מלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה בשנת תשכ"ז, בין מדינת ישראל, לבין כל שכנותיה: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.
המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת המתנה מתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע מהמלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.
המתיחות שלקראת המלחמה נוצרה כאשר מצרים ושותפותיה הערביות עשו צעדים רבים שאיימו על ביטחונה וכלכלתה של ישראל. השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית והכלכלה האזורית ומהלך המלחמה הקרה הגלובלית היו מרחיקות לכת וממושכות.
בימים אלו היה עם ישראל בעולם כולו במתח גדול, גם האופטימיסטים בטוחים היו כי דבר נורא עומד ח"ו להתרחש, וכל השאלה היתה רק מה יהיה גודל האסון.
שבוע לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ביום ל"ג בעומר, דיבר הרבי לפני עשרות אלפי ילדים ובני נוער שהתאספו בתהלוכת ל"ג בעומר לפני בית מדרשו שבברוקלין, ובשיחתו הבטיח בצורה ברורה, כי הקב"ה יוציא את עם ישראל מהמצב הקשה בנצחון גדול, ובניסים ונפלאות.
שבוע ימים לאחר מכן, בבוקרו של יום שני כ"ו באייר תשכ"ז, פרצה המלחמה שהיוותה את התממשות אחת מנבואותיו הידועות "נצחון גדול ובניסים ונפלאות".
תקופת ההמתנה
הימים, ימי תחילת חודש אייר תשכ"ז.
כל צבאות ערב חברו יחדיו בכוונה מוצהרת, שהושמעה שוב ושוב - לכבוש את ארץ ישראל ולהשליך את יושביה אל הים! החרדה הגדולה לא הייתה רק מנת חלקו של העם היושב בציון. כל עם ישראל, בכל תפוצות הגולה, עצר את נשימתו. ארצות הברית הורתה לאזרחיה לעזוב את אזור המזרח התיכון כדי להציל את נפשם. כולם, כולם היו משוכנעים שהגרוע מכול עומד להתרחש...
נשיא מצרים התגרה בישראל שוב ושוב. הוא כרת ברית וחתם הסכמים עם מדינות ערביות נוספות, למלחמה כוללת של כל האומה המוסלמית כנגד ישראל הקטנה. שונאי ישראל הטילו מצור כמעט הרמטי והפילו על כל תושבי ארץ ישראל אימה ופחד בלתי ניתנות לתיאור.
הדיונים בקרב הפיקוד הבכיר של צה"ל, היו כיצד למזער את הנזקים; לדאוג שייהרגו מעט חיילים ככל האפשר ושייכבשו מיד ישראל מעט שטחים ככל האפשר. גם האופטימיסטים הגדולים החליטו ללא צל של ספק, כי בימים הקרובים עומד להתרחש משהו נורא.
רבים מתושבי ארץ ישראל שהיתה בידם האפשרות, נמלטו לארצות חוץ, בתקווה להציל את נפשם[1].
תשובות מרגיעות מהרבי
בשעה קשה זו, נשמע קולו הצלול והזך של מנהיג הדור ונשיאו - לא לעזוב! הרבי הבטיח לכולם כי נסים ונפלאות יתרחשו לעם ישראל, וכי אין לפחד או לחשוש. דבריו של הרבי היו נראים תלושים מן המציאות לנוכח המצב, אך הרבי חזר על עמדתו בנחישות שוב ושוב.
ברוב המקרים, דבריו אלו של הרבי נאמרו באופן פרטי, לאנשים ששאלוהו מה לעשות. כך אמר גם למשפחה בברוקלין שביקשה ברכה בעבור קרוביהם בארץ הקודש השיב: "אין דעתי נוחה כלל וכלל מהבהלות והגזמות וה' ישמרכם בתוככי כל אחינו בית ישראל שליט"א בכל מקום שהם ובפרט במקום אשר עיני ה' אלקיך בה תמיד"[2].
להורים ששאלו אם בנם השוהה בארץ ישראל ימהר לשוב לביתו בארצות הברית, ענה הרבי: "פשוט שאין לפחד ולא יפחידוהו וגם לא את עצמם ויקוים ונתתי שלום בארץ וגו'"[3]..
אולם המצב האיום והתחזיות הקודרות בכלי התקשורת בארץ ישראל ובחו"ל לא נתנו להירגע. גם בכפר חב"ד האווירה הייתה מתוחה. באופן לא צפוי נתקבל בכפר חב"ד מברק מיוחד מהרבי, וכה היו דברי קודשו: "ועד כפר חב"ד והרב בראשם שליט"א זכו ונמצאים בתוככי רבבות אלפי ישראל בארץ הקודש אשר עיני ה' אלקיך בה תמיד ובוודאי ובוודאי לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ה' ישמור אותם וכל בני ישראל שליט"א מעתה ועד עולם. המצפה לבשורות טובות, בטוב הנראה והנגלה, הנראה והנגלה בקרוב".
המברק היה כה שונה בנוף התחזיות הפוליטיות והצבאיות - עד שכל כלי התקשורת בארץ ישראל עטו עליו כמוצאי שלל רב.
הפעם הראשונה שהרבי דיבר על כך בפומביות, בקול גדול ונחוש באוזני רבבות אנשים, היה ביום ל"ג בעומר, שבוע לפני פרוץ הקרבות. באותו יום - ל"ג בעומר תשכ"ז - נערכה בשדרות "איסטערן פארקוויי" תהלוכת ל"ג בעומר המסורתית לכבוד יום הילולא של רשב"י. עשרות אלפי ילדים שצעדו במפגן של קידוש שם שמים, עצרו בשדרה מול 770 והמתינו למוצא פיו של הרבי.
כמו בכל תהלוכה, גם הפעם נשא הרבי נאום בפני אלפי הילדים והוריהם שנכחו במקום. בקול צלול ותקיף, פתח הרבי בלימוד לקח והוראה לכל ילד מישראל, בכל הדורות, מחיי התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי. בתוך דבריו השמיע הבטחה ברורה כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל, והמצב הקשה שבו נתון עמו ישראל, סופו שיסתיים בניצחון גדול, בנסים ובנפלאות.
הרבי פנה אל ילדי ישראל ואמר להם בהתרגשות רבה: "אחיכם ואחיותיכם הנמצאים בארץ הקודש, ארץ ישראל, עומדים עתה במצב כזה, שהקב"ה מגן עליהם ושולח להם ברכתו והצלחה וישועה במידה מוגדלת, כדי שייצאו - ואמנם ייצאו - מן המצב הנוכחי בהצלחה בניצחון גדול, בנסים ונפלאות".
הרבי אף הוסיף ואמר לילדי ישראל כי יש להם הכוח לסייע לעם ישראל במצב הקשה: מוטלת עליכם זכות מיוחדת, לעזור להם על ידי שתלמדו פסוק נוסף בתורה, ועל ידי שתקיימו עוד מצווה ועוד מצווה. לא להזניח שום הזדמנות בזה, וגם תעסקו במצות ואהבת לרעך כמוך. להשפיע על ידידיכם וקרוביכם והמשפחה, שגם הם יסייעו ככל האפשר להפיץ תורה ומצוות. הרי כפי שאמר רבי שמעון בר יוחאי: זה מציל כל יהודי בכל מקום בו נמצא, מן הקשיים בהם נמצא. וזה מביא לו ברכת הקב"ה במידה גדולה. וישועה והצלחה, ויקוים אז מה שקראנו בפרשת אתמול: 'וישבתם לבטח בארצכם'. שיהודי ארץ הקודש ישבו בביטחון: 'ונתתי שלום בארץ', שהקב"ה יהיה לאלקים שלנו, ולכל בני ישראל בכל מקום בו נמצאים".
דבריו של הרבי נאמרו בלהט רב, בקול ברור ובוטח. מנימת הדברים ומתוכנם היה ברור כי אין זו תפילה או משאלה - אלא הבטחה ברורה!
הדברים שפורסמו בכל העולם כולו נסכו בטחון ועידוד רוח בליבותיהם של כל איש ואשה בישראל, ושינו את מצב הרוח הקודר של יהודי העולם מן הקצה אל הקצה.
המסר מגיע לארץ
בימים ההם טרם היו האמצעים להעביר את דבריו של הרבי ארצה בשידור חי, כפי שהיה לאחר מכן, משך שנים רבות. ברור היה כי יש לעשות הכול כדי להעביר את דבריו של הרבי לתושבי ארץ ישראל. לכולם היה ברור שדבריו של הרבי המנהיג, יסכו ביטחון ואמונה בקרב תושבי ישראל, וירגיעו במעט את החרדה העמוקה שאפפה את הציבור.
איך באמת הגיעו דבריו המרגיעים של הרבי לארץ ישראל?
מסתבר כי הזכות נפלה לידיו של החסיד הרב יוסף וינברג. הרב ויינברג נסע ל-770, וכשהגיע לשם שאל את הנוכחים אם השיחה של הרבי נשלחה לארץ הקודש. הוא נענה בתשובה ששלחו את התשובה בדואר". הרב יוסף ויינברג שלא רצה שבני ישראל ימתינו במתח מספר ימים נוספים, לקח קלטת ונסע עם בנו לשדה התעופה. הוא ביקש לשלוח את הקלטת עם מישהו שנסע מיד לארץ ישראל, אך המצב היה כה מסוכן, עד שאנשים לא טסו לארץ מפחד. וכי מי נוסע למקום שבכל רגע הערבים יכבשו אותו?! טיסות רגילות לארץ כבר לא יצאו.
בכל זאת, היו מעט מתנדבים אמריקנים שנסעו כדי לעזור במלחמה ולנסות להציל את הארץ. ביניהם היה גם הרב חיים סולובייצ'יק - בנו של הגאון רבי יוסף בער, והרב ויינברג ביקשו שייקח את הקלטת לארץ ישראל. לשאלתו של ר' חיים, השיב הרב ויינברג כי הוא נושא בידיו בשורה טובה לתושבי ארץ ישראל!.
הקלטת אכן הגיעה לידי חסידי חב"ד בירושלים. החסידים התאספו אז להתכנסות מיוחדת שהתקיימה בבית הכנסת חב"ד שבשיכון חב"ד בירושלים כדי להאזין לסרט ההקלטה. מאות הנוכחים שמעו היטב את הקול הקדוש של הרבי, קול גדול, ברור ומבטיח: "הקדוש ברוך הוא כבר מגן על ארץ הקודש ועל אחינו ואחיותינו הנמצאים בתוכה. וישועה במידה מוגדלת קרובה מאוד לבוא".
בציבור אחזה התרגשות גדולה. הגאון הרב חיים שמואלביץ, ראש ישיבת 'מיר' המפורסמת, ששמע אף הוא את דברי קודשו של הרבי אמר כי הם "החיו אותו". היה ברור כי אין להשאיר את הבשורה הטובה רק לחסידי חב"ד, וכי יש להביא את דברי הרבי המרגיעים לכל יהודי. בעיתונות של אותם ימים פורסם כי "שליח מיוחד של הרבי הגיע אתמול לישראל והביא עמו את סליל ההקלטה של דברי הרבי". ואכן, זמן קצר לאחר מכן, הושמעו דברי קודשו של הרבי מעל גלי האתר בישראל, ואלפים רבים זכו לשמוע סוף סוף דברים אופטימיים, דברי עידוד והרגעה, לצד הבטחה נדירה של ישועה גדולה.
מבצע תפילין
בשבת מברכים סיון, פרשת במדבר תשכ"ז, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כאשר עם ישראל היה נתון במתח רב ובמצב רוח קודר. הרבי יצא בקריאה נרגשת לצאת לרחובה של עיר ולזכות יהודים בהנחת תפילין, ובפרט לחיילי צה"ל העומדים על משמרת ארץ הקודש. הרבי שימש כמקור של כוח ועידוד לעם ישראל, והשמיע קול צלול ונחוש:
שכשהקב"ה מנהיג מלחמה מתבטל האויב לגמרי ואז ‘לא נפקד ממנו איש' שכולם נשארים בשלמות, והסגולה לזה היא המצוה שהוקשה לכל התורה כולה, מצוות תפילין שעליה מובא בגמרא: א) "כל המניח תפילין מאריך ימיו" ב) "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך - אלו תפילין שבראש".
והמשיך הרבי בדבריו, שכאשר החיילים בצבא יניחו תפילין: הרי זה מטיל אימה ופחד על אויביהם, ובזה יחסכו מלחמה וכצהל יהודי שיניח תפילין לזכותם של אנשי הצבא, על ידי זה יעזור לחיילים באריכות ימים, ושפחדם יפול על כל העמים. ואכן מיד בצאת השבת פורסמה אותה שיחה באה"ק ובכל רחבי תבל - ובעצם כך החל המבצע הגדול שזכה לכינוי מבצע תפילין.
המלחמה
ביום שני כ"ו באייר תשכ"ז, בשעה 8 בבוקר, הודיע דובר צה"ל: "משעות הבוקר המוקדמות מתנהלים בחזית הדרום קרבות עזים בין כוחות אוויר ושריון מצריים, שנעו לעבר ישראל, לבין כוחותינו שיצאו לבלמם. מטוסי חיל האוויר הישראליים יצאו לעבר מטוסים מצריים והתפתחו קרבות אוויר".
הפחד של תושבי ישראל שהצטבר אצלם בשבועות האחרונים, העצים שבעתיים. הוסיף לכך הנאום לאומה שנשא ראש הממשלה לוי אשכול באותו יום, נאום מבולבל ומגומגם. בין השאר אמר: "בימים אלה, העלולים להיות ימי מאבק דמים אכזר, מיטשטשות המחיצות בין חזית לעורף. בימים אלה - כל העם צבא, כל הארץ חזית. כל אחד ואחד מאתנו בכל מקום ובכל שעה, חייב לראות עצמו מופקד על הגנתה של ישראל".
מיד עם פרוץ המלחמה כשהערבים התפארו ב"ניצחונותיהם" ושידורי ישראל שמרו על שתיקה, הרגיע אדמו"ר שליט"א ואמר כי המצב אינו כפי המפורסם בכלי התקשורת, והוסיף : "הכותל המערבי יהי' בקרוב בידינו"...
מיד עם פרוץ המלחמה, פנו אל הרבי משפחות מניו יורק שעמדו להשיא את בניהם בכפר חב"ד ואשר החתונה נקבעה לימים ספורים אחרי ה"5 ביוני", המשפחות שאלו את עצת הרבי למתי לדחות את החתונה, כי קשרי האויר עם ישראל נסגרו, ואף אחד לא העלה על דעתו שלאחר שבוע יוכלו כבר להגיע לארץ, תשובת הרבי היתה חד משמעית, החתונה תערך בעתה ובזמנה, וכולם יוכלו לנסוע ולהגיע בשלום, וכמובן שכך אמנם היה. המלחמה נסתיימה תוך ששה ימים והמחותנים חגגו את החתונה בארץ ישראל בסמן טוב ובמזל טוב.
הניצחון המופלא
הבלתי יאומן קרה ומלחמת ששת הימים, כפי שנקראה לאחר מכן, נרשמה לדורות כנס הצלה של העם היושב בציון. הניצחון המופלא שאין לו אח ורע היה לעובדה קיימת. ארץ ישראל, לא רק שלא נפגעה מהמלחמה, אלא חיילי ישראל שחררו חלקים נרחבים מאויביה, כגון: רמת הגולן, עזה, כל מדבר סיני עד לתעלת סואץ, ובעיקר את המקומות הקדושים: ירושלים עיר הקודש, חברון עיר הקודש, קבר רחל, ועוד מקומות.
התרוממות הרוח והתעוררות הנפש אחזה בכל חוגי היישוב בארץ ישראל בעצמה כזו שדורות רבים לא ידע עם ישראל כמותם; רבים-רבים התקרבו יותר אל ה', בקבלת עול תורה ומצוות. רבבות שטפו את המקומות הקדושים שהיו סגורים במשך שנים רבות, והשיחו תחינה ותפילה של הודאה לפני היושב במרומים.
פחות מחודש ימים לאחר מכן, נערכה עצרת הודאה מרכזית באחד מכיכרותיה הגדולים של ירושלים. אל העצרת הגיעו כל גדולי התורה והיראה של ירושלים עיר הקודש. בהתרגשות רבה התקבל שלוחו של הרבי, הרב יוסף ויינברג, האיש שזכה להיות מביא הבשורה לארץ ישראל בימי הפחד והאימה - אותם דברי קודש של ישועת הכלל שנאמרו בעיצומו של יום הישועות - ל"ג בעומר.
מסקנות מהמלחמה
התוועדויות חג השבועות ושבת קודש פרשת בהעלותך, ט' בסיוון ה'תשכ"ז, היו סמוכות לניצחון במלחמה. במהלכן הרחיב הרבי על משמעות המאורעות בארץ הקודש.
הרבי אמר, שבקריאת התורה של החג רמוזים המאורעות, בפסוק: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". בפלפול הלכתי עמוק העלה את המסקנה כי למצרים העכשווית דין מצרים הקדומה, מבחינת ההלכה, ובהתאם לכך הסביר את משמעות הפסוקים בהתייחסות למאורעות שאירעו בשבוע זה.
הרבי העלה, בין השאר, על נס את האחדות שקדמה והביאה להצלחה באה"ק, ואת תוצאות ההצלחה בכיוון של "ואביא אתכם אלי". עוד אמר: מסירות הנפש שגילו יהודים בארץ הקודש - אין לה מקור בחישובים הגיוניים מפוכחים, כי אם נובעת היא מעצמותו הפנימית של עם ישראל, של גוי קדוש הרוצה בארץ הקודש.
בהמשך הדברים עמד הרבי על גילוי נוסף של עצמות הנפש היהודית - ההתרגשות וההתעוררות שבפגישה עם הכותל המערבי: אלפים ורבבות התעוררו והתקרבו אל הקב"ה, ואכן אירע כאן "נס" (מלשון התעלות, דוגמאת נשיאת נס). כשנראה עין בעין כי יש בורא ומנהיג לעולם.
ניצול ההתעוררות
הרבי דרש להשתדל, שההתעוררות של בני-ישראל לתשובה תנוצל לעניינים מעשיים, בקיום המצוות, ואז תהיה נצחית וברת-קיימא ותהווה הכנה קרובה לביאת המשיח: האחריות והזכות התמידית, המוטלת על כל איש ישראל, לקרב יהודים אחרים ליהדות, קיימת עתה ביתר שאת, ובמיוחד בעניין של הנחת תפילין, שהשעה צריכה לכך, ועדיין יש צורך בסגולה של "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" שלפי חז"ל הכוונה לתפילין.
בהזדמנויות רבות חזר הרבי והדגיש את החשיבות המיוחדת בשעה זו להנחת תפילין ולזיכוי אחים רחוקים במצווה גדולה זו, הן כסגולה להצלחת העם והן כנקודת אחיזה להבאת ההמונים לידי התקרבות מעשית ומתמדת אל הקב"ה ואל תורתו ומצוותיו.
כל השנה שלאחר מכן המשיך הרבי לדבר על המצב, לתבוע "שינויים" ולנצל את ההזדמנות. במיוחד בחודש תשרי שבו השמיע את המאמר ד"ה "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", בהתוועדות יום שני של ראש-השנה (המאמר הוגה על-ידי הרבי לקראת ראש השנה תשנ"ב - עם סיום שנת "אראנו נפלאות").
התעוררות כללית לתשובה
בהתוועדות י"ט כסלו תשכ"ח הקדיש הרבי שיחה ארוכה לחרדה ולהתעוררות שהקיפה את העם בתקופת מלחמת ששת הימים:
לפני פרוץ המלחמה הרגישו הכל את הסכנה וגם ציפו לרחמי שמים, ורק לאחר ההצלחה בחסדי ה' ובניסי ה' - החלו להשמע צלילים של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ההכרה כי יד ה' עשתה זאת - רק היא תשלים את ההצלחה בכל השטחים.
בתוך דבריו התעכב הרבי על דבריהם של מתווכחים המערערים על העובדה שהיתה התעוררות תשובה במלחמה זו. מתווכחים אלו מסתמכים על מדרשים ופירושים, "להוכיח" שהתעוררות התשובה אינה התעוררות. ברם, דרשות לחוד והלכה פסוקה לחוד. על הדרוש נאמר "אין משיבין על הדרוש" כי לדרוש דרכים משלו, ואילו לגבי המעשה בפועל קובעת ההלכה הפסוקה בלבד. כאן האריך הרבי להוכיח מן הלכה, שהרהור תשובה בלבד ואף ספק של הרהור תשובה עושה את האדם לבעל תשובה. הרבי הסביר גם את חשיבותה הגדולה של מסקנה זו (שאכן היתה התעוררות תשובה) בדבר עתיד המצב באה"ק, מכמה בחינות. ההכרה בעובדה שאכן היתה התעוררות תשובה - עשוייה לקרב את הגאולה השלימה.
הרבי ציין שאם לא היה המשך להתעוררות של אז - הרי זו אשמת אלו שלא ניגשו ליהודי בדברים היוצאים מן הלב ובדברי רגש: "הבה ונתחזק בקיום המצוות". אלו שלא התביישו, ופנו ליהודים בתל-אביב ובחדרה וכו' ואף ב"טיימס סקוור" בהצעה להניח תפילין - נוכחו שלא נדחו, כי-אם אדרבה.
הרבי הדגיש והבהיר כי "ששת הימים" לא היו "גאולה" ולא "אתחלתא דגאולה" ולא חלק מכל אותה אמונה ומכל אותן תקוות שלנו לגבי העתיד לבוא. אבל, הרי היתה כאן הצלה ברורה של היישוב היהודי בארץ ישראל! היו סכנות נוראות וברוך-השם יצאו מהן בניצחון גדול, הכל ראו כי לא היה זה ניצחון טבעי. ואיך אפשר שלא ללמוד לקח ממאורע כזה?
הרבי אינו מסתיר את דעתו כי "אלה אשר צריכים היו לפעול, לעורר, לעשות, לא עמדו במבחן" לא נתגלו בארץ ישראל, בתוך היהדות הדתית של ארץ ישראל, אותם האנשים אשר 'יתרגמו' את ההתעוררות ל'שפת המעשה'.
כדי להדגים את הדברים סיפר הרבי בשם אדמו"ר הריי"צ: לפני כחמישים שנה מקובל היה ברוסיה כי איטליה היא ארץ שאין בה סדר ואין בה יד מארגנת. כשחזר הרבי מביקור באיטליה סיפר, כי ראה בתחנת רכבת קטר משוכלל ביותר, על הפסים עמדו גם קרונות נאים ומשוכללים. לפתע שרק הקטר והחל לנוע במהירות, אבל הקרונות נשארו לעמוד על עמדם. הוברר, כי פשוט שכחו לחבר את הרכבת אל הקטר הדוהר, וממילא הקטר נסע מהר אבל הקרונות נשארו עומדים ללא ניע. וכך בדיוק - אמר הרבי - המצב בארץ ישראל כיום. ה'קטר' דוהר אבל ה'קרונות' נשארים עומדים. יש התעוררות לאמונה, יש רצון לחזור אל היהדות, אבל אין מי שייצור את הקשר ההכרחי בין ההתעוררות לבין המעשים. לכן, מסביר הרבי, נשארה האמונה בבחינה של "גנבא אפום מחרתא רחמנא קרייא". גם לגנב החותר תחת בית כדי לגנוב בו, והוא עובר בצורה החמורה ביותר על איסור התורה לגנוב, יש אמונה שהרי בשעת מעשה הוא מתפלל אל ה' ומבקש להצליח בעבירה שבידו. בישראל יש בעלי 'אמונה' שהרי בשעת מעשה הוא מתפלל אל ה' ומבקש להצליח בעבירה שבידו. בישראל יש בעלי 'אמונה' שהם אכן מאמינים, אבל האמונה שלהם היא כאמונתו של אותו גנב: תוך כדי אמונה ואפילו תוך כדי תפילה מוסיפים לעבור על איסורי תורה חמורים.
ולא קם בישראל מי שיבהיר כי אין אמונה ערטילאית, אין אמונה בלי מעשים.
לפעול את שינוי המקום
הרב שמואל אבידור הכהן זכה לשמוע מהרבי דברים נחרצים כבר בשנת תשכ"ח וכפי שהתפרסם ברשימה פרטית מאותה יחידות[4]:
לשאלתו של הרב מה לכתוב עכשיו בעתון אודות המשך התעוררות מ"ששת הימים", השיב הרבי: אני התחלתי בנוגע ל"מבצע תפילין", ובאמת אפשר לפעול הכל, אפילו עניינים הכי קשים... יש לפעול רבות שיהודים יתחילו ללכת בשבת לבית הכנסת, ולא מצד העובדה שהיום שבת לכן צריך ללכת לבית הכנסת, כי זה לא פועל כלום. אצל כולם יש הבדל בין שאר ימי השבוע ליום השבת, אפילו לאלו שהולכים לחוף הים - לוקחים הם אוכל אחר מבשאר הימים ואין היום אפור אצלם, משום שהם חשים הרגשה חגיגית במשהו ("ווייל זיי פילן אביסל יום-טוב'דיק"), ואם כן רואים שאפילו הוא חש באווירת חג ("ער פילט אז עס איז יום טובד'דיק"), אינו עושה שאר העניינים. כמו כן ללכת לבית הכנסת משום ששבת היום לא יפעלו עליו כלום. אלא עצם העניין שהולך לבית הכנסת - בזה עצמו כבר מרגיש עצמו שייך יותר לעם ישראל, ואפילו שלא יתפלל שם כלום, אלא שבמשך הזמן שיהיה שם ("וועט ער שוין זאגן") יאמר לבסוף איזו תפילה קצרה, או קפיטל תהילים - עד שיתפלל יחד עם כולם. ולפעמים יאזין לדרשה וזה יפעל שינוי עיקרי בחיים היום-יומיים שלו, וכמו בתפילת שחרית - הכוונה היא לא רק שבשעה שמתפלל יהיה שייך לקדושה, אלא שזה יפעל על כל היום כולו שהנהגתו תהיה באופן אחר. כך גם עניין הנ"ל יפעל שינוי המהות. כי "ששת הימים" צריך תגובה בדבר עיקרי ושינוי המהות ומסירות-נפש, ואין הפירוש בגוף - אלא כמו שאדמו"ר הזקן מפרש: נפש פירושו רצון וכמו שכתוב "אין נפשי אל העם הזה".
בהמשך השיחה אמר הרבי: התווכחתי עם ראש ישיבה אחד והוא אמר לי - שהשינוי צריך להיות קביעות עיתים לתורה יותר, אך זה לא שייך ל"ששת הימים" (בעיקר). תמיד צריכים להוסיף ולהשתפר בכל העניינים, אלא שכאן צריך להיות שינוי מהותי, שאת זה יביא העניין הנ"ל (והאריך מאוד הרבה בתוצאות הטובות שיהיו מזה).
עד כאן מדבריו של הרבי עם הרב אבידור הכהן.
אם מסתם יהודים תבע הרבי יתר פעילות ושינויים, מחסידיו עושי דברו על אחת כמה וכמה. "מבצע תפילין". פעילות עם אלמנות ויתומי המלחמות. ביסוס המוסדות בירושלים. אלה ועוד היו תביעותיו של הרבי מן החסידים.
בכיה לדורות
בד בבד החל הרבי בפעילות נמרצת למען יישוב השטחים ששוחררו במלחמה זו ונגד הכוונה למסרם לגויים. על הדו-שיח שניהל הרבי בנושאים אלה עם אותו עיתונאי מסופר בשיחות קודש שם:
הרבי: אודות התיישבות בעיר העתיקה, למה מונעים זאת? והוסיף: עשו שגיאה בזה שלא שילחו את הערבים. היו צריכים לומר לכל אחד ואחד (מהערבים) אתה חייב מיתה כי הנך מורד, אבל בכל זאת קח מאה ל"י והפעקל [= והחבילות] שלך ולך.
אז, כשהיו באים למצרים ומסתובבים שם, (או לסוריה), והיו מספרים את הטוב שבישראל, שאמת היינו חייבים מיתה אלא שישראל "רחמנים בני רחמנים" הם ולכן הניחו לנו.
אבל עכשיו, שהשאירו את הערבים במקומותיהם, ושם הם מדברים רעות ועוד מעט מגיעים לבחירות, וישראל היא מדינה דמוקרטית, וממילא יתנו להם לבחור, ומי יודע מה יהיה, ובטח יבנו להם במקום החורבות שלהם שיכונים חדשים.
הרבי המשיך ואמר: לא הייתי במצרים ולא דברתי עם נאצר, אבל אני בטוח שאצל נאצר היה מונח בפשטות ("איז געווען אפגעלייגט) שסיני הוא של ישראל, ולא חלם שיקבל זאת בחזרה, וכן אותו דבר בכל העולם כולו, אלא שישראל גופא נתנה מקום לסברא כזאת. וזו שגיאה גדולה אשר אי-אפשר לתקנה, ואם מפני שמפחדים מרוסיה - אז אמריקה צריכה לפחד מרוסיה ולא ישראל.
