הכנות לתקיעות (מנהגים)

בקרב קהילות ישראל נהוג להכין את עצמו לתקיעות, שהם קיום מצווה מהתורה, מהענינים הנשגבים שבראש השנה, וקשורים ביותר להמתקת הדינים.

שופר

לימוד דא"ח והלכהעריכה

אדמו"ר הריי"צ היה מצווה לתוקע, ללמוד בימי ראש השנה בבוקר את המאמר "להבין ענין תקיעת שופר", אשר בסידור שעם דא"ח[1].

ההכנהעריכה

בסידור אדמו"ר הזקן כתוב: "אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר, ויאמר קאפיטיל למנצח לבני קורח מזמור שבע פעמים.", ופירש בשער הכולל[2]: "ההכנה היא שיאמר זה המזמור שבע פעמים".

אך בשיחת שבת שובה תשל"א שלל הרבי את הפירוש הזה, ופירש שכוונת אדמו"ר הזקן היא להכנה נפשית, ולא פירש אדמו"ר הזקן שום הכנה פרטית, כיון שאינו דבר השווה לכל נפש, וכל חד וחד לפום שיעורא דיליה צריך להכין עצמו לתקיעת שופר בדבר שהוא מתעורר הימנו, בין אם זאת מהאמור בספר כתר שם טוב, או בשולחן ערוך של האריז"ל, בספרי חסידות או בספר מטה אפרים וכדומה. ומהתעוררות זו תומשך התעוררות לכל השנה הבעל"ט. ובעומק יותר, שאין הכוונה שיכין עצמו בהכנה פרטית כלשהי, אלא בהכנה כללית לעבודת ה' במשך כל השנה כולה, שהיא מסירה כללית לה' מעומק הנפש[3].

בסעודת ליל ב' דראש השנה תשל"א קישר הרבי את ההכנה הזו, לניגון שהיו אדמו"ר הרש"ב ובנו אדמו"ר הריי"צ מנגנים קודם תקיעת שופר[4].

אצל אדמו"ר הרש"ב ואדמו"ר הריי"צעריכה

לאדמו"ר הרש"ב היה סידור תורה אור (עם שערי תפילה), שבו רשם את הגהותיו בכתי"ק. היה נקרא בלשונו הקדוש "דעם אלטען סידור", ואותו הנחילו בצוואתו לבנו מוהריי"צ שהיה מתפלל בו בשנת האבלות לפני העמוד, וכן בזמנים קבועים ומיוחדים, ביניהם בימים הנוראים ובעיקר בראש השנה לסדר התקיעות ואמירת הפסוקים והברכות[5].

לפי עדות הרבי[6], אצל אדמו"ר הריי"צ, ומסתמא גם אצל אביו אדמו"ר הרש"ב, בעת התקיעות היה לפניו סידור האריז"ל ("סידור ר' שבתי מרשקוב"). סידור זה היה גם אצל אדמו"ר הצמח צדק.

בשעת התקיעות היו מונחים לפני הרבי סידור תורה אור וסידור עם דא"ח. לפעמים היה הרבי לוקח עמו לתקיעות גם את סידור האריז"ל של רבי שבתי מראשקוב.

אצל הרביעריכה

תקיעות מיושב תקע הרבי בעצמו. בשעת כל התפילות וגם בשעת אמירת המפטיר וסדר התקיעות, מחזיק הרבי אצלו על הסטענדער, כמה חבילות של פ"נים שנתנו לו לפני ראש השנה[7].

העומדים ליד האדמו"רעריכה

רבינו הגדול היה לוקח את נכדו הצמח צדק תחת טליתו בשעת תקיעת שופר, עד גיל תשע שנים[8].

בשעת התקיעות אצל אדמו"ר הרש"ב היה עומד על ידו ר' זלמן סופר.

רק אחדים מזקני החסידים והבעל מקריא (שהוא גם הבעל קורא) ניתן להם רשות לעמוד ליד שלחן הקריאה בשעת התקיעות אצל אדמו"ר מוהרש"ב.. הבעל קורא והבעל מקריא בראש השנה ויוה"כ היו חזקה לבעל המגיה, החסיד ר' שלום וואלאסאוו[9].

גם אצל הרבי הוגבלה העמידה על הבימה למספר אנשים מצומצם. לעיתים היה הרבי מורה בפירוש שיעלה מישהו נוסף, כגון ה"זוכה בגורל" לנסיעה אל הרבי (שאחר כך הפכה עמידתו לקביעות), וכגון החסיד ר' מנחם מנדל פוטרפס כשיצא את רוסיא.

כיסוי השופרותעריכה

ביום השני היה הרבי הרש"ב מכסה את השופרות במטפחת משי חדשה, ואחרי התפילה בהליכתו לביתו היה לובש את המטפחת על צווארו[10].

הרבי היה לובש מטפחת זו גם ביום הראשון, וכנראה שאינה ענין ללבישת הבגד חדש.

סידור השופרותעריכה

אצל אדמו"ר הרש"בעריכה

בכל ראש השנה נהג אדמו"ר הרש"ב לסדר את השופרות קודם לתקיעות. על שולחן הקריאה היו מונחים שלושה שופרות - אחד מהם ארוך ביותר, שהיה של המהר"ל מפראג. וכך היה מסדרם: היה פורס מטפחת לבנה, עליה מטפחת אדומה, ועליהן היה מניח את השופרות ומכסה אותם במטפחת לבנה.

בשנים הראשונות היה מכסה את שולי המטפחת האדומה במטפחת הלבנה התחתונה, אך בהיותו ברוסטוב לא נהג בפרט זה (אולי מצד חולשת ידיו, ואם היה נוהג כדרכו לא היה הדבר יכול להיעשות בזריזות כל כך, והנוכחים היו מבחינים במעשיו, ובכך לא היה רוצה).

קודם אמירת הברכה היה מסבב את הצד הרחב של השופר לצד ימין, כדי שיהיה מוכן לתקיעה תיכף אחר הברכה.

ביום הראשון של ראש השנה דשנת תר"ס, לא סידר אדמו"ר הרש"ב את השופרות, וכך המשיך לנהוג מאז ואילך, והיה מסדר את השופרות רק ביום השני של ראש השנה[11].

אצל הרביעריכה

בראש השנה תשי"ג הניח הרבי את השופר השחור באמצע, ואת שני השופרות הלבנים משני צדיו, השופר הימני צדו הרחב לצד ימין והשני להיפך[12].

אחרי קריאת ההפטרה[13], פתח הרבי את המטפחות שבהן היו עטופים השופרות, והתחיל בסדר ההכנה לתקיעות. ניכר היה שיש סדר עבודה מיוחד עם המטפחות. היו שלוש מטפחות לבנות ואחת אדומה, וכן המטפחת הישנה שיש אומרים שהיא מאדמו"ר הזקן, אשר רובה היה קרוע וראו בעיקר את שוליה...

הרבי הוציא את שלושת השופרות מהמטפחות, והניחם בצד. הזיז את כל המטפחות הצידה, שטח את המטפחת הלבנה הגדולה שבה עוטף את השופרות, והניח על גבה מטפחת לבנה שנייה של ה'שהחיינו', ומעליה הניח את השופרות, שופר אחד ליד השני, כשהצד הרחב לעברו והצד הצר אל מול הקהל, ומעליהם הניח שופר שלישי.

מתחת לשופרות הניח את המטפחת האדומה השלימה, ומעליהם את המטפחת האדומה הישנה. עטף את השופרות (בחלקם) בשתי המטפחות הלבנות, לקח את המטפחת הלבנה החדשה שהניחה קודם ליד חבילות ה[{פ"נ]]ים, פתח שוב את המטפחות העוטפות את השופרות, הניח את המטפחת תחת אחד השופרות, וחזר ועטף את השופרות כקודם. הפעם היו השופרות מגולים יותר. כל זה נמשך כחמש דקות...

הניח את ידו על השופרות בעודם עטופים במטפחות - ואמר בקול רם את הברכות. אחרי הברכות פתח את המטפחות והוציא שופר אחד שבו השתמש כל הזמן[14]. בסיום התקיעות עטף שוב את שני השופרות, כשמשאירם מגולים מעט[15].

למנצח, הפסוקים והבקשותעריכה

[אחר אמירת למנצח שבע פעמים], התוקע מתחיל, וגם הקהל יאמרו כל פסוק ופסוק: מן המצר.. קולי שמעה.. ראש דברך.. ערוב עבדך.. שש אנכי.. טוב טעם.. נדבות פי.. עלה אלקים..[16]

מנהג בית הרב: האדמו"ר הוא המתחיל - בקול רם - באמירת "למנצח", ["מן המצר"], הפסוקים "קר"ע שט"ן", "עלה אלקים", מברך ותוקע...[17]

אמירת למנצח והפסוקים אצל רבותינו נשיאנועריכה

אצל אדמו"ר הרש"בעריכה

בראש השנה אחרי אמירת המפטיר, היה הרבי הרש"ב מכסה את פניו בטלית, ונשען על שולחן הקריאה (לא הייתה בימה, רק שולחן הקריאה היה גבוה) ושהה כמה זמן עד שנשמעה המילה "למנצח".

באמירת למנצח שלפני התקיעות, כשהקהל כבר גמר לאמרו שבע פעמים, והרבי עוד לא גמר, היה נשמע שהרבי אומר בלחש את הפסוקים "נדיבי עמים גו' מאד נעלה" בניגון מיוחד.. ומתחיל עוד הפעם "למנצח" בלחש (שלא נשמע) וכשמגיע לתיבות הנ"ל, היה אומר שוב באותו ניגון ולפעמים גם פעם שלישית[18].

אחרי אמירת ההפטרה הכין עצמו אדמו"ר הרש"ב לתקיעות, פניו וראשו הק' מעוטפים בטליתו וקול דממה דקה וחרישית נשמע בתנועת ניגון חב"די הידוע בדביקות עצומה, ובתוך כך מתפרץ מתוך פנימיות לבו הק' הקריאה "למנצח" בהתלהבות עזה ובכיה נוראה.. כן כל פסוק ופסוק מהפסוקים שאומרים לפני התקיעות, קורא האדמו"ר בקול מר צורח, באנחות עמוקות ובכיות עצומות.[19].

אצל אדמו"ר הריי"צעריכה

ביום ראש השנה תרצ"ז אמר הריי"צ ההפטרה, המזמור, הברכות והפסוקים לפני תקיעת שופר כדרכו, הכל בצעקות מקירות הלב[20].

אצל הרביעריכה

בראש השנה דשנת תשי"ב, בכה הרבי בעת המפטיר בכי רב מאין הפוגות. אחרי ההפטרה הכין הרבי עצמו לתקיעות, סידר את שלושת השופרות באיזה מטפחת אדומה. אחר כך שם את הטלית על הראש והתכופף על הבימה, ומבין הטלית ראו שבוכה מאוד.. שמעו באמצע איזה תנועה של ניגון חרישי באמצע הבכי כשהיה מכוםה בטלית.. אלו שעמדו בקירוב אומרים שזה היה ראש השנהדיקע תנועה.. אחר-כך הסיר הטלית מעל ראשו, וקרא בקול מחריד ומעורב בדמעות את המילה "למנצח".. וכשהקהל כבר גמרו לומר, הנה עדיין אמר "למנצח" כמה רגעים, אבל לא שמעו תיבות אלא איזה קול.. אחר כך אמר את הפסוקים, גם כן בבכיות (לא כמו קודם) ובניגון של הפסוקים, שכפי שמסופר שאדמו"ר הריי"צ היה אומר[21].

פסוקי קר"ע שט"ןעריכה

אמירת הפסוקים שלפני התקיעות ושלאחר התקיעות אצל הרש"ב היו בניגון מיוחד. בפסוק "קולי שמעה" היה אומר: "כחסדך ה'", ומפסיק, ואחר כך ממשיך "כמשפטיך חייני".. פעם אחת קרה שבפסוק "ערוב עבדך" וגו', אחרי המלים "ערוב עבדך לטוב" אמר: "איי געוואלד - אל יעשקוני זדים"[22].

בר"ה תרצ"ט בעת התקיעות, אמר אדמו"ר הריי"צ את המזמורים והפסוקים שלפני התקיעות (דבר פלא היה, אשר בפסוק "מן המיצר" במקום עָנָנָי (בע' ונ' קמוצות) אמר עֵנֵני (בע' ונ' צרויות)[23].

בפסוקים שקודם תקיעת שופר, במלים "ענני במרחב" היה אדמו"ר אומר 'בַּמרחָב בבי"ת דגושה ובחי"ת קמוצה[24]

בפסוק כי במצוותיך האמנתי, היה אדמו"ר מה"מ אומר תיבת "האמַנתי" במ"ם פתוחה[25].

"אנא בכח"עריכה

איתא ב'שער הק"ש' שבסידור עם דא"ח[26], שקודם תקיעת שופר אומרים "אנא בכח". ופירושו: בדרך כלל הם הכוונות מהפסוקים שהראשי תיבות שלהם שם שני משם מ"ב, אמנם יש שמכוונים התיבות "אנא בכח" כו' במחשבה, אבל אין אומרים האותיות והתיבות. והעוסק בכוונות צריך ללמוד העניינים ברור בכתבי האריז"ל, ואז כוונתו רצויה[27].

הערות שוליים

  1. ספר המנהגים. ושם: הטעם יש לומר בפשיטות, מפני שבדרוש הזה מבוארות כוונות התקיעות. ומובן מעצמו שזהו בנוסף על חיוב ידיעת הלכות תקיעת שופר כמבואר בפוסקים.
  2. מג, א.
  3. לקוטי שיחות לר"ה, וילך תשנ"ב.
  4. המלך במסיבו, ב, עמ' קעה.
  5. על פי אשכבתא דרבי, עמ' 79.
  6. משיחות חג הפסח תשכ"ד
  7. קובץ ליובאוויטש, 13, עמ' 57.
  8. לקוטי דיבורים. עמ' 58.
  9. רשימות דברים, א, עמי שכח.
  10. ליובאוויטש וחייליה, עמ' 28 ; שמועות וסיפורים, ב, עמ' 67.
  11. ספר השיחות תש"ה, עמ' 12.
  12. יומן שנת תשי"ג.
  13. ביום השני של ר"ה, תנש"א.
  14. לא היה זה אותו השופר שהשתמש בו אתמול, אלא שופר ארוך יותר.
  15. יומן אראנו נפלאות, עמ' 8.
  16. סידור אדמו"ר הזקן.
  17. היום יום חלק שני.
  18. ליובאוויטש וחייליה, עמ' 27.
  19. התמים ד, עמ' פו. וראו גם אשכבתא דרבי. עמ' 121: חודש תשרי תרפ"א עבר בכל הסדרים כמו אצל רבנו [מוהרש"ב], הדביקות והבכיות הנוראות של [מוהריי"צ] שליט"א בתפילות הימים הנוראים, ובפרט המפטרים וסדר התקיעות היה באופן מבהיל מאוד, אשר ממש נמס כל לב המתפללים שם
  20. ממכתב הרה"ח ר"י פייגין, אגרות קודש מוהריי"צ, ד, עמ' 7.
  21. יומן תשי"ב, כפר חב"ד, גל' 491, עמ' 70.
  22. ליובאוויטש וחייליה עמ' 28.
  23. ממכתב הרה"ח יחזקאל פייגין, ספר השיחות תרצ"ט, עמ' 291.
  24. כפי שהוא במחזור ובסידור תורה אור, ולא כבתהלים ובשאר סידורים שהבי"ת רפויה והחי"ת פתוחה כך גם מובא בספר המאמרים תרצ"ז, עמ' 153: "תיבת 'מרחב' האמורה בפסוק זה, לפי ספרי הדקדוק היא מנוקדת בָּמרחב, ועל פי הקבלה המקובלת צריכים לומר בַּמרחב."
  25. כפי שהוא במחזור ובסידור תורה-אור, ולא בקמץ כבתהלים ובשאר סידורים
  26. ד"ה להבין ההפרש, דף עד, א.
  27. לוח היום יום עמ' צב.
(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר אוצר מנהגי חב"ד)