מלאכת עושה שתי בתי נירין

מְלֶאכֶת הָעוֹשֶׂה שְׁתֵי בָּתֵּי נִירִין' (וגם שְׁנֵי בָּתֵּי נִירִין) היא מלאכה מל"ט מלאכות שבת.

בעבר, נהוג היה לארוג בטכניקה, שבה מתחו חוטי שתי בין שני קורות, שהאחד מהם נקרא כובד עליון שבו היה אחוזים החוטים לפני אריגתן, והשני נקרא כובד תתחון שבו היו מגלגלים את הבגד לאחר אריגתו, וזוהי מלאכת מיסך. האריגה היתה נעשית על ידי מכונת האריגה שנקראת נול, ובה היו קבועים שני מסגרות המחזיקות בתוכם את חוטי השתי לסירוגין, מסגרת אחת היתה מחזיקה את כל חוטי השתי הזוגיים, ומסגרת שניה היתה מחזיקה את כל חוטי השתי הבלתי זוגיים. בנול היו שני דוושות שעל ידם היה מעלה האורג את אחת מהמסגרות ומוריד את חברתה, וכך היה מעביר את חוט הערב הכרוך על הבוכייר מתחת החוטים הזוגיים ומעל החוטים הבלתי זוגיים, ולאחר מכן מעלה את המסגרת שאחזה בחוטים הזוגיים ומוריד את המסגרת שאחזה בחוטים הבלתי זוגיים, ושוב מעביר את חוט הערב, והפעם מתחת לחוטים הבלתי זוגיים ומעל החוטים הזוגים, וכך היה נארג הבגד. במסגרת היו מתוחים לאורכה חוטים, שבאמצעם היתה קשר לולאה שמאפשרת מעבר חוט בתוכה, וכך היו תפוסים בהם החוטים, ובכך היתה מעלה את החוטים התפוסים בה, מסגרות אלו נקראות בתי נירין.

לפי שיטת רש"ימלאכת עשיית בתי שתי נירין, היא הכנסת שתי חוטין, לתוך מקומם בכלי האריגה.

לפי שיטת הרמב"ם מלאכה זו, היא מתיחת החוטים במסגרות. גדולי פרשני הרמב"ם, פירשו שגם כוונת רש"י היא כהרמב"ם.

תולדת המלאכה היא הקולע נפה או כברה או סל או סבכה או סריגת מיטה בחבלים. כוונתם, לכאורה, היא, שכאשר החל העושה לעשות את הכלי, ויצר בו שני חורים שנוצרו כתוצאה מסריגת השתי והערב, הוא עבר על איסור זה.