דבש

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: העתקה תורנית ללא עריכה מינימלית.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

דבש

תפוח בדבש - נהוג לאכלו בלילה הראשון של ראש השנה

דבש הוא נוזל מתוק משבעת המשקים המכשירים פרי לקבל טומאה. על הדבש מברכים שהכל.

ביהדות

ישנם שני סוגי דבש, האחד המוזכר בתורה - דבש תמרים, והשני המוזכר בעיקר בדברי חז"ל - דבש המיוצר על ידי דבורים בכוורת.

הדבש טהור למרות שהדבורה טמאה, מכיוון שהדבש לא נוצר בגוף הדבורה (כמו חלב), אלא הוא צוף פרחים שעובר עיבוד בגופה ובכוורת.

בראש השנה אוכלים תפוח טבול בדבש – כדי שיחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.

נהוג שבהגיע ילד לגיל שלוש ולתחילת לימוד תורה, הוא מלקק את צורת האותיות הכתובה בדבש, על מנת שלימוד התורה יהיה לו מתוק כדבש.

בחסידות

בחסידות מבואר הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש", כי טבע הדבש הוא לשמר את הנשמר בתוכו שלא יתקלקל, וישאר בדיוק כמו קודם. ואם לא הדבש, המאכל יתקלקל, כי אז ייפרדו ממנו חלקי הארבע יסודות שבכל דבר ויירקב. והסיבה שהדבש משמר היא כי טבע הדבש לכווץ כל דבר, כמו שטבע החומץ לכווץ ולהצמית, ולפי שהוא מצמית ומכווץ נקמצים בו הד' יסודות ואינם מניחים להיפרד ולהיכלל כל אחד במקורו כו'. ועוד זאת פעולת הדבש שמהפך ממר למתוק, שהרי הוא מהפך את הדבר הנטמן בו לדבש. דהיינו שברוב הימים מאוד, ייהפך הדבר הנטמן שנעשה דבש ממש.

וכל זה מסיבת הכיווץ שיש בדבש. עד שברוב הימים יהפכנו לדבש ממש. ועיקר הטעם הוא מפני שבדבש יש גבורות גם כן - הגם שהוא מתוק - שהרי שורף הלב, והוא מבחינת הגבורות ממותקות, דהיינו בחינת גבורות שבחסד, על כן בגבורתו וכוחו הוא מצמית ומכווץ, כי בחינת גבורות הוא הצמצום והכווץ בעצמותו העדר ההתפשטות. וכשהוא בתגבורת גדולה (במשך זמן ארוך), הוא מתגבר על אותו הדבר והופכו לדבש, והיינו שממתיק אותו גם כן, כי הלא זהו בחינת גבורה שבחסד שהוא התגבורת הגדולה של החסד להמתיק את הגבורות, כמשל חום היום שמצד דרום (שכנגד החסד) שהחמימות הוא בחינת גבורות של חסדים, עד שהופך שגם מצד הצפון לא יהיה קר ומפשיר את השלגים וכדומה, וכן על דרך זה מיתוק הצנון מחריפותו על ידי הדבש הוא מסיבת גבורות שבדבש דוקא.

מה שאין כן דבר שהוא מתוק בעצם לא יוכל להמתיק הגבורות כמו מתיקות הסוכר וכדומה הוא מבחינת חסד שבחסד ועל כן אין בכוחו לקיים כל דבר, להיות (=מפני) שאינו מכווץ, לפי שהוא בבחינת ההתפשטות כטבע המים. ומה גם שיוכל להמתיק היפוכו, והכל מטעם אחד.

והנמשל הוא שנמשך בחינת גבורות שבחסדים עליונים לכווץ ולהצמית הניצוץ האלוקי שיתקיים בחומרו, ולא יוכלל בשורשו על ידי כלות הנפש. דוגמה לכך אנו רואים, כי כאשר תחפוץ הנפש להתענג על ה' בעריבות ומתיקות עד כלותה ממש בצדיקים הגדולים כידוע, הנה במה תחזור להתקיים בגופם? בהכרח לומר שכל זה רק על ידי שהנפש חפצה יותר בתורה ומצוות בעולם הזה משתהנה מזיו השכינה וכמאמר רז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא".

וכמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", פירוש - השמחה וטוב לבב של הניצוץ האלוקי במעשה המצוות הוא הרבה יותר משמחת וטוב לבב בזיו השכינה הנקרא "רוב כל" כידוע. אך מפני מה יפה שעה זו של מעשה המצוות מרוב כל עד שמפני זה תחזור מן דביקותה הנפלאה ותחזור בגופה בבחינת שוב כידוע? לפי שהתורה נמשלה לדבש, וכמו הדבש שמכווץ כנ"ל, כן תורה ומצוות יקיימו ויכווצו את הניצוץ להיות נשמר ומתקיים בגופו ימים רבים כו'.

דרגה זו גבוהה ביותר והיא בחינת "לאשתאבא בגופא דמלכא", התכללות אמיתית בשם הוי"ה הנקרא גופא דמלכא

חלת דבש (לעקאח)

אדמו"ר הזקן סיפר שכאשר היה במעזריטש שמע מהמגיד ממעזריטש בשם הבעל שם טוב שחלת דבש מקמח דגן -'קארענע לעקאך' - מעוררת המשכת הלב לתורה, כי דגן ודבש בשרשם הם כלים לתורה. (ראו גם בערך: לעקאח).

שאור ודבש

כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' (ויקרא ב, יא). על פסוק זה אמר אדמו"ר המהר"ש: "כל שאור" – רומז לאדם שלעולם הוא 'חמוץ', בבוקר ובערב, בשבת, בחג ובימות החול. "וכל דבש" – רומז לאדם שהוא תמיד 'מתוק', בבוקר ובערב, בשבת בחג ובימות החול. הוא 'מתוק' לעצמו ו'מתוק' לאחרים. "לא תקטירו ממנו אשה לה'" – משתי ההנהגות האלה אי-אפשר להביא קרבן לה'.