משה רבינו

משה רבינו נולד לאביו עמרם בן קהת בן לוי, ולאמו יוכבד בת לוי, לאחר נבואה של אחותו מרים הנביאה כי עתיד להוולד בן העתיד להושיע את ישראל.

מקום קבורתו

לפי ספר התמונה לתנא רבי נחוניא בן הקנה, ילקוט ראובני, מגלה צפונות, הרוקח לרבנו אליעזר מגרמייזא, מדרש רבי דוד הנגיד - נכד הרמב"ם, שו"ת ים הגדול לרבי יעקב משה טולידאנו, חומת אנך על התורה לרבי חיים יוסף דוד אזולאי - החיד"א, בית יעקב על הש"ס לאדמו"ר רבי חיים יעקב סאפרין מקאמארנא, מדרש תנאים, גדולי הראשונים ועוד, 'משה רבינו נקבר במערת המכפלה'.

דעת הרבי

דעת הרבי (צילום מתוך האגרות קודש)

נקבר סמוך ליעקב, וסמוכה לו, צפורה - אשתו. לקושיתו להמובא ביל"ר פ' ברכה מס' התמונה שמשה וצפורה נקברו במערת המכפלה שהוא היפך מכמה מחז"ל - הרי בכמה ענינים מצינו מדרשות חלוקות. ולהעיר ממדרש שלישי (ספרי הובא ביל"ר שם) דמחילה יוצאת מקבורתו של משה לקבורתם של אבות.

משה רבינו בתורת החסידות

ערכים מורחבים – נשיא הדור, שושבינא דמלכא, רעיא מהימנא

משה רבינו הינו ההגדרה המדויקת לדרגתו של נשיאי כל הדורות, אשר הם מעבירים בעולם את ההשפעה המועברת מהקב"ה, בדוגמת "ממוצע המחבר"."אנכי עמד בין הוי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'" ז. א. שההשפעה האלוקית שהיא גבוהה לאין ערוך מהעולם בו אנו חיים אינה יכולה להיות נמשכת בעולם ולקיים אותו אילולא אותו ממוצע מחבר, המכונה "איש האלקים" - "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלקים".

משה רבינו הוא אחד משתי נשמות שנמשכו משמיטה ראשונה, ועל זה נאמר כי "מן המים משיתיהו", שהוא נמשך משמיטה ראשונה שהיא שמיטת החסד. שענין משה הוא גבוה מענין זרע אדם וזרע בהמה, ולכן יש בו הכוח להמשיך הדעת באלקות גם בנשמות של זרע בהמה.

משה רבינו נקרא בשם רעיא מהימנא, שרועה ומפרנס לישראל את בחינת האמונה.

משה רבינו הוא בבחינת שושבינא דמלכא, לעומת אהרון שהוא בבחינת שושבינא דמטרוניתא.

בדור הזה, דור השביעי, מקבלת ההשוואה בין נשיא הדור למשה רבינו תוקף מיוחד, היות שזהו הדור עליו הכריז הרבי מלך המשיח שהוא ה'דור האחרון לגלות ודור הראשון לגאולה', מה שמקשר אותנו ביתר תוקף למשה רבינו, שהוא גואל ראשון.

לגבי משה רבינו מובאת דעה בחז"ל אשר "לא מת משה", "מה להלן עומד ומשמש אף להלן עומד ומשמש". הרבי ביאר ענין זה באריכות בכמה וכמה מקומות .

משה ורבי שמעון בר יוחאי

הרבי מסביר את החילוק שבין משה רבינו לרשב"י, שז' אדר הוא יום תענית, ואילו ל"ג בעומר הוא יום הילולא, שהוא ענין של שמחה .

הביאור הוא: בזמן הבית, ועל דרך זה בזמן המשכן שהיה בהיות בני ישראל במדבר, שאז היה גילוי אלקות, "דגננא בעצמו עאל בגנתא" - היה שלימות יחוד קוב"ה ושכינתיה, "יחוד קוב"ה ממש", ולכן לא היה צורך בהיחוד שעל ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, שלגבי אמיתית היחוד דקוב"ה ממש, אין זה עלייה כלל, ולכן, הסתלקות משה רבינו אינה אלא ענין של ירידה.

אך הסתלקות רשב"י שהיתה בזמן הגלות (שהרי כבר היתה אז גלות רומי) - כיון שאז לא היה שלימות היחוד דקודשא בריך היא ממש, ואז ישנו רק היחוד שנעשה על ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, "אז גם בחינה זו נקרא הילולא", כמבואר בזהר שאז היו פניו מאירים, שהוא ענין תוספת אור גדול למעלה על ידי עליית כללות עבודתו של רשב"י בעת הסתלקותו.