבו שעיקר הציווי הוא על הידיעה וההבנה בשכל, ועל כן דייק הרמב"ם בלשונו "לידע". והדבר מוכרח גם מעצם העובדה שידיעת השם נמנית במניין המצוות - והרי את עצם האמונה לא שייך למנות במניין המצוות, שהיא הקדמה הכרחית שבלעדיה לא שייכות המצוות, וכמו כן לא שייך לצוות על אמונה, שאינה תלויה ברצון האדם. ואם כן, הציווי הוא על הידיעה.

לשיטה זו, מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות את הלשון "שנאמין" - ביאר הרבי, שדבריו בספר משנה תורה מדוייקים יותר (כי נכתבו מאוחר יותר, וייתכן שחזר בו; או כי בספר המצוות לא דייק כיון שאינו ספר הלכתי; או שהתרגום מערבית אינו מדוייק); וכמו כן ייתכן שגם בספר המצוות התרגום המדוייק הוא ידיעה ולא אמונה.

בתורת החסידות מבואר שישנו ציווי הן על הידיעה והן על האמונה: את מציאותו של ה' והיותו בורא העולם ומחיה אותו (במונחי הקבלה, אור הממלא כל עלמין), ניתן להבין גם על פי שכל, ועל כך מחוייבים "לידע"; אך את שלימותו של ה' הנעלית מהעולמות (אור הסובב כל עלמין), לא ניתן לתפוס בשכל, ולכך זקוקים לאמונה. עוד מבואר, שדוקא על ידי הידיעה וההבנה השכלית ככל האפשרי, מקיימים בשלימות את מצוות האמונה: כאשר ישנם ענינים שמובנים בשכל והאדם אינו מתאמץ להבינם אלא מסתפק באמונה, אמונתו אינה טהורה, מפני שמעורבים בה ענינים פשוטים המובנים בשכל; דוקא אחר שמתאמץ להבין, ומאמין רק במה שלא שייך להבין, אז אמונתו שלימה וטהורה.

הרבי מבאר שחלוקים הרמב"ם והראב"ד בענין הידיעה והאמונה: לדעת הראב"ד הם שני ענינים שונים לחלוטין - מה ששייך לשכל, ניתן להבין בשכל, אך את הענינים שלמעלה מהשכל אין לנסות להבין ויש לקבלם באמונה פשוטה. לדעת הרמב"ם, גם את האמונה שלמעלה מהשכל יש לנסות להבין ככל הניתן בידיעה שכלית. שיטת אדמו"ר הזקן בספר התניא דומה לשיטת הרמב"ם: הספר מיוסד על הידיעה ש"קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", כלומר, שלכל יהודי יש קשר על שכלי לקדוש ברוך הוא מצד האהבה הטבעית, אבל יש להתייגע ב"דרך ארוכה וקצרה", על ידי התבוננות ועבודה, שגם שכל האדם, מידותיו והנהגתו התמידית תהיה בהתאם לאמונתו.

ידיעת השם לעתיד לבוא

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לחב"דפדיה ולשכתב אותו.

בסיום ספרו, מתאר הרמב"ם את תקופת ימות המשיח, כתקופה שבה תהיה ידיעת ה' בשלימותה הגדולה ביותר:

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

— רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח פרק יב, הלכה ה

בהתאם לכך, בשיחותיו הרבות של הרבי - ובמיוחד בהדרנים על הרמב"ם - בהן דן אודות הדרגות השונות בידיעת ה', מבאר גם כיצד מדברי הרמב"ם מובן כיצד יהיו דרגות אלו בשלימות בימות המשיח, ולפי זה מבוארים בפירוט דיוקי לשונות הרמב"ם בתיאור זה.

בהדרן על הרמב"ם תשל"ה, מבאר הרבי אודות השלימות בשתי הדרגות של ידיעת ה' - הידיעה וההתבוננות השכלית בדרגת "מצוי", והידיעה שלמעלה מהשכל בדרגת "אינו מצוי". בהתאם לכך, מבאר שבלשונות הרמב"ם "יודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם"; וכן בפסוק שמביא "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" - נרמז כיצד בימות המשיח תהיה שלימות הידיעה בשתי הדרגות.

בהדרן על הרמב"ם תשמ"ו, מבאר אודות השלימות בשלושת הדרגות של ידיעת ה' - הידיעה בעצם מציאותו הקודמת לכל, ואחר כך שתי הדרגות בידיעה הנ"ל. בהתאם לכך, מבאר שבלשונות הרמב"ם "כפי כח האדם", ו"כמים לים מכסים" נרמז כיצד בימות המשיח תהיה שלימות הידיעה בשתי הדרגות; ואילו הידיעה בעצם מציאותו של ה' הקודמת להן, נרמזת בעצם ביאתו של מלך המשיח, שידעו שהוא משיח בודאי.

בנוסף לכך אומר הרבי, כי לעתיד לבוא, כתוצאה משלימות פעולת התורה והמצוות בעולם, שהתחילה במתן תורה, תתגלה לא רק הדרגה של הוי' דלתתא אלא גם הוי' דלעילא, ובלשון הרמב"ם "שם השם ככתבו" ו"שם השם בכינויו", שההפרש ביניהם הוא ש"ככתבו" מורה על האלוקות שלמעלה מגדרי העולם ועד לעצמותו יתברך, ושם השם "בכינויו" מורה על האלוקות כפי שיורדת להיות בערך לנבראים, אף על פי שגם שם זה מורה על עצמותו יתברך, מכל מקום כיוון שהוא נאמר על ידי הנבראים מורה שיש לו איזה שייכות לעולם, ובלשון של תורת החסידות "הוי מלשון מהווה". ומכיוון שלעתיד לבוא תתגלה דרגת האלוקות שלמעלה מהתלבשות בעולמות, ועד לעצמותו יתברך, לכן מוסיף הרמב"ם את המילים "כמים לים מכסים", שמורה על ביטול במציאות בגלל התגלות העצמות.

הרבי מסביר שידיעת ה' בגאולה תהיה באופן שהאדם לא ישאר במציאותו, אלא יורגש אצלו, שכל המציאות היא מציאות האלוקות, ואין שם מציאות חל אלא על מציאות האלוקות. בידיעה זו מציאות האדם תתעלה למציאות האלוקות, ומכיוון שלאדם לא יהיה מציאות לעצמו, תוכל להיות לו ידיעה גם בדרגות שלמעלה ממציאותו, שהדרגות שלמעלה ממנו יוכלו לחדור בידיעתו המבטאת את מציאותו שלא תהווה סתירה לדרגות אלו, ולכן בגאולה הידיעה תהיה בדרגות שלמעלה ממציאות האדם והעולם. שלימות זו בידיעת ה' תהיה לא רק בישראל אלא גם בעולם שלא רק שמציאותו תהיה מלאה בידיעת ה' שזה השלימות של העולם מצד עצמו, אלא שהוא יהיה בטל בתכלית לאלוקות ולא ישאר במציאותו. אמנם עדיין יהי חילוק בין הידיעה בישראל להידיעה בעולם: בישראל תהיה ידיעת ה' מצד מציאותם ועניינם הם, מה שאין כן ידיעת ה' בעולם שתהיה מצד ביטול הנבראים ולא מציאותם ועניינם.

ועל פי זה מבאר הרבי, את לשון הרמב"ם, "לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים בשמים ובארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", "אם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות": בתחילה כותב הרמב"ם, שהלשון מצוי נופל על דבר גשמי "כל הנמצאים בשמים ובארץ", אבל אלוקות היא באופן ש"אינו מצוי", ובהלכה הבאה מדבר על אופן נעלה יותר "אין דבר אחר יכול להמצאות", שהוא המציאות היחידה ובלעדיו אי אפשר לקרוא לאף מציאות אחרת בשם מציאות.