שלמות הארץ

אחת ממלחמות הרבי מלך המשיח היא המלחמה על שלימות הארץ.

מלחמה שמשתרעת על פני עשרות שנים של זעקה, בבארו כי על פי ההלכה אסור למסור אף שעל משטחי ארץ ישראל לגויים, מצד פיקוח נפש, וגם אין ליושבים בממשלה הכוח והרשות למסור שטחים אלו השייכים לכל אחד ואחת מבני ישראל בכל מקום שהם, והקב"ה החזירם לידינו בנסים גלויים (במלחמת השחרור וששת הימים) - דבר המהוה גם זלזול במתנת הקב"ה, שהוא חילול ה' וחילול קדושת הארץ.

הרבי שליט"א התריע שגם הדיבורים אודות אוטונומיה אסורים, ויביאו לבסוף למסירת חלקים מארץ ישראל בפועל, הרבי שליט"א הזהיר כי ממשלה שתלך בכיוון זה - אזי הוא בעצמו יהיה הראשון שילחם בכל התוקף ובכל הכוחות נגדה, שתתפרק הממשלה. ואכן מאז ועד היום כל ראש ממשלה שדיבר על מסירת חלקים מארץ ישראל לא השלים את הקדנציה!

פריכת הטענה כי הארץ כבושה

על הטענה כי הארץ נכבשה על ידינו מידי הערבים אומר הרבי בשיחה מפורים תש"ל (מוגה): " נכון אמנם שכבשנו אותה - כפי שרש"י אומר: "אומות העולם אומרים: לסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה אומות" - אך תוקפה של טענת היהודים לזכות על ארץ ישראל, היא - היותה "ארץ אבותינו". אין הכוונה במושג "אבותינו" לבני דור קודם, כי אם לאבות האומה, אברהם יצחק ויעקב וכו', שהרי חלה בינתיים הפסקה של אלף וכמה מאות שנה?!

ואם משום שזו ארצנו אשר נגזלה מאיתנו על-ידי זרים שגירשונו מארצנו, ולכן מגיעה לנו הארץ - הרי לפי זה אפשר גם לגרש את נשיא ארצות הברית מוושינגטון ולהושיב שם אינדיאני, שוושינגטון היתה שייכת לו?! ברם, למרות שכבר באו אינדיאנים לטעון תביעה זו - אין עולה כלל על הדעת להתחשב בה. ההבדל הוא, בזה שכאן ישנה "ברית בין הבתרים", לפיה שייכת ארץ הקודש לעם קדוש.

וכאשר משמיטים את השולחן ערוך ואומרים שהוא שייך לסוג מסויים של יהודים המהווים מיעוט ולא הם הקובעים את סדרי ארץ הקודש שכן אין זו "מדינת הלכה" - והלכה פירושה: תמצית התורה שבכתב והתורה שבעל-פה - כאשר אין קשורים, רחמנא ליצלן, אל התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, אין כל מקום לתביעה ולבעלות על ארץ הקודש בכלל. שהיא שייכת, אם-כן, לעמים אחרים שהיו בה עד לפני מאה שנה או שבעים שנה."

זכות ארץ ישראל לעם ישראל

על טענת המערערים על זכות ארץ ישראל לעם ישראל אומר הרבי בשיחת פרשת לך לך, בשנת תשל"ח (מוגה): למרות שנדמה שישנם אומות עולם המערערים על חלקים מסויימים מארץ ישראל, ואף שטוענים "לסטים אתם" - אין מה להתחשב בהם, שכן, מכיון שהקב"ה בעצמו אומר "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", הרי "כהמס דונג מפני אש גו' מפני אלקים".

יתירה מזו: עובדת מציאותם של המערערים כו' - היא רק זמנית ולמראית-עין, ואילו בפנימיות ובאמיתיות יודעים גם הם [וכפי שרש"י כבר הודיע שבנ"י "אומרים להם" (לכל או"ה), זה ש"ברצונו נתנה להם" (לפי שעה) הוא כדי שלאחר-מכן יהי' "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"] שכל ארץ ישראל לגבולותי' שייכת לבנ"י.

כדי להביא דבר זה לידי גילוי, נדרש שיהי' "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" - ליישב את כל שטחי ארץ ישראל, וביחוד - את אותם שטחים שישנם שמערערים עליהם,

והתיישבות זו צריכה להיות באותו אופן כמו שהי' אצל אברהם אבינו (ש"מעשה אבות סימן לבנים"), שבבואו ובהתהלכו (התהלך) בארץ ישראל הנה "ויבן שם מזבח לה' גו'": להקים בכל אותם המקומות, מקום תורה ומקום תפלה, וכן מקוה טהרה.

וע"י שיהי' "התהלך בארץ לארכה ולרחבה" - יראו בגילוי בעיני-בשר ש"לזרעך נתתי את הארץ הזאת", ושגם אומות-העולם מכירים בכך, וגם אם לשעה קלה יהי' "רגשו גויים ולאומים יהגו" - הנה האמת היא שהם עצמם יודעים שזהו (כסיום הכתוב) "ריק", ומה ש"רגשו" ו"יהגו" הרי זה רק משום שהם רוצים לצאת ידי חובה לעיני מישהו.

אך כדי שיראו בגילוי שגם אומות-העולם יודעים ש(ה"רגשו" ו"יהגו") זהו "ריק" - על בני-ישראל להראות שכשהם אומרים שכל ארץ ישראל שייכת להם, מתכוונים הם לכך באמת - ופשיטא שלא לגרום, חס-ושלום, לחץ מצד אומות-העולם, על-ידי ההנהגה המוזרה של התיישבות בנקודות ספורות מסויימות - על-ידי הנהגה כזו מראים שמתחשבים הם בטענת המערערים! ואין שום סברא בשכל ובמציאות לחלק בין נקודות ספורות אלו לכל השאר - שכן, אותו "רגשו" ו"יהגו" בדיוק קיים הן כשמיישבים נקודות ספורות והן כשמיישבים את כל אורך הגבול וכל השטחים.

כשידגלו באמת - לא יהיו בזה שום קשיים, מכיון ש"לזרעך נתתי את הארץ הזאת" - "כבר נתתי".

ג. רק שלא יכריזו על כך בקול רם, שתהי' ההתיישבות בשטחים בלי רעש והמולה, מה שנוגע הוא - מעשה ההתיישבות בפועל. וכלפי שמיא - כשבני ישראל מחליטים כפי שצריך להיות - הרי "כלפי שמיא גליא", וכלפי מטה - הרי המעשה הוא העיקר.

ומשום כך לא צריך לעשות מזה רעש, ועל-אחת-כמה-וכמה לא להתפאר ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ואדרבה: ההתפארות ש"כחי ועוצם ידי גו'" עלולה חס-ושלום לקלקל, ונוסף על כך שאין היא אמת.

יש לדעת שעושים זאת בשליחותו ובכחו של הקב"ה - שעל-ידי-כך מתווסף תוקף במעשה ההתיישבות - ולגבי כחו של הקב"ה אין מקום למניעות כלל חס-ושלום.

ד. בשעה שילכו בדרך זו - הנה לא רק שאומות העולם לא יערערו [ועל-אחת-כמה-וכמה שזה לא יעלה חס-ושלום בקרבנות כלל, גם לא נפש אחת מישראל (שנפש אחת היא עולם מלא), ואפילו לא בפצועים, חס-ושלום, באופן של "קטלא פלגא"], אלא אדרבה: זה יביא את ה"הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו גו'" - [וביחוד שבאים אנו כעת מחג הסוכות, ששבעה ימים רצופים (שבעת ימי ההיקף, הכוללים כל משך הזמן), ולאחר מכן - בשמיני (שומר ההיקף) עצרת ושמחת-תורה, אמרו הלל גמור] - שגם ה"גויים" וה"אומים" האומרים ומשבחים בגילוי לעין-כל, ש"גבר עלינו חסדו" ושחסד ה' התחזק "עלינו" (על כל בני ישראל שבכל רחבי תבל, וביחוד על בני ישראל הנמצאים בארץ אשר עיני ה' אלקיך מרשית השנה ועד אחרית שנה) - יסייעו לבני ישראל (לא רק במה שכבר הבטיחו, כי-אם) בכל הסיוע (בממון וכיוצא-בזה) שבני-ישראל עדיין זקוקים לו, מפני שעדיין נמצאים ישראל בגלות.