לב

הלב הינו אחד האברים המרכזיים שחיות גוף האדם תלויה בהם. בחסידות נתבאר כי בלב מתגלים ל"ב נתיבות חכמה כפי שמאירים בספירת הבינה שהתגלותה הוא כידוע בלב כמו שנאמר בזוהר הקדוש "בינה - ליבא".

מוח שליט על הלב

ערך מורחב – מוח שליט על הלב

'מח שליט על הלב'. איור מאת יחיאל אופנר

מח, לב ותפילין. איור: שלום פייגין

מח שליט על הלב פירושו שהשכל שולט על המידות כלומר שדחף לעשיית מעשיו של האדם אינם המידות, אלא השכל הקר. פעולה זו הינה טבעית מצד נפש האדם, אשר אצלו השכל הוא השולט, (ולא כמו בהמה אשר אצלה שולטות המידות).

המוח הוא מקום ומשכן הנפש האלקית. בתורת החסידות מהווה הלב מרכז המידות שבנפש האדם, ומכיון שתכלית האדם הוא להיות מוח שליט על הלב, ישנם בחסידות מאמרים רבים הסובבים סביב נקודה זו.

פנימיות וחיצוניות

מקורן ועניינן

בלב ישנם שני רבדים: פנימיות הלב וחיצוניות הלב.

• חיצוניות הלב היא רגש אהבה ויראה שנולד מהתבוננות, אך לא עד כדי שישנה את מהות האדם. הראיה (שרגש זה הוא חיצוני) היא שכשמפסיק להתבונן חולפת האהבה.
• פנימיות הלב כשמה כן היא, נקודת עומק פנימיות הלב, שבה נרגשת הארת החכמה שלמעלה מתבונה ודעת. והיא רגש אהבת ה' ה'תופס' את כל מהות האדם (על דרך משל כמו בענייני העולם: שלפעמים יש עניין גדול מאד מאד שכל חיות האדם תלוי בו ונוגע עד נקודת פנימיות הלב ועד בכלל, וגורם לו לפעמים לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל), עד שמהותו הפנימית משתנה: הוא מתעב את כל ענייני העולם (גם המותרים) וכל תשוקתו ומאוויו הם להתחבר ולהתקשר ולהתכלל באלוקות.

בכמה מקומות בחסידות מוסבר שהארת החכמה בפנימיות הלב הוא עניינה של נקודה בהיכלא כפי שהיא בעבודת ה'. היינו, דוקא פנימיות הלב היא ה'היכל' (מקומו הפרטי של המלך בארמונו), בו יכולה לשרות ולהתגלות 'הארת החכמה' (שבתוכה נמצאת עצם הנפש ממש.

בכל אחד מהן שייך שיהיה טמטום הלב

אלא שיש הבדל בין טמטום הלב שבין שתי הדרגות:

• טמטום הלב שבחיצוניות הלב עניינו שההתבוננות לא מגיעה ללב להוליד בו רגש.
• אבל פנימיות הלב היא טבעה של עצם הנשמה והיא נצחית ולכן כלל אין שייך בה הולדה. עניין הטמטום שבה הוא רק מה ששקיעתו של האדם בענייני ותאוות העולם מסתירים עליה. וזהו עניין ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה: חיצוניות הלב יכולה להיות 'בשבי' ממש של הנפש הבהמית - ותיקון עניין זה הוא ע"י צדקה (כללות המצוות), ואילו פנימיות הלב לא יכולה להיות בשבי אלא בגלות בלבד - ותיקון עניין זה הוא ע"י משפט (לימוד הלכות).

מביאות זו לזו

שתי בחינות אלו אינן נפרדות, אלא הראשונה מביאה את השניה, והשניה 'מתלבשת' בראשונה. דהיינו - לא תתכן אהבה פנימית בלא שתקדום לה אהבה חיצונית המביאה אותה.

עבודת האדם היא לעורר את המידות שבלב לאהוב ולירא את הקדוש ברוך הוא, וזאת על ידי התבוננות במוחין ובאמצעות זאת שליטה על הלב על ידי המוח. אם הולכים בדרך המל"ך (דהיינו: מוח, לב, כבד) - אזי אצל האדם זה עובד כמו אדם, תחילה במוחין ואז זה מוליד מידות. אבל אם האדם בוחר להתנהג כפי בהמה - אזי הוא למ"ך (דהיינו: לב, מוח, כבד) שמה שהלב מחליט זה מה שהמוח מסכים.

חללי הלב

הלב מורכב משני חללים:

• חלל שמאלי

• חלל ימני.

בחלל השמאלי מרוכז רוב הדם בלב והוא מסמל את מיקום הנפש הבהמית של האדם. מחלל זה מתפשטים כל חשקות היצר הרע למוח ומשם לכל הגוף.

בחלל הימני שוכן היצר הטוב של האדם. החלל הזה הוא כלי לקבל את הנפש האלוקית שעיקר משכנה הוא במוח. משם תתפשט הארת הנפש האלוקית לחלל השמאלי ומשם לכל הגוף.

רעותא דלבא

ערך מורחב – רעותא דליבא

אהבת רעותא דליבא

סוג אהבת ה' המכונה רעותא דליבא הינו אהבה שמקורה בהתבוננות היוצרת אהבה ויראה שכליים, פירושם המילולי של צמד המילים 'רעותא דליבא' הוא רצון הלב, הטעם לשם זה הוא כדי להורות על התשוקה והרצון הפנימי של הלב בטמונים באהבה זו ועל המשכת האהבה מההתבוננות השכלית ללב ולמעשה (דוקא דרך הלב ניתן לפעול על המעשה משום שהלב הינו אבר חומרי אך נחשב פנימי למעשים).

פנימיות וחיצוניות באהבה ויראה שכליים

באהבת רעותא דליבא קיימים מספר דרגות המחולקות בכללות לפנימיות ולחיצוניות.

אהבה ויראה שלמעלה מטעם ודעת

הדרגה הנעלית ברעותא דליבא היא אהבה ויראה שלמעלה מטעם ודעת, מקורה של האהבה נובע מהקשר העצמי של הנשמה עם הקב"ה, קשר זה מכונה עצם הנשמה. המעלה שבדרגה זו היא השגה עצמית המושגת על ידה, בשונה מהדרגה הנמוכה ברעותא דליבא ובשונה משאר סוגי האהבות המוסברים בחסידות, כלל סוגי האהבות מגיעות רק בדרגות של גילויים, אהבה זו מגיעה בעצמות, כך מסבירים בחסידות את דברי הזוהר שרק באהבת רעותא דליבא ניתן לתפוס את עצמות.

עניינים נוספים בלב

לגבי אופן שהלב מחיה את האיברים, טעם שנקרא הקב"ה "לב", ראה בערך דם לגבי גידי הדם וגידי הרוח המביאים את רוח החיים מהלב לאיברים ראה בערך גידים