|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
|
| |
|
| שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
| |
|
| |
| כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
| |
|
| |
| הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
| |
|
| |
| ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
| |
|
| |
| לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
| |
|
| |
| קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
| |
|
| |
| זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
| |
|
| |
| שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
| |
| ==המנהג== | | ==המנהג== |
|
| |
|
גרסה מ־20:24, 14 בינואר 2011
המנהג
אחר מנחה יום א׳ דראש־השנה, קודם שקיעת החמה, טוב לילך מחוץ לעיר אל באר המים או מעין, כי מים מורים על החסדים, וגם דגים רומזים על עינא פקיחא.
ויאמר שלוש־עשרה מידות שבפסוקים ״מי אל כמוך״ שהם כנגד שלוש־עשרה מידות ״ה׳ ה׳ אל רחום״ וגו׳. ויכוין בכל מידה אל מידה אחת שבפסוק ״ה׳ ה׳ אל רחום״, ולא יאמרם.
ואחר־כך ״מן המצר״ וגו׳, והם כנגד תשע מידות ״ה׳ ארץ אפים״ וגו׳. ויאמר מזמור ״רננו צדיקים״. ואחר־כך יאמר ״לא ירעו.. כמים לים מכסים״[1].
יהי רצון
ביהי רצון דתשליך צריכים לומר: ״עת רצון לפניך ויהיה עולה לפניך קריאת״ כו׳[2].
ניעור שולי הטלית קטן
אחרי שגומרים סדר תשליך, מנערים שולי הטלית־קטן[3].
תשליך
תיאור סדר תשליך, כפי שתיאר אותו אחד התמימים:
- אחר תפילת מנחה יצאו כולם והאדמו"ר הרש”ב בראשם לנהר הנמצא בתוך העיר, לסדר “התשליך”. מסדר התשליך נהרו כל קהל החסידים אל האולם הגדול לאמר תהלים, ואחר־כך הכין כל אחד לעצמו מקום לעמידה לשמוע המאמר... באמצע האולם קבעו מקום מיוחד לישיבת האדמו"ר, כסא ושלחן קטן, ומסביב סביב העמידו שולחנות כמין מ"ם סתומה.. מסביב מרכז השלחנות סובבים ועומדים כל קהל עדת החסידים בשורות שורות.. התמימים בני הישיבה ועמהם החסידים היודעים פרק בשיר וזמרה, התחילו לנגן ניגונים חב”דיים...
- כשהגיע מועד זמן תפילת ערבית בא האדמו"ר אל העולם. תיכף הושלך הס, וכרגע כמימרא הפסיקו הניגונים. התפללו תפילת ערבית, ואחר־כך ישב לו האדמו”ר על מקומו שהכינו לפניו על־יד השלחן הקטן העומד בתוך מרכז השולחנות באמצע האולם.. רגעים אחדים הכין עצמו האדמו”ר לאמירת המאמר.. בידיו משלב מטפחת באצבעותיו כדרכו בקודש תמיד בעת המאמר.. ומתוך דומיית שקט השוררת באולם מתחיל האדמו"ר לומר המאמר...
- אחר שגמר האדמו"ר המאמר והלך לביתו, התקבצו החסידים סביב החוזר לשמוע חזרה. כשגגמרה ה'חזרה' כבר היתה השעה מאוחרת בלילה, והזקנים והבעלי־בתים הלכו לביתם לשמוח בסעודת יום־טוב. אמנם האברכים והצעירים בני הישיבה עוד נשארים בבית־המדרש וכופלים ושונים לחזור המאמר...
- כשהגיע זמן קריאת התורה נכנסו כולם לאולם הגדול לשמוע ההפטרה וסדר התקיעות מהאדמו"ר, ואחר־כך חזרו לאולם הקטן והתפללו במנין מיוחד.. לפניהם עומד היום עוד עבודה רבה, לשמוע המאמר השני שיאמר האדמו"ר בעת עלות המנחה, ואחר־כך לחזור עליו עד שידעו אותו בעל־פה...
במוצאי יום־טוב, אחר המאמר השני שאמר האדמו"ר (שהיה המשך למאמר הראשון), יצאו כל העם במחול וריקוד...[4]
המנהג בליובאוויטש, שבמוצאי ראש־השנה, אחר המאמר השני, מנגנים את ניגונו של שלמה דער געלער מנעוול[5], ויוצאים במחול[6].
אצל הרבי הונהג שהכל הולכים ל״תשליך״ במיוחד בחורי הישיבה והאברכים בסדר מסודר, תוך שירת ניגוני חב״ד[7].
עריכת התשליך ביום י״ג מדות
רבי ישראל מרוז'ין, היה הולך לתשליך לא בראש השגה, כי אם בי"ג מידות (ד' דעשרת ימי תשובה); כאשר היה אדמו"ר הריי"צ בארצות־הברית בשנת תר"צ הוא הלך לתשליך שלוש פעמים: א. ימים אחדים לפני ראש השנה ב. במוצאי ראש השנה ג. לי"ג מידות[8]. ולפי גירסא אחרת, הלך פעמיים לתשליך: במוצאי ראש־השנה ובי״ג מידות[9]. אדמו"ר הריי"צ הסביר זאת ביומנו משנת תר"צ; את הסיבה שנסע במוצאי ראש־השנה: "..נוסעים אל הוף הים, כי לילך אל נהר ל״תשליך״ לא היה אפשר מפני ריחוק המקום, וחפצתי לראות מים חיים במוצאי ר״ה". ול"תשליך" נסע ביום ה׳ בשלוש עשרה מידות.[10].
למרות שאדמו"ר הזקן בשולחנו[11] ובסידורו אינו מחלק בין ראש השנה שחל בחול או בשבת, וכותב שביום הראשון של ראש השנה הולכים לתשליך, בכל זאת בדורות האחרונים נהגו שאם חל ביום השבת הולכים ביום השני של ראש השנה.
מסגנון דברי אדמו"ר הזקן בסידורו מוכח דאין לומר כדעת הסוברים שעל פי הקבלה אין אומרים ״תשליך״ בשבת. והגם שלכתחילה אין גוזרים מעצמנו גזירה שמא יוציא וכו', אך כשראו שרבים נכשלו והוציאו בפועל — גזרו[12]
טלטול
אדמו"ר הריי"צ ראה שמטלטלין בראש השנה (שחל בחול) סידורים ל"תשליך", ולא אמר מאום[13].
הערות שוליים
- ↑ סידור אדמוה"ז
- ↑ ספר המנהגים.
- ↑ לוח היום יום עמ׳ צב. ס׳ המנהגים.
- ↑ התמים, ד, עמ׳ פו.
- ↑ ראה ספר הניגונים, א, עמ׳ נז, ניגון קד.
- ↑ לשמע אזן, עמ' 104.
- ↑ קובץ־ליובאוויטש, 13 [תשט"ז], עמ׳ 58
- ↑ משיחות אדמו"ר מוהריי״צ בר"ה תרצ״א — אגרות קודש אדמו״ר מה"מ, ב, עמ׳ רנב.
- ↑ הרבי בשם חותנו, המלך במסיבו, ב, עמ׳ כ.
- ↑ ימי מלך, א, עמ׳ 335.
- ↑ תקפג, ז.
- ↑ על־פי שיחת ו' תשרי תש"ל. וראה גם המדובר בליל ב׳ דר״ה תש״ל: המלך במסיבו, ב, עמ׳ יח יט.
- ↑ המלך במסיבו. ב, עמ׳ יח.
- (חלק מהחומר בערך נלקח מהספר אוצר מנהגי חב"ד)