יהושע קליינבערג
הרב יהושע (שייע) קליינבערג (י' סיון תרפ"א - ט"ז טבת תשע"ב) היה חסיד מסירות נפש במוסקבה, מזקני ומוותיקי הקהילה היהודית במוסקבה בזמן שלטון הקומוניסטים.
תולדות חייו
נולד בי' סיון תרפ"א בעיר ויניצה שבאוקראינה, להוריו ר' מרדכי ורבקה קליינבערג. נולד למשפחה מיוחסת של חסידי סדיגורא. הם היו 8 ילדים במשפחה, אלא שבגלל הרעב והמחלות ששררו באותה תקופה רוב הילדים נפטרו ר"ל ונשארו בחיים רק הוא, ואחותו דינה.
בילדותו הוא לא למד ב'חיידר' או ב'ישיבה' כי כבר סגרו את כל החדרים והישיבות, אלא שגם לבתי ספר הקומוניסטים הוא לא הלך ללמוד, שכן הם הטיפו דברי כפירה ולא נאה לילד יהודי חסידי ללמוד בכאלו מוסדות. אבל אם היה מתברר לממשלה שהילד לא הולך לבית הספר, הם היו יכולים לשלוח את ההורים לכלא ואת הילד לבית ילדים. לכן כדי שהממשלה לא תחשוד, הוא הלך ללמוד בסדנת שעונים. בסדנה התגלה שיש לו חוש נדיר בניית ותיקון שעונים. והוא למד שם עד שנהיה 'זייגערמאכער' (שען).
בילדותו אביו היה לוקח אותו לבית כנסת בשבתות וחגים. באותה תקופה קשה, הוריו עשו ככל יכולתם לשמר את גחלת יהדותו כדי שיגדל להיות יהודי אמיתי, אף על פי שבאותם השנים זה היה קשה מאוד.
מלחמת העולם השניה
בקיץ תש"א הנאצים ימ"ש הכריזו מלחמה על ברית המועצות. הנאצים ימ"ש נכנסו לברית המועצות מכיוון אוקראינה, שם גרה משפחתו. פחד גדול נפל על היהודים. כל אחד התכונן לעזוב את ביתו ולברוח כמה שיותר רחוק מהמלחמה. גם משפחת קליינבערג התכוננה לברוח. אחרי התלבטויות רבות החליטו הוריו שהוא יקח את התפילין שלו, ויסע באופניים כמה שיותר רחוק ממקום מלחמה. הוא לא ידע לאן לנסוע, כי לא ידע את ברית המועצות חוץ מויניצה. בעיניים דומעות נפרד ממשפחתו. זאת הייתה הפעם האחרונה שלו שראה את משפחתו[1].
ר' יהושע נסע ולא ידע לאן. בנס הוא הספיק לעבור את הגשר שמעל נער 'בוג', שאחרי כמה דקות פצצו הנאצים ימ"ש את הגשר. בכל הנסיעה ראה הרבה הפצצות. הוא הגיע לתחנת רכבת והתיישב ברכבת. במהלך כל הדרך נפלו פצצות על הרכבת והוא ראה איך אנשים נהרגים ר"ל.
הוא הגיע לתחנת רכבת לא הרחק ממוסקבה. בתחנה בדקו לו את המסמכים וראו שהוא רק בן 20 ולכן לקחו אותו לצבא. אמרו לו שעוד כמה שבועות הוא הולך להלחם ביילנה, שם נהרגו מליוני אנשים. בזמן הזה המזג האויר היה קר כי כבר ביב סתיו ולא היו לו שום בגדים חמים. אבל בצבא היה "גמח" של בגדים והלך לשם לקחת לעצמו בגדים. שם הוא ראה איש אחד שבכה מאוד חזק. יהושע שאל אותו: "למה אתה בוכה?" ענה לו האיש: "שולחים אותי מחר להלחם ליילנה ומי שהולך לשם הוא יותר לא חוזר משם..." יהושע נבהל כי הוא היה צריך לנסוע לשם גם כדי להלחם. אך הוא בטח בה' שיציל אותו.
ואכן קרא נס. בגלל שלא היו לו בגדים חמים וכנראה שהבגדים שלקח בצבא לא היו מספיק חמים הוא חלה בדלקת ריאות. הוא הובל לבית רפואה. כשהיה בבית רפואה אמרו לא שאחרי שישתחרר יהיה לו שבועיים של חופש. הוא חשב מה הוא יעשה בשבועיים האלה. הוא חיפש איזשהו יהודי דובר אידיש (כיון שלא ידע רוסית) כדי להתייעץ איתו מה לעשות. הוא מצא והיהודי ההוא אמר לו: "סע לטשקנט! חם שם ויש שם קהילה יהודית."
הנסיעה לטשקנט
היה לו שבועיים כדי להיות בטשקנט ואחר כך הוא היה צריך לגשת ללשכת גיוס. יהושע נסע לטשקנט ברכבת, ובדרך הרכבת היה עוצרת כדי שהאנשים יוכלו לצאת ולנשום אוויר. באחד מהפעמים שיצא מהרכבת לשנום אוויר, הוא רואה שהרכבת מתחילה לנסוע ואז הוא תפס בידית אחד הכרונות וככה נסע כי הוא הבין שאם הוא לא יסע עכשיו ברכבת הזאת - יותר לא יהיו רכבות והוא לא יגיע לטשקנט. הרכבת התחילה להעלות מהירות והכוחות שלו עזלו, והוא הרגיש שעוד רגע הוא יעוף. הוא לא הצליח להחזיק מעמד ושחרר את הידיים. פתאום הוא הרגיש דחיפה חזקה בגב ומשהו העיף אותו לתוך הקרון אחר. אחר כך סיפר ר' יהושע שכנראה זה היה אליהו הנביא שהציל אותו, כי בדרך הטבע הוא לא היה יכול לעוף פנימה לכרון אחר שהיה סגור.
אחרי כמה ימים של נסיע הוא הגיע לטשקנט. כידוע בטשקנט היתה קהילה חב"דית. איתם הוא התייעץ לאיזה לשכת גיוס עליו ללכת. הם אמרו לא ללכת ללשכת גיוס בטשקנט אלא ללכת לכפר קטן סמוך לטשקנט ושם להתייצב. מכיון שבערים גדולות גייסו את כולם ואילו בערים קטנות וכפרים לא לקחו את כולם.
ר' יהושע הגיע לאותו הכפר ללשכת הגיוס. ופתאום הוא ראה שיש שם שעון שלא הולך. מכיון שכבר מגיל צעיר הוא היה יודע לתקן שעונים הוא הציע לאנשים שעבדו שם לתקן את השעון. הוא התפלל חזק מאוד כדי שיצליח כי לא היו לו כלי עבודה, ובדרך ניסית הוא הצליח לתקן אותם. בזכות זה נתנו לו פטור לחודש שלם מהצבא.
עבודה בטשקנט
בטשקנט הוא מצא עבודה שנותנת פטור מהצבא. הוא התחיל לעבוד במפעל ליצור מטוסים. בהשגחה פרטית המפעל לא עבד בשבתות כך הוא יכל לשמור שבת בלי בעיות. הוא סיפר שהעבודה הזאת היתה גהינום. הם היו צריכים להטעין מתכת שהיתה מאוד כבדה ובחוץ היה מאוד חם, היתה גם עבודה להמיס מתכת ולא כולם יצאו משם חיים כי הם נכנסו לאש. ר' יהושע שכנע את המנהל שלא יכניס אותו לעבודה של להמיס מתכת. מכאן הוא עשה מסקנה ש"כשיש לאדם גהינום, הוא צריך להודות לה' על מה שיש לו ולזכור שיש גהינום יותר גרוע".
במקביל כדי להתפרנס יותר טוב כמה חסידים לקחו אותו לעבוד בשוק, אבל הוא לא היה שם רשמי. פעם אחת בדקו את השוק, וכל מי שהיה צעיר היו לוקחים לו את המסמכים ולוקחים למשטרה ומשם לצבא. כשהתחילו לבדוק ר' יהושע נבהל ואז עלה לו רעיון איך להנצל. הוא ראה קבוצת בחורים הולכים עם המשטרה לתחנת משטרה והחליט להצטרף אליהם כאילו שגם אותו לקחו. כשהם הגיעו למשטרה התחילו לחקור את כולם וכשסיימו הוא ראה שכולם עוזבים. הוא החליט גם לעזוב. ביציאה עמד שוטר שבדק את המסמכים. אם הוא ראה שלאדם אין מסמכים, אז היו מגייסים אותו במקום. כשר' יהושע יצא שחררו אותו כי היו לו מסמכים. לא לקחו ממנו מסמכים כי הוא הצטרף מרצונו ולא שמו לב שהוא הצטרף. כך הוא בדרך נס ניצל מהצבא.
חיים יהודיים בטשקנט
בקהילה היהודית בטשקנט היו מניינים, התוועדויות ולימודים מחתרתיים. פעם אחת הקהילה החב"דית בטשקנט הזמינה את ר' יהושע פעם ראשונה לפארבריינגען. בפארבריינגען חילקו שם גרעצ'קא (כוסמת). לקחו עם הידיים את הגרעצ'קא וחילקו כך לכולם. יהושוע אמר שהוא לא רוצה בגלל ההיגיינה. ואדם שחילק אמר "תשמח במה שיש" ואת המנה שלו מרח על הפרצוף של ר' יהושע. ר' יהושע נפגע קשות ויצא. ואז ניגש אליו חסיד חב"ד בשם ר' זלמן קורסק'ער. הוא הרגיע אותו ובזכותו הוא נשאר בהתוועדות והשתתף בכל התפילות והתוועדויות וכך נהיה חב"דניק.
ר' יהושע התחתן בטשקנט ונולד לו שם בן.
המעבר למלחובקה
אחרי סיום המלחמה, בשנת תש"ו, הם עברו לגור למלחובקה. במלכובקה היהדות פרחה. שם ר' יהושע הלך כל יום לבית הכנסת וגם השתתף בכל ההתוועדויות.
ר' יהושע עבד במוסקבה בסדנת שעונים. כל יום הוא היה נעלץ לקום מוקדם להתפלל ולנסוע לעבודה ברכבת.
בשנת תשי"ג בתקופת עלילת הרופאים ליהודים היה מאוד מסוכן לצאת מהבית. אבל במיוחד היה מסוכן לנסוע בתחבורה ציבורית. אם השוטרים ראו נוסעים שהיו דומים ליהודים, הם היו זורקים אותם מהרכבת באמצע הנסיע. אך ר' יהושע האמין בה שהכל יהיה בסדר וה' יציל אותו. הוא היה נוסע כל בוקר לעבודה וכל בוקר מחדש היה מתפלל חזק לה שהוא יציל אותו ולא יקרא לו כלום. בזכות האמונה שלו בה לא נגעו בו והוא נשאר בחיים.
הצלת ר' מענדל פוטרפס
פעם אחת כשהלך להתפלל בבית הכנסת, הוא שמע את החסידים נרגשים. כאשר בירר לפשר העניין, נאמר לו כי מרחק כמה מאות קילומטרים ממוסקבה היה כלוא באותה תקופה החסיד המפורסם הרה"ח ר' מענדל פוטרפס ע"ה. משם הגיעה הידיעה שהוא חולה במחלה קשה וזקוק בדחיפות לתרופות. הרופאים נתנו לו כמה ימים בלבד לחיות, באם התרופה לא תגיע בזמן. זה היה דבר מסוכן במיוחד, להגיע אל בית האסורים ולהביא את התרופה, כי יכלו לתפוס אותו שיש לו קשר עם 'אסיר מסוכן מאוד' והיו יכולים לעצור ולחקור אותו, ואולי אפילו לשלוח לבית הסוהר.
אך ר' יהושע לא פחד מדבר, והלך למרכז הק .ג. ב. ב'לוביאנקה', שם חקרו אותו הרבה, עד שהעביר את התרופות במסירות נפש, ובנס יצא בלי שום בעיות.
בשנת תשנ"א אחרי שר' יהושע עם אשתו הגיעו לרבי. ב770 ניגש אליו חבר ממוסקבה ושאל אותו אם הוא פגש את ר' מענדל פוטרפס. ר' יהושע ענה שלא פגש אותו. הוא הביא את ר' יהושע לקבוצה של חסידים, במרכז עמד משפיע מבוגר עם זקן לבן וכובע קסקט. החבר של ר' יהושע שאל ר' מענדל פוטרפס אם הוא קיבל את התרופות, והוא ענה "אכן, אני מאד מודה למי שעזר להביא לי את התרופות לכלא, אך לצערי אינני יודע מי הוא". החבר של ר' יהושע הראה עליו שהוא זה ששלח את התרופות. באותו הרגע נפל ר' מענדל פוטרפס על צווארו של ר' יהושע והתחבקו בהתרגשות. "איך אני יכול להחזיר לך? תגיד לי מה אתה רוצה? אני אתן לך כל מה שאתה מבקש. אולי אתה צריך כסף?", שאל ר' מענדל את ר' יהושע, "תודה לך, אינני צריך דבר. תודה לא-ל, אין כל צורך בכך."
המעבר למוסקבה
בשנות הכ"פיפ משפחתו של ר' יהושע עברה לגור למוסקבה. במוסקבה היתה קהילה חסידית והיו בה שתי בתי כנסת: מארינה רושצ'ה וחורלניה סינגוגא.
ר' יהושע נהיה בן אדם מאוד מכובד בקהילת מוסקבה. הוא היה אחד מחשובי הקהילה עם ר’ געצע ווילנסקי ור’ מוט'ל ליפשיץ. הוא עזר לכולם בגשמיות וברוחניות: כולם התייעצו איתו, נתן הרבה צדקה לנזקקים, נתן הרבה צדקה לבית כנסת וכו'.
ר’ יהושע השתתף בהתוועדויות במוסקבה ואף בהתוועדיות מחתרתיות שלא את כולם הכניסו לשם. כל האוכל והמשקה בהתוועדויות היו מכספו.
בשבתות היה מתארח אצל חסידים במלכובקה, ומתפלל בבית הכנסת החב"די במלכובקה, מכיוון ששם היו פחות ק. ג. ב. משאר הבתי כנסיות במוסקבה.
שעון לק.ג.ב.
ר' יהושע המשיך לעבוד כ'זייגער מאכער' (שען). הוא היה מתקן שעונים לכל האנשים החשובים והמפורסמים.
ביום אחד בהיר הגיעו אליו הק.ג.ב.. "בוא איתנו", הם אמרו. ר' יהושע חשב שהם רוצים לעצור אותו ונבהל. הם הושיבו אותו אל תוך המכונית וקשרו לו את העיניים כדי שלא יראה לאן הם נוסעים. כל הדרך ר' יהושע אמר תהילים שזכר בעל פה. אחרי שעה ארוכה של נסיע הם הגיעו למקום ושחררו לו את העיניים. "זה הקצין של הק.ג.ב." הם אמרו. "אתה צריך לתקן את השעון שלו". יהושע נשם לרווחה. הוא לקח את שעונו ואחר חצי שעה השעון היה מתוקן. בדרך חזרה הם עוד פעם קשרו לו את העיניים. אחרי שהם הגיעו חזרה הם הודו לו ושילמו לו על העבודה.
נופש
פעם אחת בחיים שר’ יהושע זכה לקבל שובר לנופש מטעם העבודה. את השובר הזה היה מאוד קשה לקבל ולא נותנים את זה הרבה פעמים.
בקיץ הוא נסע לנופש בדרום. הוא חיפש איפה אפשר יהיה להתפלל כדי שאף אחד לא יראה אותו. הוא התחיל למצוא יהודי שישאל אותו מה לעשות. הוא מצא יהודי אחד ושאל אותו: "האם יש פה בית הכנסת?" "לא." ענה היהודי, "אבל אתה כל יום יכול להגיע אלי הביתה ולהתפלל". באחד הימים אמר ר' יהושע ליהודי: "אתה, כיף לך, גר כבר בנופש ולנו במוסקבה מאוד קשה להגיע לנופש ולקבל שובר".
אחרי הרבה שנים כשר’ יהושע הגיע פעם ראשונה לרבי הוא סיפר להם את הסיפור הזה והסביר: "אתם חסידים נמצאים פה ליד הרבי כל השנה - 24/7. אתם נמצאים בנופש! אנחנו החסידים שנמצאים ברוסיה מאוד קשה לנו להגיע לנופש, מאוד קשה לקבל רישיון לצאת מרוסיה ולנסוע לרבי. לכן תהנו פה בנופש!"
הצלת מלכובקה
כידוע במלכובקה בשנים הסובייטים היתה קהילה חב"דית. בחסותה היה גם בית העלמין היהודי.
אחראי הראשי על בית העלמין היה יהודי מבוגר ששרד את המלחמה ולכן היו לו הרבה פריוילגיות מהממשלה. הוא הצליח לשחד את הק. ג. ב. שלא יעשו לו בעיות כשקוברים יהודי לא ממלכובקה. אך הוא הרגיש שהוא מדי זקן והוא צריך שמשהו יתחלף איתו במשרה, אך הוא יגיד מה לעשות למתחלף. אך הוא לא מצא איש שהסכים לסכן את עצמו.הוא פנה לר ' געצ'ע ווילנסקי שיעזור לו למצוא משהו שיסכים להתחלף עם היהודי המבוגר. ואכן הוא מצא יהודי צעיר שהסכים לסכן חייו בשביל יהודים שצריכים קבורה יהודית.
עבר זמן והיחסים בין היהודי המבוגר למתחלף הסתבכו. סיבה לכך היה השוחד למשטרה. היהודי המבוגר ביקש מהמתחלף שלו לתת לו סכום כסף מכובד כדי לתת שוחד למשטרה שלא יעשו בעיות. אך מהמתחלף נתן את הכסף מכיסו. הסכומים גדלו באיזשהו שלב לא היה לו כסף לשלם ליהודי המבוגר. היהודי המבוגר איים שאם הוא לא יביא את הכסף הוא ילשין על הקהילה היהודית במלכובקה ויהיו להם בעיות. השמועות הגיעו עד לקהילה במלכובקה. ור' יהושע החליט שהוא יעשה כל אשר ביכולתו כדי להציל את הקהילה. ר' יהושע החליט לעשות מפגש עם היהודי המבוגר. במפגש ר' יהושע שיבח אותו, אמר שיש לו הרבה זכויות מלמעלה על המסירות נפש שעשה כל החיים. בסוף המפגש ר' יהושע אמר: "בוא נחלק את הסכום לחצי. אני אשלם חצי מהסכום והמתחלף שלך ישלם חצי". היהודי המבוגר אכן הסכים. וכך מלכובקה ניצלה מההלשנות.
אנשי הקהילה העריכו את ר' יהושע על מה שהוא עשה, ולא הבינו איך ר' יהושע הצליח לשכנע את היהודי המבוגר מכיוון שהוא היה מאוד עקשן ולא הקשיב לאף אחד.
מעבר לקראון הייטס
בשנת תשנ"א הגיעה יחד עם זוגתו לרבי. בזמן ששהו אצל הרבי, ר' יהושע חלה ועבר ניתוח. אחרי הניתוח, חסידים שכנעו אותו להישאר בקראון הייטס, כדי להיות ליד הרבי ובגלל הרפואה בניו יורק. כך הוא נשאר להתגורר בקראון הייטס.
פטירתו
בט"ז טבת תשע"ב נפטר, בגיל 90. הוא נטמן בבית העלמין מונטיפיורי בחלקת אגודת חסידי חב"ד.
ר' יהושע זכור לכולם לחסיד בעל מסירות נפש, שהיה מוכן לעזור לכולם בכל מצב. היה יכול להגיד על כל דבר את הוראה בעבודת ה'.
זכה להקים דור ישרים, חסידים המקושרים לרבי בלב ובנפש, העוסקים בשליחות והפצת המעיינות.
משפחתו
- רעייתו, מרת מיא מרים קליינבערג[2].
- בנו, ר' מרדכי קליינבערג - ערד.
- בתו, גב' רבקה פלדמן - קראון הייטס.
- בנו, ר' ברוך קליינבערג - שליח הרבי במוסקבה.
לקריאה נוספת
- דו"חות, רשימות תמונות ומסמכים מפעילות 'עזרת אחים' טרם נפילת מסך הברזל - תשורה מחתונת נכדו, מר חשוון תשפ"ג
הערות שוליים
- ↑ בני משפחתו נהרגו בערך בכ"ה ניסן על ידי הנאצים ימ"ש, יחד עם כל יהודי הגטו כבר ביום הראשון של הכיבוש. לפי עדויות אחרות, נקברו חיים באדמה בימים הראשונים של הכיבוש.
- ↑ בת ר' זלמן בער דולקין ונכדה של החסיד ר' משה צבי הירש דולקין.