הבקשות מהרבי שיעלה לארץ ישראל

פעמים רבות ביקשו מהרבי שיעלה לארץ ישראל אם לביקור ואם באופן קבוע. הבקשות באו הן מצד אנ"ש חסידי חב"ד והן מצד אישים שונים בארץ ישראל.

המענות של הרבי לפונים, היו מגוונים ומרתקים והתחלקו לפי זהות הפונים ותוכן בקשתם.

רקע

גישתו הכללית של הרבי

בעקבות מעורבותו הגדולה בנעשה בארץ ישראל, אישים רבים שביקרו את הרבי לא התאפקו מלשאול אותו מדוע איננו עולה לארץ. הרבי היה מודע לשאלה וענה עליה לשואלים.

בתשובותיו לומדים שהרבי ראה את יהדות התפוצות כספינה טובעת ואת ארץ ישראל כסירת ההצלה. הוא סבר שמתפקידו להציל את יהדות התפוצות מטמיעה ומהתבוללות קודם שיהיה רשאי לעלות לארץ ישראל.

לשואלים ענה שאם היה יושב בארץ, השפעתו על יהדות התפוצות, הגדולה פי שניים מיהדות ארץ ישראל, היתה מוגבלת. הרבי גם הטעים כי בארץ יש השפעות פוליטיות וחברתיות המצרות על אפשרות קיומם של קשרים. לעומת זה, בניו יורק, עומדים לרשותו יותר אמצעים לסייע ולהנהיג את אנשיו בכל רחבי העולם, והלחץ התקשורתי נמוך יחסית.

הרבי ציין כי הוא חייב להימצא היכן שישמעו לו, ורק בארצות הברית, ישמעו לו. בארץ ישראל לא ישמעו. הארץ רוויה מחלוקות, וקשה יותר להשפיע בה, טען הרבי. נקודה נוספת ציין שבארץ קורים דברים שנוכחותו בארץ תחייבו למחות כנגדן ובזה אינו רוצה להתעסק.

לאחרים ענה, שאם יבוא לארץ לא יוכל עוד, על פי ההלכה, לצאת מהארץ. במקרה זה ינטוש למעלה משלושה מיליון יהודים החיים בארצות הברית, וכשיעזוב אותם הסיכוי שישמעו לו מארץ ישראל יהיה נמוך יותר.

את התשובות לשאלת אי-עלייתו של הרבי לארץ הוא נתן בשיחות אישיות או במכתבים, וכמעט לא התייחס לכך בפומבי. פעם אחת, כשקרא לחסידיו לעלות מברוקלין לישראל ("אשרי חלקם של כל אלו שיסעו מחוץ לארץ, מברוקלין, להתיישב בכפר חב"ד וסביבותיה"), במהלך התוועדות פומבית בשנת תשי"ט (1959), התייחס לשאלה מדוע הוא-עצמו אינו עולה לארץ: "ישנם השואלים למה אני בעצמי אינני נוסע להתיישב שם. ובכן, זהו עניין שאינו תלוי בי, ובינתיים אינני יכול לעשות זאת, אבל אין לזה שייכות לכל השאר, חוץ ממני. אינני יודע אם הם משערים מה מעכב אותי, ואם זה נוגע שהם יֵדעו או לא, ובכל אופן, לא על זה מדובר עתה".

אחד הנימוקים הפנימיים יותר שבגינם לא עלה הרבי לארץ היה הצורך הנפשי שלו להיות קרוב ל'ציון' חותנו האדמו"ר הריי"צ ולמקום שבו בחר לפעול.

החסידים בארץ ישראל, מצדם, ציפו והשתוקקו לעלייתו או אפילו לביקור של הרבי בארץ. ואף נעשו כמה יוזמות במשך השנים של בקשה והזמנה לרבי שיבקרם בארץ ישראל.

עליית מנהיגים רוחניים

כשם שהרבי סבר כי תפקידו ופעילותו למען היהדות העולמית אינם מתירים לו לעזוב את ארצות הברית ולעלות לישראל, כך תבע מרבנים וממנהיגי קהילות בחוץ-לארץ להעמיד את טובת צאן מרעיתם מעל שאיפתם האישית לעלות לארץ הקודש. דעתו היתה נחרצת כי רב ומנהיג קהילה אינו רשאי לנטוש את עדתו ולעלות לארץ ישראל, כל עוד אין במקום מי שיכול למלא את מקומו ולהיכנס לנעליו. הוא חשש מהגברת ההתבוללות ומהיחלשות האמונה היהודית בקרב יהדות הגולה אם המשפיעים הרוחניים יעזבו אותה.

כאשר הרב רפאל-ברוך טולידנו, מגדולי רבני מרוקו, העתיק את מקום מגוריו לאנגליה, ולאחר מכן, בשנת תשכ"ג, 1963, עלה לארץ ישראל, הביע הרבי מידה של חשש בכותבו: "וכפי המצב בעירו [מקנס] ובמדינתו [מרוקו]… השפעת כבוד הדרת גאונו שם נחוצה ביותר וביותר". במקביל קרא לרב טולידנו "להשפיע גם על שאר הרבנים הספרדים במרוקו לעמוד על המשמר לראות בשלום אחיהם ולרעות צאן מרעיתם… הצריכים משמרת ומשמרת למשמרת הקדש". אחד מרבני דרום אפריקה, הרב נחמן-מאיר ברנהרד, ביקש לסיים את תפקידו ברבנות קהילת אוקספורד ולעלות לארץ. הרבי עמד על דעתו שעליו להמשיך במשרתו ולא לעזוב את הקהילה. בפגישה עמו התבטא: "האם אתה לא חושב שגם אני רוצה להיות שם, במקום הקדושה? אבל יש לנו אחריות". עמדתו לגבי עליית רבנים ומנהיגי הקהילות היהודיות בחוץ-לארץ היתה עקרונית. כך התבטא בשנת תש"ל, (1970): "מי שהוא בעל השפעה וביכולתו להציל נפשות ישראל בארבע אמות שלו – זה פיקוח נפשות. עליו לעשות חשבון נפש אמיתי ולברר אם אמנם רצונו לעלות לארץ ישראל או שרצונו לברוח ממילוי תפקידו ושליחותו".

במשך שנים שררה מחלוקת בין השקפתו של הרבי ובין התפיסה שהיתה מקובלת על ממשלות ישראל. המדיניות הישראלית ייצגה מסר אחד כלפי יהדות התפוצות – עלו לישראל. המדינה השקיעה רבות בעידוד העלייה ובקליטתה בארץ, אך התנגדה בעבר להפניית משאבים למטרות חינוכם של יהודי התפוצות. השקעה בביסוס החיים היהודיים בגולה עמדה לכאורה בסתירה לשאיפתה של מדינת ישראל לגרום ליהודים לעזוב את מקומות מגוריהם.

הרבי סבר שההתמקדות בקריאה לעלייה מפקירה את חלק הארי של העם היהודי, שסביר להניח כי לא ייענה לקריאה זו. דעתו היתה הפוכה ממדיניותה של מדינת ישראל: ככל שעוד ועוד יהודים בעלי זהות יהודית מפותחת יעלו לישראל, יופקרו הקהילות היהודיות לגלי הטמיעה וההתבוללות. הוא סבר כי בראש ובראשונה יש להגביר את הזהות היהודית, על ידי חינוך יהודי ופעילויות להעמקת הזיקה היהודית. וממילא, ככל שיהודים יהיו מוּדעים יותר ליהדותם גם יגדל פוטנציאל העלייה של הקהילות האלה. הרבי ביקש לקדם את ההכרה כי בהיעדר קרקע של חינוך יהודי פוחת גם העניין שמגלים יהודי התפוצות בישראל.

אדמו"רי חב"ד

למעשה, מלבד אדמו"ר הריי"צ שביקר בארץ פעם אחת בלבד בשנת תרפ"ט, אף אחד מאדמו"רי חב"ד לא ביקר בארץ הקודש.

הרבי התייחס לדבר בשיחה פומבית שנשא בשבת פרשת ויקהל תשנ"ב בה נאמר: "רואים בשנים האחרונות איך שנעשה ה"ויקהל" בפשטות - קיבוץ גלויות דבנ"י מכל העולם שעולים לאה"ק, והעלייה היא באין ערוך להעליות שהיו פעם בדורות שלפנ"ז. [ולהעיר שרבותינו נשיאינו לא היו באה"ק, ואפי' לא בביקור, וגם נסיעת כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה מפני שנמנע ממנו לבקר ב"קברי-אבות" דראסטוב, וליובאוויטש וכיוצא בזה]".

בקשות מאנ"ש חסידי חב"ד בארץ

תשי"ג

בקיץ תשי"ג, פנו אל הרבי, אנ"ש בארץ הקודש וצרפת, בהזמנה בקשה והפצרה, שהרבי יבוא לביקור להתראות עם אנ"ש, שהרי רבים חפצים להתראות, ואינם יכולים לבוא בעצמם לביקור בבית חיינו בניו יורק.

חתמו על הזמנה זו, רבני חב"ד, גדולי החסידים, אנ"ש והתמימים, מארץ הקודש ומצרפת. בסך הכל מתועדות כיום כ-300 חתימות, על הזמנה ובקשה זו.

מכתב הבקשה וההזמנה של אנ"ש בירושלים:

בשם קהל עדת אנ"ש בעיה"ק ירושלים תובב"א ושאר ערי ועירות "ישראל" אנו פונים בזה לכ"ק אדמו"ר שליט"א בקריאה נרגשה מעומק לבנו בתקוה נאמנה שקריאתנו תשמע ובקשתנו תתמלא.

"רצוננו לראות את מלכנו" – זוהי קריאתנו.

קשר חי ואמיץ הי' מאז ומעולם בין רבותינו מורינו הקדושים נשמתם עדן עם רבבות אלפי אנ"ש הקשורים והעטופים. מפיהם – מפיהם ממש! - הי' חיים, ולאורם – אור פני מלך! – היו הולכים. בזמנים קבועים וכלליים ובזמנים מיוחדים ופרטיים היתה לכל אחד מאנ"ש חובה קדושה לנסוע למקום משכן רבותינו ולהתראות פנים ביחידות ובצבור עם הנשיא המכהן באותם הימים, ונסיעה זו שמשה לו לעמוד אור ולעמוד אש. השפעה זו וקשר זה שבין רבי לחסיד מתבארת היטב גם בכמה משיחות הקדושות של כ"ק אדמו"ר נ"ע, והדברים עתיקים. ועתה שנסיבות הזמן גרמו שמרחקים גדולים מפרידים בין אנ"ש שבאה"ק לכ"ק אדמו"ר שליט"א, ורק יחידי סגולה יכולים להרשות לעצמם הנסיעה למדינת הים כדי לחזות את אור פני כ"ק שליט"א, והצבור הרחב של אנ"ש אין להם כל אפשרות לכך, ומהצד השני יש ב"ה כעת באה"ק ת"ו בכל הערים והמושבות צבור של אנ"ש עם כמה מוסדות תורה חשובים של חב"ד, בירושלים, תל אביב, לוד, ספריה ועוד, ונחוץ מאד להפיח רוח חיים בכלל ובפרט, באישים ובמוסדות, אי לזאת באנו לידי החלטה לבקש את כ"ק שליט"א כי יואיל נא ברוב חסדו לבוא לאה"ק לבקור של זמן מסויים. אין ספק בדבר שיהי' קדוש השם גדול בזה בהרמת קרן התורה והחסידות לא בלבד בין אנ"ש המקושרים אלא אף בין כל אחב"י החרדים לדבר ד'.

"והיו עיניך רואות את מוריך"! – זוהי תשוקתנו העזה, ואנו מקוים שכ"ק שליט"א ימלא את בקשתנו. אנו מחכים בהקדם להסכמתו של כ"ק, ואז נגש בע"ה מיד לסדור ההכנות הדרושות כיאות.

לאחר המכתב באו חתימותיהם של אנ"ש מירושלים והסביבה.

במכתב אנ"ש מתל אביב הנוסח דומה לנוסח המכתב של אנ"ש ירושלים, ורק זאת, שבמקום "בעיה"ק ירושלים", נכתב: "בשם קהל עדת אנ"ש בעיר ואם בישראל תל אביב". לאחר המכתב באו חתימותיהם של אנ"ש בתל אביב ומרכז הארץ בכלל.

מכתב נוסף שלח הרב אלכסנדר סנדר יודסין יחד עם גבאי בתי כנסיות חב"ד בתל אביב:

בלב ונפש ומאד אנו מ(א)חלים את פני הוד כ"ק אדמו"ר שליט"א לבקר בארצנו הקדושה אף שלא אכשר דרי אך הלא זה רק בבחי' הדור והזמן עבר, הוה ועתיד אבל המקום שהוא ארצה"ק והארץ לעולם עומדת היא תמיד בבחי' מלא כל הארץ כבודו ובזכות ארצנו אנו פונים אל הודו זיוו והדרו לבוא ולבקר להאיר ולהכשיר גם את הזמן ואנו מסיימים במא' רז"ל (סנהדרין יד.) רבה דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם ופירש"י רבה דעמיה "נשיא בעמיו" בריך מתייך לשלם "ברוך בואך" לשלום.

לאחר המכתב באו חתימות הרב יודסין וגבאי הבתי כנסיות חב"ד בתל אביב.

באותה תקופה שלחו אנ"ש חסידי חב"ד בצרפת מכתב באותו תוכן אל הרבי, בבקשה והזמנה שיואיל לבקרם בצרפת. בשולי החתימות שהתקבלו מאנ"ש בצרפת, רשם הרבי בכתב-יד-קדשו: "נתקבל יב"ת [י"ב תמוז] ה'תשי"ג".

המענה להזמנות אלו נדפס באגרות קודש:

מאשר הנני בזה קבלת מכתבם הצעה לבוא לבקר במקומות מושבותיהם לראות ולראות וכו'. ומה אעשה ולצערי, הנה כמה העלמות והסתרים מניעות ועיכובים הן בגשמיות והן ברוחניות למילוי ענין זה הראוי והטוב ומי יתן ויסיר השי"ת את ענין ההעלמות והסתרים בכלל והעלמות והסתרים הנ"ל בפרט, ונתראה בשובע שמחות...

תשכ"ז

בי"ב סיון תשכ"ז (1967), לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, חברו יחד ראשי מוסדות החסידות בארץ ישראל ופנו אל הרבי בספק הצעה ספק בקשה, שיבוא לבקר בארץ, לנוכח ההתעוררות הגדולה שנוצרה לאחר נסי המלחמה, שכן "עתה הזמן המוכשר ביותר להעמקת ההתעוררות ולהבאתה לידי פועל ממש".

"הרינו פונים בבקשה שיואיל אדמו"ר שליט"א לבקר בקרוב ממש באה"ק לשמחת לבב כל העדות והחוגים באה"ק, ונזכה לגאולה שלימה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש. מוכנים אנו לסדר כל ההכנות הדרושות לזה".

בקשות מרבנים בארץ ישראל

הרב שלמה גורן

הרב שלמה גורן נפגש כמה פעמים עם הרבי ביחידות, בהן העלה ארבע פעמים לפני הרבי את השאלה מדוע הוא אינו מבקר בארץ. בפעם הראשונה ענה הרבי, שאינו מבקר בארץ משום שמאז עלה לנשיאות שלו לא יצא מליובאוויטש, והוסיף והבטיח שאם יחליט לצאת מליובאוויטש, המקום הראשון שיסע אליו יהיה ארץ ישראל. הרב גורן שאל ושהרבי הרבי מתגורר בניו יורק ולא בליובאוויטש שברוסיה. הרבי השיב כי העתיקו את ליובאוויטש לכאן ואיננו מתגוריים בניו יורק. חזר הרב גורן ושאל את הרבי כיצד איפה נוסע הרבי אל האוהל של הרבי הריי"צ, והרבי השיב שאנשי חב"ד יצרו מעין פרוזדור של ליובאוויטש מבית המדרש עד לציון קברו של חותנו...

בפעם שלאחריה ענה הרבי שהוא כבר היה מוכן לבקר בארץ, אבל אז לא יוכל על פי ההלכה לצאת ממנה והחסידים יישארו ללא מנהיג וללא נשיא.

בפעם השלישית בה העלה את השאלה, הרבי ענה שבעצם הוא מוכן לבקר בארץ והתחיל לעשות הכנות לכך, אך תוך כדי ההכנות לנסיעה נזכר שאף אחד מנשיאי חב"ד שקדמו לו לא עלה לארץ, והוא אינו רוצה לשנות ממנהגם. הרב גורן טען שאין ללמוד מהנשיאים שקדמו לו, משום שאז לא הייתה המדינה קיימת ולא היו בארץ מיליוני יהודים, אומנם עתה מצפים לו בארץ חסידיו וביקורו יביא גל עלייה לארץ. הרבי השיב כי אילו הביקור בארץ היה חשוב מבחינת השקפת החסידות, היו הנשיאים שלפניו עולים לארץ במסירות נפש, ואם לא עשו כך סימן שישנם עיכובים משמים על עלייתם לארץ של נשיאי חב"ד.

כשהרב גורן הגיע לכפר חב"ד להתוועדות י"ט כסלו סיפר לקהל את דברי הרבי בסיום ההתוועדות שאל אותו הרב שניאור זלמן גרליק כי לא ייתכן שהרבי אמר כך שהרי הרבי הריי"צ ביקר בארץ.

בפעם הבאה שהגיע לרבי, הרבי עמד בפתח חדרו לקבלו ועוד בטרם שאמר משהו, אמר לו הרבי כי בוודי התעוררה לו השאלה כיצד אמר שנשיאי חב"ד לא עלו לארץ והרי הרבי הריי"צ אכן ביקר בארץ. הרבי אמר כי הסיבה האמתית היא משום שעבודת הקודש של נשיאי חב"ד קשורה עם
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין מקום מנוחתם כבוד של נשיאי חב"ד הקודמים, על ידי שהם מביאים את הבקשות שקיבלו אליהם. בימיו של הרבי הריי"צ לא היה לו ציון וקבר לשטוח עליהם את תפילותיו ובקשותיו, היות וכולם היו תחת שליטת ברית המועצות שאסרה עליו את הכניסה אליה. משום נאלץ הרבי הריי"צ לסוע לארץ ולשטח את הבקשות שקיבל על קברי האבות בחברון. אבל אנו יש לנו הציון של חותני, הנמצא כאן. עליו אנו יכולים לשטוח את הבקשות והתפילות, ולכן אין אנו זקוקים לבקר בארץ.

כשהרב גורן סיפר את הסיפור הוא הוסיף: "אני אחוז התפעלות כיצד ידע הרבי על השאלה שקננה בליבי ולא נתנה לי מנוח והוא מצא לנכון להרגיענו מיד בכניסתי לחדרו."

הרב שאר ישוב הכהן

רבה הראשי של חיפה, הרב שאר ישוב כהן, סיפר כי בהיותו בפגישה עם הרבי העלה אף הוא את השאלה מדוע הרבי אינו עולה לארץ ישראל. הרבי ציין שני טעמים: "א) אנו יודעים את הדרך לשם אבל לא את הדרך בחזרה [כוונתו כנראה לאיסור היציאה מארץ ישראל לחוץ-לארץ], ועדיין לא סיימנו את עבודתנו כאן. ב) קיבלתי עליי שלא לצאת ממקום שבו אוכל להגיע ממש באותו יום אל הציון של חותני". הרב שאר-ישוב מוסיף ומספר: "העזתי פנים ואמרתי: הרי לכך יש עצה – 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו'. הרבי שתק. פתאום נתמלאו עיניו דמעות, ונפל עלי פחד נורא, וביקשתי מיד מחילה וסליחה, אם גרמתי לאיזה צער חלילה, כי כוונתי רק לשם-שמים, ומי אני שאומר לרבי מה לעשות. הרבי חייך ועברנו מיד לנושא אחר".

הרב מרדכי סוויצקי

בשנת תשמ"ח הגיע הרב מרדכי סוויצקי לביקור אצל הרבי במהלך הביקור הוא שאל את הרבי למה הוא לא עולה לארץ, בתגובה ענה לו הרבי:"מפני "מעשה רב" של כ"ק מו"ח שלא נסע, למרות שהיו לו כמה הזדמנויות מ"מ לא נסע. וטעם הפשוט לכך הוא, מפני שנשיא ישראל לא יעזוב צאן מרעיתו".

בקשות מאישי ציבור ופוליטיקאים

מנחם בגין

בי"ב תמוז תשכ"ז התקיימה הנחת אבן הפינה לשיכון חב"ד בלוד, בהשתתפות קהל של כאלף משתתפים. תיאור החגיגה מופיע במכתביו של הרב אפרים וולף לרבי: "...אחר-כך נאם השר מנחם בגין שהביע משאלה שכ"ק אדמו"ר שליט"א יעלה לארץ-הקודש".

את דעתו הגלויה מסביר הרבי באיגרת ארוכה שכתב למר מנחם בגין, בין השאר מתייחס הרבי לשאלה "מהו הענין להיות בחו"ל ולכאוב ולהתאנח", ומתבטא שלמרות ההתעוררות היוצאת מן הכלל בעת מלחמת ששת הימים ולאחריה, "וכיון שלא זכינו נשארנו בגלות".

אריאל שרון

האלוף במילואים אריאל שרון, שנפגש עם הרבי אחרי מלחמת יום הכיפורים, שאל אותו מדוע לא ינהג כמפקד ההולך בראש אנשיו ויבוא לארץ. הרבי השיב שיש מצב שבו אסור למפקד ללכת ראשון, כמו למשל קברניט בספינה טובעת. תחילה עליו להציל את כל הנוסעים ואנשי הצוות ורק אז הוא רשאי לקפוץ אל סירת ההצלה. הדימוי שהשתמש בו מלמד כי הרבי ראה את יהדות התפוצות כספינה טובעת ואת ארץ ישראל כסירת ההצלה. הוא סבר שמתפקידו להציל את יהדות התפוצות מטמיעה ומהתבוללות קודם שיהיה רשאי לעלות לארץ ישראל.

רן פקר

רן פקר שהיה מבכירי טייסי חיל האוויר, היה אצל הרבי ביחידות לאחר מלחמת יום הכיפורים סיפר ששאל את הרבי שאלה זו: "הרי אדם בעל שיעור קומה כשלו יכול להשפיע רבות על כל המתרחש בה, לפחות מבחינה רוחנית. אמרתי ששמעתי על כך הסברים וששאלה זו מעסיקה רבים בארץ. כמו כן ציינתי שלא התכוונתי לשאול את השאלה מראש, אך מאחר שאנו יושבים כבר כשעתיים והשיחה הפכה ידידותית, הנני מעז ומאוד מעוניין לשמוע הסבר ישירות ממנו. חשב קצת ואמר, שלמרות שזה לא תורם לשיחתנו ולא כלום, ייתן ההסבר". תשובתו של הרבי היתה שאם היה יושב בארץ, השפעתו על יהדות התפוצות, הגדולה פי שניים מיהדות ארץ ישראל, היתה מוגבלת. הוא ציין דוגמה טכנית כי מישראל לא היה אפשר באותם ימים אפילו לדבר בחופשיות בטלפון מתל אביב למוסקבה. הרבי גם הטעים כי בארץ יש השפעות פוליטיות וחברתיות המצרות על אפשרות קיומם של קשרים, כמו הקשר הזה שלו עם בכיר בחיל האוויר. לעומת זה, בניו יורק, עומדים לרשותו יותר אמצעים לסייע ולהנהיג את אנשיו בכל רחבי העולם, והלחץ התקשורתי על מפגשים מעין אלה נמוך יחסית.

גאולה כהן

ח"כ גאולה כהן מספרת שהרבי ענה לה תשובה דומה, עוד באמצע שנות הכ"פים, כשהתפרסמה כמובילת המנהיגות לנאמני ארץ ישראל. לדבריה, הרבי ציין כי הוא חייב להימצא היכן שישמעו לו, ורק כאן, בארצות הברית, ישמעו לו. בארץ ישראל לא ישמעו. הארץ רוויה מחלוקות, וקשה יותר להשפיע בה, טען הרבי.

שלמה סנה

בשנת תש"ל (1970), ענה לעיתונאי שלמה סנה כי האווירה בארץ מחייבת התערבות. "לבוא ולשתוק על האווירה בארץ ישראל – אינני יכול. לבוא ולמחות – אינני רוצה".

אלתר ולנר

בשנת תשי"ח (1958), שאל העיתונאי אלתר ולנר את הרבי אם נכונה השמועה כי הוא אמור לבקר בארץ. הרבי הודיע כי אין בכוונתו לבוא לבקר, אך לדבריו לא שלל את האפשרות לגמרי.

בקשות מעמך ישראל

ליהודי מסקוטסדייל, אריזונה ששאל את הרבי בשנת תשמ"ג הרבי ענה:

הנני לענות על מכתבך, שבו אתה כותב שאתה מוטרד ונבוך, ומבקש בדחיפות תשובה בנוגע לשאלה מדוע אין אני נוסע לארץ ישראל.

עם כל ההערכה הראויה, איני מבין כלל מה תשיג מכך שתהיה לך תשובה לשאלה הזאת, בעלת העדיפות העליונה בעיניך.

יתרה מזו, מכיוון שהשם ברא כל דבר כפי כוונתו, וכשיודעים ששום דבר אינו מיותר, זה יהיה בזבוז זמן ומאמץ של האדם אילו לא ינצלו את זה במידה המלאה ביותר.

מצד שני, שליחותו העיקרית של היהודי בחייו, כפי שרבותינו מבטאים אותה, "אני נבראתי לשמש את קוני" (קידושין פב, א), ועבודה זאת מתבצעת על ידי חיזוק והפצת יהדות, לכל לראש בחייו האישיים של האדם, ואחר כך בסביבתו של האדם, בזכרו ש'ואהבת לרעך כמוך' הוא הכלל הגדול של התורה (ויקרא יט, יח. בראשית רבה כד, ז). לפיכך, אם אדם יבזבז את זמנו ומרצו על עניינים מבחוץ, במקום לנצל אותם לביצוע שליחות חייו, זה יהיה בזבוז גלוי לעין ושיבוש של כל הסדר האלוקי.

בהתאם למידע שבידי, העיר שבה אתה חי היא עיר שבה יש מקום גדול מאוד לעבודה למען חיזוק היהדות, בכל הקשור ליהודים, וכן למען הפצת מה שנקרא 'שבעת החוקים המוסריים', עם כל הפרטים שלהם, בכל הקשור לגויים, מכיוון שהם ניתנו על ידי הקב"ה לבני נח, זאת אומרת, לכל האנושות. ולכן אני מופתע עוד יותר משאלתך.

מכיוון שאתה כותב שאתה מאוד נבוך, ואתה מבקש תשובה מיד, לא אתחמק מלהשיב לך תשובה – ועל אחת כמה וכמה כאשר התשובה פשוטה מאוד. לאמתו של דבר, העניין כבר מרומז במה שנאמר למעלה לגבי החובה הראשונה של יהודי, ושל כל אדם, לבצע את שליחותו במקום שבו הוא חי, ורק לאחר שעשה את כל מה שמצפים ממנו במקום זה, יש מקום לשקול אם הוא צריך ללכת למקום אחר ולהמשיך את שליחותו שם. כמובן, אין אדם צריך לנטוש את "החזית" לפני שהוא מוודא שהכול כשורה.

אני משתמש בביטוי "החזית" בצורה מחושבת. אתה בוודאי יודע מה קורה מסביבך – בדיוק אותו דבר שקורה בכל מקום שבו יהודים חיים, ובמיוחד במקומות שהם מהווים מיעוט קטן – במונחים של ניכור כלפי יהדות, אובדן הזהות היהודית, נשואי-תערובת והתבוללות מוחלטת. זוהי חובתו של כל יהודי לעשות את המרב שלו, או שלה, כדי להיאבק בכוחות שמאיימים על עצם היסודות של עמנו – לכל לראש כאשר הוא מוצא אותם בסביבתו הקרובה ביותר.

ליהודי אחר כתב הרבי^{[דרוש מקור]}: " כאשר הספינה טובעת, חייב הקברניט להוריד לסירת-ההצלה את כל הנוסעים ורק אחר-כך הוא רשאי לקפוץ אליה בעצמו".

ליהודי בשם אסף אברמוביץ', ששאל את הרבי במכתב בהיותו נער בן 13, מדוע אינו עולה לארץ, ענה הרבי:

...לכתבו אודות מקום דירת האדם - הקובע בזה הוא לא איפוא יהי' לו נעים יותר וטוב יותר, אלא איפוא יוכל לעשות יותר מעשים טובים ואיפוא זקוקים יותר לעזרתו.

ובדוגמת רופא כפשוטו - שצריך לקבוע דירתו במקום שזקוקים יותר לעזרתו, ולא במקום אשר מקווה שיהיו חייו נוחים יותר.

ובאמת - הרי כל אדם צריך "לרפאות" סביבתו, להביא בה "אור" וקדושה יותר, ובנוגע ליהודים - כל אחד ואחת מהם תפקידו הראשוני והעיקרי - להביא בסביבתו יהדות יותר...

לקריאה נוספת

• היכל מנחם כרך ב עמ' קיז.
• מקדש מלך כרך ב' עמ' 440-442.
• התקשרות גיליונות ת (עמ' 8-10), תיב (עמ' 15), תכא (עמ' 12).
• שיחת שבת פרשת דברים תש"ל (בלתי מוגה).

קישורים חיצוניים

• למה הרבי לא עלה לארץ באתר בית חב"ד.
• למה משה רבנו לא עלה לארץ? ומדוע הרבי מלובביץ' לא עשה זאת? - הרב שניאור אשכנזי פרשת חקת ג' תמוז תשע"ו, באתר יהדות TV
• "למה הרבי לא עלה לארץ?" טור מאת הרב יהודה גינזבורג
• יחסו של הרבי מליובאוויטש לציונות ולמדינת ישראל ד"ר יחיאל הררי
• ארץ אשר תמיד הרב מרדכי מנשה לאופר, התקשרות גיליון תכ"א
• רב החובל - אחרון לעזוב הספינה הרב מרדכי מנשה לאופר, התקשרות
• לא לנטוש את ה'חזית' הרב מרדכי מנשה לאופר, התקשרות גליון 1138