ח' סיוון תשל"ד (תאונה): הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 31: | שורה 31: | ||
== התייחסות הרבי לאירוע == | == התייחסות הרבי לאירוע == | ||
כבר בשבת לאחר התאונה, י"א ב[[סיון]], הקדיש [[הרבי]] [[שיחה]] שלימה בקשר לתאונה, ובטון כאוב במיוחד אמר שזהו עניין שאינו מובן על פי שכל, ואין להצדיק את [[הקדוש ברוך הוא]]. הרבי הבהיר שדווקא מצד תוקף ה[[אמונה]], והידיעה שרק מהשם יצא הדבר - יש אל מי לבוא בטענות{{הערת שוליים|1= | כבר בשבת לאחר התאונה, י"א ב[[סיון]], הקדיש [[הרבי]] [[שיחה]] שלימה בקשר לתאונה, ובטון כאוב במיוחד אמר שזהו עניין שאינו מובן על פי שכל, ואין להצדיק את [[הקדוש ברוך הוא]]. הרבי הבהיר שדווקא מצד תוקף ה[[אמונה]], והידיעה שרק מהשם יצא הדבר - יש אל מי לבוא בטענות{{הערת שוליים|1= ניתן לעיין בדברי [[הרבי]] בהרחבה: י”א סיון ה'תשל"ד ([[בלתי מוגה]]), ושיחת שבת פרשת קרח, ב' תמוז תשל"ד (מוגה), [[תרגום חופשי]] משפת ה[[אידיש]].}}. לאלה התמהים איך אפשר להתבטא כן (שאין להצדיק את הקדוש ברוך הוא) - הרבי הביא סימוכין מדברי ה[[גמרא]] במסכת [[יומא]]{{הערת שוליים|יומא סט עמוד ב}}. | ||
לאלה התמהים איך אפשר להתבטא כן (שאין להצדיק את הקדוש ברוך הוא) - הרבי הביא סימוכין מדברי ה[[גמרא]] במסכת [[יומא]]{{הערת שוליים|יומא סט | |||
לקראת מלאות שלושים יום לתאונה, שלח הרבי מכתבי ניחומין לתושבי כפר חב"ד ושיכון חב"ד בלוד. המכתבים נושאים את התאריך - [[ג' תמוז]]. בתחילת האגרות כותב הרבי: {{ציטוטון|בקשר עם יום השלושים להמאורע המר וכו’ ל"ע ול"ע - מצורף בזה העתק מהמדובר בנידון זה ב[[שבת קודש]] זה}}. | לקראת מלאות שלושים יום לתאונה, שלח הרבי מכתבי ניחומין לתושבי כפר חב"ד ושיכון חב"ד בלוד. המכתבים נושאים את התאריך - [[ג' תמוז]]. בתחילת האגרות כותב הרבי: {{ציטוטון|בקשר עם יום השלושים להמאורע המר וכו’ ל"ע ול"ע - מצורף בזה העתק מהמדובר בנידון זה ב[[שבת קודש]] זה}}. | ||
באותם ימים קרא הרבי ל[[חסידים]] להתחזק ב[[מבצעים]] כתגובה למאורעות המצערים שקרו. הכוונה היתה לפיגועים הגדולים שארעו באותם ימים ב[[קרית שמונה]] וב[[מעלות]], בהם נרצחו 39 יהודים, מתוכם 29 ילדים. במכתב זה הבהיר הרבי כי דבריו ב[[שבת]] האחרונה אודות התחזקות במבצעים, חיזוק מוסדות [[תורה]] ו[[אהבת ישראל]] באופן של אהבת חינם, כוונו גם אודות התאונה הנוראה. | באותם ימים קרא הרבי ל[[חסידים]] להתחזק ב[[מבצעים]] כתגובה למאורעות המצערים שקרו. הכוונה היתה לפיגועים הגדולים שארעו באותם ימים ב[[קרית שמונה]] וב[[מעלות]], בהם נרצחו 39 יהודים, מתוכם 29 ילדים. במכתב זה הבהיר הרבי כי דבריו ב[[שבת]] האחרונה אודות התחזקות במבצעים, חיזוק מוסדות [[תורה]] ו[[אהבת ישראל]] באופן של אהבת חינם, כוונו גם אודות התאונה הנוראה. הרבי אף הוסיף שמכיון שהחורבן [[בית המקדש]] היה בגלל היפך אהבת חנם, על כן יש להשתדל ולהתחזק בענין אהבת ישראל, עד באופן דאהבת חנם. | ||
הרבי אף הוסיף שמכיון שהחורבן [[בית המקדש]] היה בגלל היפך אהבת חנם, על כן יש להשתדל ולהתחזק בענין אהבת ישראל, עד באופן דאהבת חנם | |||
הרבי | הרבי עורר על כך שבאותם מקומות בהם אירעו המאורעות, יש לעסוק בכל המבצעים - [[מבצע תורה]], [[מבצע תפילין]], [[מבצע מזוזה]], [[מבצע צדקה]], [[מבצע בית מלא ספרים]] - ביתר שאת ויתר עז. | ||
==קישורים חיצונים== | ==קישורים חיצונים== | ||
גרסה מ־17:30, 22 בפברואר 2011
|
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוח לא אנציקלופדי. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
בז' סיון בשנת תשל”ד (מוצאי אסרו חג חג השבועות), התרחשה תאונה בה נספו ארבעה מטובי אנ"ש.
התאונה
מכונית עשתה את דרכה מחתונה בירושלים למרכז הארץ, ובה ישבו באותה עת ששה חסידים. לפתע, מסיבה שאינה ברורה, סטתה המכונית מנתיב הנסיעה והתהפכה מספר פעמים לרוחב הכביש. רוב הנוסעים עפו מהרכב, חלקם נפצעו אנושות וחלקם נהרגו במקום. שניים מהנוסעים, ובהם הנהג, נותרו בפנים הרכב ורק בנס נפצעו קל.
רגעים אחדים לאחר מכן, הגיע למקום רכב נוסף שחזר מהחתונה. נהג הרכב היה ר’ יוסף פרסיה ע”ה, ועמו המשפיע הרב דב בעריש רוזנברג ע”ה, שניהם תושבי שיכון חב”ד לוד. באופן טבעי עצרו בצד הדרך כדי להושיט עזרה לנפגעים. כשיצאו החוצה, נחרדו לראות את הרב אלימלך קפלן ע”ה, רב שכונת חב"ד בלוד, עומד ליד המכונית ההפוכה, והוא זב דם. כשהתקרבו לרכב, נגלה לעיניהם מחזה נורא ואיום: כולם שכבו מדממים, חלקם נאנקו בפצעי המוות וחלקם דממו. לא היה ברור מי מהם כבר הלך לעולמו[1].
האסון התפרסם בכל ריכוזי חב”ד בארץ ישראל ובעולם עד לשעות הבוקר.
הארבעה שנהרגו
דומה היה שמכונית המוות עשתה סיבובים מיוחדים כדי להעלות את האנשים עליהם נגזר האסון:
ר' ישעיה וייס: מסתבר כי אבי הכלה ביקש מהרב ישעיה וייס להביא את הרב גרליק לחתונה בהיותו המסדר קידושין. תקופה ארוכה קודם לכן לא יצא הרב וייס לארועים ולשמחות. גם הפעם סירב לבקשת אבי הכלה, אולם לאחר הפצרות חוזרות ונשנות נענה בחיוב, באומרו לרעייתו כי בנסיעה זו יקיים כמה מצוות: גם ילווה את הרב, גם ישתתף בשמחת חתן וכלה וגם יסייע לידיד. בעל המכונית, תושב שיכון חב"ד בלוד, ניצל מהתאונה כשהחליט לתת את המכונית לחבר.
הרב שניאור זלמן גרליק: נהג הרכב ועמו הרב וייס יצאו מלוד בדרכם לכפר חב"ד כדי לקחת את הרב גרליק. בכפר הצטרף גם התמים יעקב אופן שלמד בישיבת תומכי תמימים כפר חב"ד. משום מה הוחלט לפתע לשוב ללוד כדי לקחת את הרב מיילך קפלן. כך נסעו שלושתם לכותל המערבי ומשם לאולם החתונה. בתמונות שצולמו בחתונה נראים השלושה יושבים סביב אותו שולחן.
ר' יחיאל גולדברג: גם ר' יחיאל גולדברג שנסע ברכב, לא יצא זמן רב קודם לכן לאירועים. אביו נפטר בחודש אדר שנה קודם לכן, והוא היה בשנת האבל עד סוף חודש אדר. לאחר מכן הגיעו ימי ספירת העומר בהם אין אירועים, וזו היתה החתונה הראשונה בה השתתף לאחר זמן רב.
מרת נחמה רוזנברג: נחמה רוזנברג, בת כיתתה של הכלה, עבדה באותה שנה כמדריכה בפנימיית בית רבקה כפר חב"ד. היא היתה עסוקה וטרודה, ורק בימי חופשה בודדים התכוננה לחתונתה. באותו יום מר ונמהר, נסעה לבני ברק כדי לרכוש פיאה לקראת חתונתה. לאחר שחזרה אמרה כי למרות עייפותה הרבה, רצונה להצטרף לנסיעה כדי לשמח את הכלה. בעת החתונה גברה עייפותה, והיא החליטה להקדים ולשוב לביתה. היא שמעה מגיסה ר' יחיאל גולדברג כי ישנה מכונית שיוצאת לכיוון לוד, והיא הצטרפה לנסיעה.
ההלוויה
למחרת בצהריים, ביום ח' בסיון תשל"ד, התקיימה הלוייה רבתית משותפת לכל ארבעת ההרוגים. ההלוויה יצאה מבית הרפואה "שערי צדק" הישן.
כאשר חלפה ההלוויה ליד ביתו של הבית ישראל מגור, יצא האדמו"ר מביתו וליוה את הארונות כברת דרך ארוכה.
האדמו"ר הכיר היטב את הרב גרליק, ואף כיבדו מאוד. היה זה כאשר הרב גרליק בא לפני מועצת גדולי התורה בראש משלחת מיוחדת על מנת להעביר אליהם את דברי הרבי בנושא חזית דתית מאוחדת. כשהרב גרליק נכנס, קם ה'בית ישראל' ממקומו והגיש לו את כיסאו.
באותו יום נטמנו ארבעה הארונות בהר הזיתים זה בסמוך לזה.
התייחסות הרבי לאירוע
כבר בשבת לאחר התאונה, י"א בסיון, הקדיש הרבי שיחה שלימה בקשר לתאונה, ובטון כאוב במיוחד אמר שזהו עניין שאינו מובן על פי שכל, ואין להצדיק את הקדוש ברוך הוא. הרבי הבהיר שדווקא מצד תוקף האמונה, והידיעה שרק מהשם יצא הדבר - יש אל מי לבוא בטענות[2]. לאלה התמהים איך אפשר להתבטא כן (שאין להצדיק את הקדוש ברוך הוא) - הרבי הביא סימוכין מדברי הגמרא במסכת יומא[3].
לקראת מלאות שלושים יום לתאונה, שלח הרבי מכתבי ניחומין לתושבי כפר חב"ד ושיכון חב"ד בלוד. המכתבים נושאים את התאריך - ג' תמוז. בתחילת האגרות כותב הרבי: "בקשר עם יום השלושים להמאורע המר וכו’ ל"ע ול"ע - מצורף בזה העתק מהמדובר בנידון זה בשבת קודש זה".
באותם ימים קרא הרבי לחסידים להתחזק במבצעים כתגובה למאורעות המצערים שקרו. הכוונה היתה לפיגועים הגדולים שארעו באותם ימים בקרית שמונה ובמעלות, בהם נרצחו 39 יהודים, מתוכם 29 ילדים. במכתב זה הבהיר הרבי כי דבריו בשבת האחרונה אודות התחזקות במבצעים, חיזוק מוסדות תורה ואהבת ישראל באופן של אהבת חינם, כוונו גם אודות התאונה הנוראה. הרבי אף הוסיף שמכיון שהחורבן בית המקדש היה בגלל היפך אהבת חנם, על כן יש להשתדל ולהתחזק בענין אהבת ישראל, עד באופן דאהבת חנם.
הרבי עורר על כך שבאותם מקומות בהם אירעו המאורעות, יש לעסוק בכל המבצעים - מבצע תורה, מבצע תפילין, מבצע מזוזה, מבצע צדקה, מבצע בית מלא ספרים - ביתר שאת ויתר עז.
קישורים חיצונים
הערות שוליים
- ↑ הנוסע היחיד במונית שנותר כיום בעלמא דין, לאורך ימים ושנים טובות, הוא הרב יעקב אופן. וזוהי עדותו: "רק בהשגחה פרטית עליתי לאותה מכונית. איני יודע איך נודע לי על הרכב שנסע מלוד לירושלים ובחזרה. הנסיעה חזרה נסיעה לילית שקטה. אני זוכר את דמותו של הרב שניאור זלמן גרליק יושב ליד הנהג כשהוא מכונס בתוך עצמו. שאר הנוסעים ישבו מאחור. אני שוחחתי עם ר’ ישעיה וייס ע"ה. כברת דרך לאחר שער הגיא, סטה לפתע הרכב בחדות ימינה לכיוון שולי הכביש. הוא התהפך כמה פעמים עד אשר חזר על עומדו. המצב היה נורא ואיום. הרב גרליק כנראה נהרג במקום. פרמדיקים של מד"א שהגיעו למקום לאחר כמה דקות, ניסו להציל את ר’ ישעיה וייס, אולם כעבור זמן קצר השיב את נשמתו לבוראה. נחמה רוזנברג הצעירה, הראתה עוד סימני חיים, אבל היא הייתה במצב אנוש. לפי מצבו של ר' יחיאל היה נראה כי סופו מתקרב. הייתה אפילו מחשבה שהוא אינו בין החיים. מכל מקום, את ר' יחיאל וגיסתו נחמה העלינו לרכבו של ר' יוסף פרסיה שהגיע בנתיים למקום, והוא דהר לבית הרפואה. יחד עמו נסע הרב בעריש רוזנברג. בגין החשיכה ומצב הפצועים לא הבין ר' בעריש כי הפצועים שהוא נושא עמו ברכב, אינם אלא בתו וחתנו. לדאבון ליבי, כאשר כבר הגענו לבית הרפואה קבעו הרופאים את מותם".
- ↑ ניתן לעיין בדברי הרבי בהרחבה: י”א סיון ה'תשל"ד (בלתי מוגה), ושיחת שבת פרשת קרח, ב' תמוז תשל"ד (מוגה), תרגום חופשי משפת האידיש.
- ↑ יומא סט עמוד ב