קטגוריה:חסידים מתקופת אדמו"ר הריי"צ: הבדלים בין גרסאות בדף

הרב מרדכי דובין הי"ד- העסקן האגדי של יהדות לטביה - "שר החסד" כך כונה בפי כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע.

ב"ה, יחי המלך המשיח!

החסיד הנמרץ בעל מסירות נפש, "שר החסד" בלשון האדמו"ר הרייץ- הרב מרדכי דובין הי"ד.

טיפות גדולות של גשם ניקדו את אבני המדרכה. הוא השתדל לדלג ביניהם ובצעדים גדולים וזריזים נכנס לבית החמים.

עניו הורמו בהפתעה למראה המזוודות הרבות של בעלי הבית.

"לאן זה?" שאל בהלם קל את בעלת הבית המארחת שלו.

היא הסתכלה על בעלה וסימן שאלה גדול על פניה. הוא הנהן לחיוב.

"שמע", היא אמרה. " כידוע, אני עובדת כתופרת לבגדי צבא, היות וכך, סיפר לי היום אחד המפקדים, שאם חסה אני על חיי ובני משפחתי כדאי שאברח מכאן כל עוד נפשי בי" היא התנשפה במאמץ. " מוטב שתעשה כך גם אתה".

"מדוע?" הוא שאל, למרות שכבר הבין את התשובה.

היא שוב הסתכלה על בעלה, וענתה בחטף " כי הולכים להתקיף את ה..."

את ההמשך הוא כבר לא שמע. הגשם והקור המהול בפחד לא הרתיעו אותו. הוא עבר בית בית, נקש דלת דלת... "יהודים, לעזוב עכשיו!!" התחנן לכל מי שהיה מוכן לשמוע. "הם יכנסו לכאן וישמידו את כולנו ח"ו!!! לברוח! לברוח!"

"מה יהיה איתך???" שאלוהו כמה חברים מהישיבה שהיו כבר עם תרמיל על כתפם.

"כשאדע שלא נשאר כאן אפילו יהודי אחד, אצא גם אני" אמר בנחרצות. "בבקשה, אל תחכו לי ותברחו מהר!"

ואכן כך היה, כשנכנס הצבא לעיירה, הם רק הספיקו לראות דמות חמקמקנית מטפסת על החומה ומקפצת החוצה... היהודי האחרון, מלך היהודים, חמק גם הוא.

כך הוא, העסקן החסידי הנודע ר' מרדכי דובין הי"ד. הוא נלחם במסירות נפש עם אמונה יוקדת ופועמת שלא יכבה ח"ו ושלא ידעך הניצוץ היהודי

ר' מרדכי נולד בריגא למשפחה חסידת ליובאוויטש מכובדת וחונך ברוח המסורתית של חסידות חב"ד.

תכונותיו המיוחדות ואופיו הנדיר הם אלו שגרמו לו להתפרסם כבר בצעירותו.

הוא התאפיין במסירות נמרצת למען החברה שסביבו וכן, היה ירא שמיים, ידיד לכולם ואהב לעשות טובה לזולת. לפיכך הוא היה מוערך מאוד בקרב העסקנים, וה'בעלי- בתים' החשובים בריגא שנתנו לו כניסה חופשית לבתיהם ועסקיהם.

"שר החסד" כך כונה בפי כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש. הרב דובין היה שותף עיקרי בהצלתו ובחילוצו של האדמו"ר מרוסיה.

ר' מרדכי דובין היה סמל של מסירות נפש, את כל חייו מסר בשביל לעזור לאחיו היהודים.

היתה זאת שעת לילה מאוחרת. קור רוסי חודר לעצמות. איש גבוה עם זקן לבן ושיער ראש מגודל ופרוע מעט, פוסע לו לאיטו ברחוב.

בידיו צרור קטן ורגליו בקושי נושאות את גופו שפעם היה חזק ותמיר וכעת שדוף וכפוף. פוסע לו האיש אנה ואנה, מחפש מחסה להעביר בו את הלילה הקפוא. עד לפני כמה שעות היה אסיר וכעת הוא משוחרר. חמש שנים היה כלוא בתנאים קשים, ללא משפט ובלי שום הנמקה.

פתאום הופיע סוהר בתאו והודיע לו כי הוא חופשי לדרכו. 'חופשי' זו מילה יפה, אך לאן יפנה בשעת לילה מאוחרת זו, באין לו כתובת ומכר בסביבה ובלי כל אמצעים?

כבר שעות מתהלך הוא כסהרורי. מתקרב לבתים, מרחרח סביבם, תוהה על טיב דייריהם, מנסה לאמוד את הסיכויים שיפתחו לו את הדלת.

בהיסוס רב הוא מקיש על הדלתות, ומצפה לנס. כן, רק נס יגרום לאדם שפוי לפתוח את דלת ביתו באישון ליל.

השנה היא תש"ה 1945, ימי שלטונו של סטאלין. אזרחי רוסיה פוחדים אפילו מפני הצל של עצמם. איש מהם לא יסתכן בפתיחת הדלת למקיש אלמוני. בשעות אלו של הלילה הדלת נפתחת אך ורק לאנשי הבולשת, המסוגלים להופיע בכל שעה משעות היממה. אבל הללו אינם מקישים בעדינות אלא בחזקה, ואם הדלת לא נפתחת להם מבפנים, הם כבר יפתחוה מבחוץ.

לפתע מזהה הוא שקע באחד המשקופים, ובתוך השקע מזוזה קטנה.

יהודים! ניצת בליבו זיק של תקווה. אולי הפעם תפתח הדלת. הוא מקיש עליה, נושא בליבו תחינה חרישית, אך מבפנים - קול דממה דקה.

שיניו נוקשות, גופו רועד כעלה נידף ברוח, והוא יודע כי אם הדלת לא תפתח בדקות הקרובות - מות ימות הלילה מחולשה ומקור.

עוד דפיקה ועוד אחת, והדלת נותרה סגורה ומסוגרה.

לרגע חושב הוא לוותר. "מה כבר שווים חיי העלובים?", חולף במוחו הרהור נוגה. "גם ככה אמות בסוף כל המאבק הזה, אז עדיף לסיים את החיים הקשים האלו עכשיו במקום להמשיך לסבול" המחשבות הדיכאוניות החלו להציף אותו.

אבל לא חסיד מקושר כמוהו יתן לנחש העצבות, שהוא אם כל חטאת, לכבול אותו ולהפילו! מחשבותיו החלו לרוץ, "מה ירגיש אותו יהודי שיקום בבוקר ויגלה גופה של יהודי קפוא מקור שוכבת ללא רוח חיים מאחורי דלת ביתו?!" האהבת ישראל שלו כיסתה על כל הקשיים והקור מקפיא העצמות והוא נאזר בכוחות מחודשים מגביר את עצמת הדפיקות. כעבור מספר דקות נפתחת הדלת.

תחילה כדי חרך צר בלבד. "אידן, האט רחמנות", ממלמל הוא בכוחות אחרונים. אוזניו של בעל הבית, יהודי של צורה, קולטות את המילים ולבו מתמלא מיד ברחמים. החרך מתרחב והוא מוכנס פנימה הביתה.

גופו קודח מחום. אין ספק- הוא חולה, חולה מאוד. בעל הבית משכיב אותו על מצע רך, עוטף אותו בשמיכה ומגיש לו משקה חם, להשיב מעט את רוחו. הוא אפילו לא משער כי שמו של האומלל שזה עתה הכניס לביתו, ידוע היטב. בחלומותיו הפרועים ביותר לא יקשור בין גל העצמות הזה לבין הדמות הנכבדה שעד לא מזמן התרועעה עם שרים ורוזנים וששמה נישא לתהילה בכל מקום ומקום.

האיש הקודח מחום לוגם מעט מהמשקה המהביל ומוחו הוזה. עבר והווה מתערבבים בזיכרונו. לטביה, רוסיה, ריגה... היכן הוא בדיוק?

מה קרה לאיש שבמשך כ20 שנה הנהיג את יהדות לטביה ושעד לפני שנים כיהן כציר בסיים הלטבי, שהתדרדר כך לשפל המצב?

כיצד זה הפך המנהיג הדגול והנערץ לשבר כלי ולאיש בודד וגלמוד? איך נפל מאיגרא רמה כך-כך לבירא עמיקתא עד כדי כך?

מה גרם לרוסים להתאכזר בצורה כה זוועתית לאחד הנכבדים בפרלמנט הלטבי?

החידה הזו מקבלת מימד עמוק יותר של עצב ותהייה, כאשר מתוודעים לתולדותיו של האיש המיוחד הזה שהיה "איש העולם הגדול" ועם זה אדם רגיש שדלתו פתוחה ואוזנו קשובה לכל אחד ואחד; עסקן נמרץ ורב פעלים, מחד גיסא, וחסיד המקפיד על קלה כבחמורה, קובע עיתים לתורה ועובד ה' מסור, מאידך גיסא. 1

החסיד ר' מרדכי דובין וכל מה שעומד מאחוריו.2

פרק 1: פעולותיו לטובת יהדות רוסיה והאדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש. (בין שתי מלחמות עולם)

עסקן ציבור מפורסם, ר' מרדכי דובין, חסיד חב"ד נלהב שבהשתדלותו הנועזת והנבונה עשה טובות לרבבות יהודים מכל החוגים. בבחירות לסיים הלטבי, רבים הצביעו בעדו כאות הכרה וחיבה לעבודתו הציבורית הנאמנה. דובין שימש ציר בכל ארבעת הסיימים שכוננה לטביה בשנות עצמאותה. גם לאחר ההפיכה הפשיסטית בלטביה (בשנת תרצ"ד- 1934) בהנהגתו של קארל אולמאניס, לא פחת כוחו של דובין. להפך. מבחינות רבות אף גברה השפעתו של דובין בכל הנוגע למצב היהודים במדינה, באותן שש שנות דמדומים שבין ההפיכה הפשיסטית בלטביה להשתלטות הרוסית.

הסיבה לכך היתה שלאורך כל השנים תמך דובין בהתמדה בימין הלטבי. זאת בניגוד לעמדת חבריו מהמפלגות היהודיות האחרות בסיים, וחרף העובדה שהשמאל הלטבי היה קשוב הרבה יותר לדרישות ולצרכים של יהודים. נימוקו של דובין עמו היה- "הרי הסוציאליסטים, לפי צו מצפונם ומצעם הרעיוני, ממילא מחויבים לתמוך ביהודים, ואילו את הימניים יש לפייס כדי שלא יזיקו ולא ירעו לנו" טען. תמיכה זו, כמובן, היתה טקטיקה בלבד. כפי שמעיד הסופר והחוקר מנדל בובה שהכיר מקרוב את דובין- "זו היתה שיטתו, או יותר נכון ה'טקטיקה' ממנה אפשר היה להפיק את התועלת המקסימלית" כותב בובה במאמר שהופיע ב"העבר", במלואת עשר שנים לפטירת דובין.

"בליבו", מוסיף הוא וכותב, "היה היחס אל כל אלה שעמדו בראש השלטון- אל הימניים וייתכן גם שאל השמאליים כאחד- אחר לגמרי. הוא בז להם במעמקי נפשו. 'די שקצים, די פאסטוכער'- כינויים כאלה למנהיגים הלטביים שמעתי ממנו לא פעם".

גישתו (זו הרשמית, לפחות) של דובין הוכיחה את עצמה לאחר ההפיכה הפשיסטית. אולמאניס הימני נטה לדובין חסד על תמיכתו העקבית בימין והעניק לו מעמד בכיר בכל הקשור ליהודי המדינה. וכך, בעוד שאר המפלגות חוסלו ומנהיגיהן נושלו מכל עמדת השפעה, הוסיף דובין להפעיל את קשריו וכחו למען האינטרסים היהודיים והדתיים בלטביה כולה.

ובזמן שכל העיתונים היהודיים נסגרו, המשיך ה"היינט", עיתונה היומי של אגודת ישראל, להופיע תמידים כסדרם. ההנהלה הראשית של בתי הספר היהודיים פוזרה וכל בתי הספר היהודיים הונהלו לפי רוח מפלגתו של דובין. דובין הוסיף לנצל את כוחו הרב גם בתקופה זו, כדי לסייע באמצעות קשריו עם השלטון, לאין ספור יהודים שנזקקו לעזרה, בין השאר כתוצאה ממדיניותו הפשיסטית של אותו שלטון עצמו...

אלו גם כן הנסיבות שעמדו מאוחרי כוחו הרב של דובין עד לפלישה הרוסית (בקיץ ת"ש), וזו גם כפי הנראה הסיבה שהרוסים חששו לפגוע בו מיד עם כניסתם ללטביה, דובין היה אפוף הילה של כוח וקשרים, עד שאפילו הרוסים לא ששו 'להתעסק' עמו.

עדיין לא.

בשנת תרפ"ז זכה ר' מרדכי דובין לסייע לשחרור האדמו"ר הרייץ נ"ע ממאסרו.

באחד הכרכים מהעיתון הנדיר "פרימארגן" מקופלת פרשת עקירת כ"ק אדמו"ר הריי"צ זצ"ל מברית המועצות לריגא. הכתבות משקפות נקודת מבט עיתונאית, ובהן ידיעות מהימנות בלולות בתיאורים ריאליים - ציוריים אך גם במעט דמיונות.

מבין הכל עולה תמונה שרבים מפרטיה לא היו ידועים לנו עד כה. כדאי להקדים ולציין, שפעילותו הברוכה של הר"ר מרדכי דובין המתוארת להלן, זכורה לטוב במכתביו של אדמו"ר הריי"צ מאותה תקופה:

"בעמל רב ובהשתדלות גדולה פעל ידידנו היקר באנשים, איש ירא אלוקים באמת, מו"ה מרדכי שי' דובין, שנסע (מלטביה לבריה"מ) שלשה פעמים במשך כשני חודשים ובהוצאות מרובות ביותר" 3

פרטים ראשונים אודות מאסרו של אדמו"ר הריי"צ וגאולתו, נודעו לקוראי העתון רק בחלוף חודש ימים משחרורו של הרבי, וזאת בכתבה שנשלחה מברלין "במיוחד ל'פרימארגן'" ונתפרסמה בי"א אב תרפ"ז.

כתבה זו נסקרים בקצרה המאסר, המשפט (שבו נשתכנעו השופטים שאין להאשים את הרבי בפעילות "קונטר-רוולוציונרית", אבל מוטב להרחיקו מלנינגרד), ההגלייה לקוסטרומא, הלחצים על שגרירויות בריה"מ בחו"ל למען שחרורו של הרבי (לדברי הכותב, לשגריר בריה"מ בברלין מ' קרסטינסקי היתה ההשפעה הגדולה ביותר על הצלחת פעילות זו) ולבסוף – קבלת הפנים שנערכה לרבי עם חזרתו ללנינגרד.

בא' באלול יודעת סוכנות הידיעות "איטא" לספר על מנורת-החנוכה שהוחרמה מהרבי לפני זמן רב, מנורת כסף שמנגנת "הנרות הללו" בשעה שעולים על מדרגותיה... כל השתדלויותיו של הרבי להחזרת המנורה לא צלחו, והיא נמצאת עתה במוזיאון בלנינגרד... 4

הכתבה הבאה (שנכתבה ע"י מ' גערץ ונתפרסמה בה' באלול) מוקדשת לתיאור דמותו של אדמו"ר הריי"צ, שעל אף הרדיפות מסרב הוא לעזוב את קהל עדת יהודי רוסיה. הכותב מביא פרטים ביוגרפיים של הרבי (ובהם גם שגויים, כגון תאריך לידתו ביום ג' ט"ו סיון תר"מ), ומאריך בתיאור ישיבת "תומכי תמימים" ומאפייניה (לעומת ישיבת "כנסת ישראל" שבסלובודקא), שברוחה גדל הרבי שמהותו: רוח, לב ונשמה. מכאן עוברת הכתבה לתיאור תקופת נשיאותו של הריי"צ אחר פטירת אביו, המעבר מרוסטוב ללנינגרד, שרק שם התחיל הרבי – לדבריו – לקבל אנשים ל"התבודדות" (הכוונה ל"יחידות"), ושם השיב מעוון יהודים רבים שהיו רחוקים מהיהדות ורק בהשפעת אישיותו של הרבי חזרו בתשובה. השפעתו הרוחנית של הרבי משכה אליה את עיני השלטונות, ומכאן קצרה היתה הדרך למאסרו והגלייתו. הכתבה מסתיימת באיזכור הקונטרס "מן המצר" שכתב הרבי בגלותו.

אנ"ש שהיו באותה שעה בבריה"מ, ודאי לא ידעו את מה שנודע לקוראי ה'פרימארגן' בז' בתשרי תרפ"ח, ידיעה שבחלקה הקדימה את זמנה; כותרתה של הידיעה מכריזה: "ליבאוויטשער רבי ווערט די טעג דערווארט אין ריגע" (בימים אלו ממתינים לבואו של הרבי מליובאוויטש), ותוכנה: ציר הסיים דובין (הוא שר-החסד הנודע הרה"ח ר' מרדכי דובין) נסע בשבוע שעבר לרוסיה, כדי לשכנע את ממשלתה לתת לרבי מליובאוויטש ויזה שתאפשר לו לצאת את בריה"מ (כהחלטת ידידיו וחסידיו, שבריאותו מחייבת מנוחה בחו"ל). הידיעה על הצלחת שליחותו של דובין התפשטה אתמול במהירות, ויש אומרים שהרבי יתיישב בקביעות בריגא. יתכן שהרבי יגיע כבר היום ברכבת של שעה 10, ויהודי העיר מתכוננים לארגן לו קבלת-פנים עצומה!

כאמור, ידיעה זו הקדימה במקצת את זמנה, והרבי נשאר בלנינגרד עד אחרי שמחת-תורה. מיד למחרת החג יצא את בריה"מ, וה'פרימארגן' של יום שישי כ"ה בתשרי מבשר לקוראיו: הרבי מליובאוויטש מגיע היום לריגא!

בגופה של הידיעה נאמר, שאתמול נתקבל מברק שתוכנו: הרבי מליובאוויטש בלוויית הציר דובין יצאו את לנינגרד ומגיעים לריגא ביום שישי בבוקר.

הרבי – ממשיכה הידיעה – מגיע עם כל משפחתו, ובדעתו להתיישב בריגא ולנהל כאן את חצרו במסורת ליובאוויטש העתיקה. החסידים המקומיים מתכננים לבנות עבור הרבי בית מיוחד כראוי לו. עוד נמסר, שהשלטונות הסובייטים איפשרו לרבי להוציא אתו את כל רכושו, כולל ספרייתו העשירה שבה גם ספרייתו יקרת-הערך של הפרופ' חוולסון המנוח5

החסידים נסעו לקבל את פניו של הרבי באמצע הדרך. "דיווח מדוייק על הגעתו של הרבי לריגא, שיחה עם הרבי ופרטים נוספים – מבטיחה הידיעה – ימצאו הקוראים במהדורת ה'פרימארגן' המיוחדת של אחר-הצהרים".

אכן, בעמוד הראשון של מהדורת אחר-הצהרים כבר מתנוססת הכותרת: "ליבאוויטשער רבי אנגעקומען אין ריגע"...

"עוד לפני השעה 6 לפנות בוקר (כשעה ויותר לפני אור היום), כבר התחילו להתאסף בתחנת-הרכבת "דווינסק" שבריגא לקבל את פני הרבי. אך נראה שהרכבת – שבאה מרעוועל – מתאחרת בשעה ומחצה. פני הנאספים נופלים: לשווא השכמנו קום, אין ברירה, מתפזרים. רק קהל מצומצם של חסידים נלהבים נותר במקום וממתין לבואה של הרכבת. אחרי השעה 8 באים יותר ויותר אנשים, מפני שכבר נפוצה בעיר השמועה שהרבי מגיע. רוב הנוכחים הם חסידים, אך לא נעדרים מכאן בחורים ותלמידי בית-ספר.

כשהרכבת נראית מתקרבת ובאה, מגיעה האווירה למדריגה הגבוהה ביותר של התלהבות; הקהל גולש כגל אל הקרון שבו נמצא הרבי. בחלונותנראים פניהם של המלווים שנסעו עוד אתמול לקבל את פני הרבי בתחנה "רמוצק" שבאמצע הדרך. כעבור רגע נראה הרבי בחלון, כשהוא עטוף בטלית. מראהו מרשים ביותר. בינוני בגבהו, זקן חום מקיף את פניו בעלי הדר המלכות. הרבי מחייך בחיבה, הציבור קופא על מקומו לרגע קט, אך לפתע נדחקים כולם במרץ רב לכיוון החלון, כדי לראות את הרבי טוב יותר. את הרציף ממלאת עתה פקעת דחוסה של אנשים השועטים לעבר הקרון.

הנוסעים שהגיעו באותה רכבת מתפלאים: איזה חג היום ליהודים? הגוים מסבירים איש לרעהו: ה"ראבין" הגדול של היהודים הגיע... ובדרך-ארץ רבה מעיפים גם הם מבט לעבר החלון שבו ניצב הרבי.

רק כעבור זמן ניכר נראים הרבי ובני משפחתו, ואליהם נלווים הציר דובין ואחרים. תסבוכת האנשים ברציף גדלה והולכת, ואין כל אפשרות לפרוץ דרך לכיוון היציאה. עד שנופלת "אמצאה" בראשי האנשים, ומשמר-כבוד לכל אורך התחנה יוצר לפני הרבי מסלול מעבר החוצה. צלם מערכת ה'פרימארגן' חפץ להנציח את המעמד המרשים, אבל בגלל הקהל העצום וההמולה הדבר אינו עולה בידו בשום אופן

מתחנת-הרכבת נסע הרבי בכרכרה אל המלון "קומרץ". הציבור כולו צועד רגלי אחרי הרבי, והרחובות שבין התחנה והמלון שחורים מאדם. הקהל מנסה לפרוץ בכח אל המלון, אבל שומרי הסף נועלים את הפתח ואינם מאפשרים להמונים את הכניסה. רבים צפו זאת מראש והפרוזדור של הקומה הראשונה כבר מלא אנשים.

הרבי שרוי בחדרו ואין מניחים לאיש להכנס אליו. אבל הקהל אינו מוכן בשום אופן לעזוב את הרבי ואינו זז ממקומו. נעשים נסיונות שכנוע: "לשם מה אתם מחכים?! הרי הרבי לא יקבל היום אף אחד"! אך הכל לשווא. ה"עולם" אינו מוכן לשמוע, וטענתו בפיו: "אם הרבי יצוה עלינו ללכת מכאן –נלך. אבל כל זמן שהרבי לא אמר לנו דבר, אנחנו נשארים כאן"!

לריגא הגיע הרבי עם כל משפחתו, שבע נפשות, ובהם חתנו הרב גור-אריה ומשפחתו. הנסיעה עברה כשורה, והשלטונות הסובייטים לא הערימו שום קשיים במעבר הגבול. ברגע שהרכבת הגיע לגבולה של לטביה, הפך הקרון – במחלקה השניה – ל"שטיבל" חב"די: ניגנו ניגוני חסידים, יצאו במחול ושמחו כל אותו הלילה כיד ה' הטובה עליהם. לרום שיאה הגיעה השמחה בשעה שהרכבת עצרה ברציף "דווינסק" אשר בריגא

הכתבה מסתיימת בהודעה דלהלן: בקשונו להודיע, שבגלל עייפותו מהנסיעה וטרם הסדרת כל ענייניו, לא יקבל הרבי במשך הזמן הקרוב שום משלחות ושום נציגים וגם לא אנשים פרטיים. לפיכך פונים בבקשה הן אל אנשי ריגא והן אל אנשי הסביבה, שלא יטריחו את עצמם לשוא, עד שתבוא מהרבי הודעה מיוחדת.

רק למחרת השבת (בכ"ז בתשרי) יכלו קוראי העתון לרוות במקצת את סקרנותם, בכתבה המבוססת על שיחה עם ציר-הסיים ר' מרדכי דובין, שכותרתה: כיצד קיבל הרבי מליובאוויטש אישור לצאת את ססס"ר.

ביום שישי באו אל הרבי מליובאוויטש נציגי העתונות המקומית ועתונות החוץ, ובקשוהו שיספר להם מרשמיו אודות החיים בבריה"מ. הרבי סירב בהחלטיות לקבלם ולשוחח אתם בנושא זה. לעזרתם של נציגי העתונות בא הציר דובין, שבהשתדלותו הושגה, כידוע, ויזת-היציאה, ואשר עשה את החודש האחרון במחיצתו של הרבי ברוסיה.

הוא סיפר לנו את הדברים הבאים:

לא אחת פנו אל הרבי נציגי קהילות מאירופה ומאמריקה, ובקשוהו שיעזוב את רוסיה. הרבי דחה את כל ההצעות, מפני שלא רצה לעזוב את עדת יהודי בריה"מ בת שני המליונים. לאחרונה, אחרי מאסרו של הרבי ושחרורו, פנו אל הציר דובין נציגים מקהלות אירופה ואמריקה, ובקשוהו שישתדל אצל הרבי שיעקור מבריה"מ ויתיישב בחו"ל. אחרי טיעונים רבים הצליח דובין לקבל את הסכמתו של הרבי לעזוב את בריה"מ באופן זמני, היות והרבי מקווה לחזור למקומו הישן בהזדמנות הראשונה, ברגע שמצב בריאותו יאפשר לו זאת.

נציגיהם של יהודי ברלין, הילדסהיימר, מונק ואחרים, וכן נציגים מאמריקה, פנו אל דובין שיקבל עליו את השליחות להשיג ויזת-יציאה עבור הרבי; לכתחילה מיאן דובין לעסוק בכך, בידעו שאין זה מן הדברים הקלים, אך לבסוף נתרצה. הוא הצטייד במכתב משגריר בריה"מ בלטביה, לורנץ, שבו מבקש הוא מהשלטונות הסובייטים שייענו לבקשתו, ויאפשרו ליהודי אירופה ואמריקה למלאות את רצונם לראות את הרבי בחו"ל

אז נסע הציר דובין למוסקבא. לפנייתו אליהם השיבו ממשרד-החוץ שאין ביכלתם להבטיח לו דבר, ותשובתם תנתן באמצעות השגרירות בריגא. הילדסהיימר ומונק נקטו בצעדים מצדם וגייסו לעזרתו של דובין את הסוציאליסט הבלתי-תלוי אוסקר קאהן, שכיהן במשך 13 שנים כציר ברייכסטג הגרמני. דובין נועד עם אוסקר קאהן בברלין, והחליט לפנות שנית אל שלטונות רוסיה בדבר ויזת-יציאה עבור הרבי.

בנסיעה השניה לרוסיה פנו אל (הדיפלומטים) צ'יצ'רין, ליטווינוב ורוטשטיין, ושלשתם הבטיחו לכנס ביום השני של ר"ה ישיבה מיוחדת של משרד-החוץ שבה ידונו בענין זה. בישיבה מיוחדת זו הוחלט לאשר את יציאתו של הרבי מרוסיה, ובקשיים רבים הצליחו לקבל אישור גם ליציאתם של בני המשפחה, שלהם לא הניחו השלטונות בשום אופן לצאת את ססס"ר. באותה ישיבה נתרצו לאשר לרבי להוציא אתו גם את כל רכושו, ובכלל זה ספרייתו העשירה בת עשרת אלפי הספרים, ביניהם 650 כתבי-יד מהבעל שם טוב, ר' שניאור זלמן, הצמח צדק, המהר"ש, המגיד ממזריטש ואחרים. אגב כך למדנו שחלק גדול מספרייתו של הרבי נמצא במוזיאון רומיאנצוב, אלו הם הספרים שהוחרמו ע"י השלטונות בשנת 1919.

החלטת משרד-החוץ הועברה טלגרפית ללנינגרד, ובו ביום בא נציגם של ה"גובליט" [=המשרד הפלכי לענייני ספרות] לדירתו של הרבי וחתם את 56 התיבות בחותם שהכשיר את הוצאתן לחו"ל. כל רכושו של הרבי הועבר ללטביה בארבעה קרונות, ללא כל הערמת קשיים בדרך, לא מצד שלטונות רוסיה ולא מצד שלטונות לטביה, והנסיעה כולה עברה כשורה.

אני מוכרח לציין – מעיר הציר דובין – שמעולם לא הייתי יכול להעלות בדעתי שרוחה של האמונה עדיין חזקה כל-כך ברוסיה!

בשמחת-תורה התאספו בדירתו של הרבי ברחוב מעחאווער 22 (שם התגורר פעם פוליבנוב –שהיה שר בממשלתו של הצאר) כאלף איש, שהגיעו מכל קצווי רוסיה הגדולה ומכל חבליה; רבנים, פקידים, בעלי-מלאכה, יהודים רחוקים מהחסידות ומהדת, כגון הפרופסור המפורסם מ', עורכי-הדין א' ו-ק' ואחרים. רקדו, שרו ניגוני חסידים ושמחו כפי שנהגו בשנים עברו. לא הייתי מעלה בדעתי שהג.פ.או. יאפשר זאת.

קהל גדול ליווה את הרבי עד פסקוב, ולאורך כל הדרך, בכל התחנות, באו משלחות של יהודים לקבל את פניו. קרון המחלקה השניה שבו נסעו הרבי ומשפחתו הפך ל'חב"דניצע', ובמשך כל הנסיעה עד ריגא שררה בו השמחה כדבעי למהוי.

לבקשת נציגי העתונות לשמוע פרטים אודות מאסרו של הרבי, משיב הציר דובין שכבר נכתב אודות כך בעתונים שונים, וכמעט שאין מה להוסיף על מה שכבר נודע. אבל שומעים אנחנו, שבין האשמים הראשיים במאסרו של הרבי, היו גם שני צעירים יהודים לולאוו ונאכימזאן, שאבותיהם היו חסידי ליובאוויטש נלהבים שלא פעם הסבו לשולחנו של הרבי הקודם...

הציר דובין חולק עמנו את רשמיו ממצב היהדות בבריה"מ:

האשמים במצבם הקשה של רוב היהודים ברוסיה הסובייטית הם, לדעתו, רק הייבסקים; מצד השלטונות הרשמיים לא היו נעשות שום רדיפות בגלל אמונת ישראל, והם לא היו מפריעים לכך כלל. האשמה תלויה אך ורק בייבסקציה המשתדלת לשאת חן בעיני השלטונות באמצעות רדיפת המאמינים. לא מכבר – בעקבות השתדלות הייבסקציה – הוחרמו כל בתי-הכנסת ובתי-המדרש בלנינגרד, והם הוחזרו רק אחרי שהיהודים ערערו על פסק-הדין. לאחרונה הוחרם ע"י הייבסקציה בית-הכנסת הגדול של בוברויסק, ומשערים שבקרוב יצליחו לקבלו חזרה.

בעיקר סובלים המאמינים ממחסור בספרי דת כגון סידורים, חומשים, גמרות וכדומה. היהדות הדתית ברוסיה מסתייעת בסידורים שהדפיס הרבי מליובאוויטש הקודם בשנת תרע"ח, בדפוס הפרטי שלו ברוסטוב, ומאמהות-הדפוס של סידור זה הדפיסוהו שוב בפולטבה

לדעתו של הציר דובין, נחסרה אולי אמונת ישראל בכמותה, אבל לא באיכותה. רוחה של הדת היהודית עתה היא עקשנית ובעלת מסירות-נפש יותר מכפי שהיתה בעבר.

"מצבם הכלכלי של יהודי רוסיה הוא עגום ביותר. אבל בכלל אין מה להתייאש, ואסור להתייאש"– במלים אלו סיים הציר דובין את דבריו.

קרוב לשש שנים ישב הרבי בריגא; מחד גיסא היו אלו שנים עשירות במאמרי דא"ח, שיחות ומכתבים, ומאידך גיסא היו אלו השנים שבהן הונח היסוד לעסקנות חובקת-עולם, פעילות ציבורית למען רווחתו הגשמית והרוחנית של כל יהודי באשר הוא שם, פעילות שאותה ניהל הרבי הן ממקום שבתו בריגא והן בנסיעותיו באופן אישי למרכזי היהדות בפולין, ליטא, וואלין, אשכנז, ארץ-ישראל וארצות-הברית.6

?במשך כל 21 השנים שבהן התקיימה לטביה העצמאית - מאז ימי מלחמת העולם הראשונה עד הכיבוש הסובייטי - היתה בלטביה ממשלה שמאלנית רק במשך שנה אחת, היא תרפ"ז. ר' מרדכי דובין, והציר השני של אגודת ישראל - ר' ראובן ויטנברג מדווינסק, היו באופוזיציה, אבל כוחם הפרלמנטרי היה רב.

הקב"ה מקדים רפואה למכה, והמצב הפוליטי של ברית המועצות באותה עת היה מסובך מאוד, לאחר שנחלה ביחסי החוץ שלה מספר מפלות שפגעו מאוד בכלכלתה

רוסיה שיוועה אז ליחסים מסחריים עם מדינות אחרות, וכיון שגם ממשלת לטביה היתה מעוניינת בהם, החלו לדבר על חוזה מסחרי בין שתי המדינות

ללטביה לא היו באותם ימים יחסים דיפלומטיים עם ארה"ב, שבה היו מרוכזים כוחות ההשפעה המרכזיים. יתרה מזו, לימים נתברר שבריכוזים גדולים בארה"ב לא ידעו על המאסר עד אחרי י"ב תמוז. ר' מרדכי הבין אפוא שהוא בעצם היחיד שיוכל לעשות משהו לשחרור הרבי. הוא הסכים אפוא לנסוע לרוסיה כדי להשתדל ויצא למוסקבה, וכשהגיע לשם ערך לכבודו שגריר לטביה קבלת פנים.

בדרך כלל, בקבלות- פנים דיפלומטיות חלים כללים ברורים לגבי המוזמנים... ובדיוק אותם אנשים שהגיעו, היו נחוצים לדובין כדי להשפיע באמצעותם על ה.ג.פ.או. לטובת הרבי.

מספר הרה"ח אברהם גודין ז"ל בהתבטאות מיוחדת אודות המאמץ של דובין עבור הרבי: "על יחסו לפעולת השתדלנות לטובת הרבי, סיפר לי ר' מרדכי בעצמו: "הרגשתי שאני שליח של ההשגחה להצלת הרבי"- ואי אפשר לתאר במילים את ההבעה שראיתי על פניו כשאמר דברים אלה, או כשחזר וסיפר את קורות הימים ההם. הרגשה זו - "שאני שליח של ההשגחה להצלת הרבי"- התעוררה בו לדבריו בכל פגישה שעשה בדרכו למילוי שליחויותיו. ר' מרדכי דיבר עמי על הרגשה זו פעמים רבות, בעיקר לפני י"ב תמוז, ותמיד ראיתי עליו שהדברים חוזרים ומעוררים בו אותה הרגשה מיוחדת של שליחות קדושה".

קשריו של ר' מרדכי דובין עם כ"ק אדמו"ר הריי"צ החלו מאוחר יחסית. הפגישה הראשונה שלו פנים אל פנים עם הרבי היתה רק במלחובקה, לאחר שהרבי הגיע למקום מלנניגרד לאחר השחרור.

ר' מרדכי סיפר כי באותה פגישה ראה לפניו איש שבור לגמרי שפיו רק בקשה אחת -לעזוב את רוסיה. הרבי הוסיף, שלפני שיעזוב, רצונו ליסוע לרוסטוב לאוהל אביו הרש"ב נ"ע.

הפעם דובין פתח בשתדלנות חדשה, מתוך מטרה לסייע לרבי לעזוב את רוסיה. אחד הדברים שהוא עשה לשם כך היה - השגת הזמנה עבורו לרבנות מקהילת יהודי ריגא, וכן כתב רבנות נוסף מהקהילה בברלין (לגרמניה היו יחסים טובים עם רוסיה). דובין המשיך להשתדל, ובחסדי ה' הסכימו שלטונות רוסיה סוף סוף להגירתו של הרבי.

כשקיבל דובין את רשיון היציאה של הרבי, היה סבור לתומו שהרבי יעזוב את רוסיה מיד. הוא נסע למלחובקה עם הרשיון המיוחל ופגש את האדמו"ר הריי"צ לאחר שחזר מרוסטוב, אך כאן נכונה לו הפתעה. כשאמר לרבי: "נו. צריכים ליסוע", השיב הרבי: "לא, עכשיו אינני מפחד. אסע רק אחרי החגים" אמר הרבי בנחרצות.

זיעה קרה שטפה אותו רק מהמחשבה שאלה שנתנו את הרשיון יתחרטו על הרעיון ויבטלו את אישור היציאה. את חששותיו הוא שמר לעצמו.

הזמן עבר, ולפני הנסיעה ממש בא הרבי בהודעה חדשה: "לא יוצא בלי הספרים". שוב עיכובים...

ר' מרדכי חש פחד בכל גופו. אך לא חסיד כמוהו יתן למחשבות להפילו בפח והתחיל לפעול בכל המרץ והמשאבים לחילוץ הספרים שבקש הרבי.

הסתיו התקרב, פגרת הקיץ של הסיים הלטבי הסתיימה ודובין נאלץ לחזור ללטביה. על סדר היום של הסיים עמדו נושאים חשובים, בינהם תפס מקום חשוב החוזה המסחרי עם רוסיה. בינתיים, השפעתו והשתדלותו ברוסיה החלו לתת פירות . שגריר לטביה ברוסיה הודיע למשרד החוץ חד וחלק: אם אתם רוצים חוזה, מלאו אחר הבקשות של דובין- ואם לאו לא יהיה חוזה.

יומיים אחרי שמחת תורה תרפ"ח יצא כ"ק אדמו"ר הריי"ץ עם כל הספרים שביקש להוציא והגיע צלחה ללטביה.

פרק 2: פעולותיו של הרב דובין עם פרוץ מלחמת העולם השניה.

מלחמת העולם השניה, שפרצה עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין ב־1 בספטמבר 1939, היא המלחמה הגדולה והאכזרית ביותר שידעה האנושות. המלחמה זימנה לר' מרדכי דובין אינספור אפשרויות לסייע ולהציל את אחיו היהודים. והוא אכן לא החמיץ את ההזדמנויות האלו שהגיעו לידיו. בתקופה שבה גרמניה השתלטה על פולין ורוסיה על ליטא ולטביה.

הנה דוגמא אחת לכוחו ופעולותיו של דובין באותם ימים: בחודש תשרי תש"א נעצר - עקב המצב המלחמתי בארופה - משלוח הלולבים והאתרוגים ללטביה. ליבם של יהודי לטביה נחמץ ממחשבה שהחג יעבור עליהם בלא שיוכלו לקיים את המצווה. דובין נכנס לתמונה והזמין עצמו לפגישה דחופה עם שר החוץ הרוסי קרומין. השר קיבל אותו בכבוד והורה לשחרר מיד את משלוח הלולבים והתארוגים.

אך לא רק בעניינים שברוח כוחו היה רב, אלא גם בענייני גוף והצלת נפשות כפשוטו פעל רבות באותם ימים. הנה דברים המופיעים ברשימה מקיפה על תולדות חייו של דובין, פרי עטו של הרב אהרון סורסקי, המופיעה בספר "אלה אזכרה": "חלפו ירחים אחדים והקומוניסטים בריגא עדיין היססו להפריע לר' מרדכי דובין במעשיו והניחוהו חפשי. הם לא הרהיבו עוז בנפשם לפגוע באיש שהציל רבים מהם בימי השליטים הדיקטאטורים שמשלו בלטביה ערב המלחמה . ר' מרדכי דובין המשיך במפעליו הברוכים והגביר חיילים ביתר שאת.

הימים הטרופים זעקו למעשי הצלה. תודות לעזרתו הנמרצת ניצלו מאות ואלפים בני ישיבה וסתם יהודים, בנצלם את האפשרות לצאת אל מחוץ לגבולות, חלק לארצות הברית וחלק לארץ ישראל. ר' מרדכי דובין סידר עבורם דרכונים ואשרות כניסה, סיפק להם אש"ל, וצייד אותם בהוצאות לדרך ובכרטיסי מסע, כשהוא מבזבז לצרכים אלה את רכושו הפרטי ומכלה את שארית כספו והונו. בימים ההם היה ביתו מלא וגדוש, יומם ולילה, יהודים אומללים ונפחדים, שראו בר' מרדכי דובין את עוגן- הצלתם. ידידיו ובני משפחתו הזהירו אותו לבל יסתכן יתר על המידה. אך הוא ידע להשיב לכולם באותו נוסח: 'אני מוכרח להציל ולעזור!' מאוחר יותר, כאשר נשאל, למה לא הצטרף לנמלטים אל מחוץ לגבולות אירופה כדרך שסייע לאחרים לעשות זאת , השיב ר' מרדכי בקול ענות גבורה: 'כל עוד יכולתי להציל יהודים היה אסור עלי לנטוש את מקומי, כי מסירות נפש פירושה למען יהודי אחר ולא למען עצמי".

כולם בורחים, המנהיג נשאר.

מספר ר' זלמן רודרמן, כתב מגזין כפר חב"ד באחת מכתבותיו אודות דובין: "עדות אישית נדירה ומרתקת במיוחד קיבלתי בימים אלו מפי בן משפחתו של הגאון הרב אליעזר פלצ'ינסקי שליט"א. הרב פלצינסקי היה בעבר ראש ישיבת תומכי תמימים בלוד וגם כאשר עברה הישיבה לכפר חב"ד הוסיף למסור שיעורים במשכנה החדש.

הרב פלצינסקי מצהיר כי הוא 'חב את חייו' לדובין. וזה דבר המעשה: רבי אליעזר פלצינסקי, הוא בנו של רבי שלמה יהודה פלצינסקי הי"ד, שהיה חתנו של רבי נתן צבי פינקל - 'הסבא מסלבודקה'. רבי שלמה יהודה היה רב בעיירה וישקי, ולאחר פטירת רבו הגאון רבי מאיר שמחה הכהן ישב על כיסא הרבנות בדווינסק, עד להשמדת יהדות לטוויה.

הימים ימי אלול תרצ"ט, אבי אליעזר רצה לצאת במהירות מלטביה לליטא, משם היתה לו אפשרות להמשיך ולברוח לכיוון רוסיה.

הוא סר למשרד הפנים הלטבי בדווינסק לשם הארכת דרכונו. בחוץ ראה שני צעירים עומדים ובוכים. לשאלתו לסיבת הבכי, השיבו לו השניים כי אביהם מתגורר באמריקה מספר שנים ותמיד השתדל להשיג בעבורם אשרת כניסה, אך רק כעת הצליח בכך. בבואם להאריך את דרכוניהם, על מנת לצאת לארצות הברית, נודע להם כי משרד הפנים הלטבי מחרים את הדרכונים עקב המצב המלחמתי. דרכוניהם של השניים נטלו, אפוא, מהם ועתה הם מזהירים אותו לבל יעיז להכנס

מחוסר ברירה ומדוחק השעה נכנס רבי אליעזר פנימה לבקש את נפשו. הפקידה החרימה לו מיד את הדרכון. רבי אליעזר התעשת מיד ואמר לפקידה בנועם כי מכיון שהדרכון הונפק בריגא, עליו להחזירו בריגא ולבקש את דמי העירבון בשעת הנפקת הדרכון. על כן- אמר לפקידה- הוא מבקש ממנה בכל לשון להחזיר לו את הדרכון כדי שיוכל למסור אותו בריגא.

באותו רגע אירע נס והפקידה החזירה את הדרכון.

רבי אליעזר מיהר לריגא ומיד פנה לדובין ושאלו מה לעשות. 'תן לי את הדרכון וחזור אלי מחר', ענה לו דובין. למחרת עם שחר היה הדרכון חתום כדת וכדין עם הארכה לתקופה נוספת.

פעולה זו הצילה את חיי רבי אליעזר. בעוד משפחתו היתה מנועה מלצאת את גבולות לטביה ונטבחה על ידי הנאצים ומסיעיהם המקומיים ימח שמם, הצליח הוא להכנס לליטא ומשם לברוח דרך אחת מארצות אירופה לארץ ישראל. לא רק אותו הציל דובין אלא כמובן את כל בניו, נכדיו, ניניו וכל יתר דורות צאצאיו שעוד יקומו". מסיים רודרמן, "סיפור הצלתו של הרב פלצ'ינסקי הוא אחד מיני רבים."

תקופת החסד הזו תמה כעבור חודשים מספר. יום אחד עצרו שוטרים את דובין והובילוהו לכלא. תחילה הובל למוסקבה, שם נכלא בבית הסוהר הנודע "בוטירקי". כעבור תקופת מה הועבר לבית- הכלא בעיר סרטוב.

הקשר בין דובין לבני משפחתו נותק כליל, מטבע הדברים, ולא היה לו מושג באשר למצבם.

בסיון תש"א (תקופת הכיבוש הנאצי) הפרה גרמניה את הסכם אי הלוחמה עם רוסיה וכבשה את לטביה. כחמישה עשר אלף יהודים ברחו לרוסיה הסובייטית. השאר, למעלה משמונים אלף, נרצחו בידי הנאציים ועוזריהם הלטביים.

ארגון "צלב הברזל" שבראשו עמד הרבט צוקורס, גייס את חבריו בימים הראשונים לכיבוש לביצוע מעשי שוד, התעללות והרג יהודים בשבוע ימים רצחו כשבעת אלפים איש ואישה ביער ביקרן שליד ריגא.

ביום ט' בתמוז תש"א הציתו הפורעים הלטביים את בית הכנסת ברחוב גוגול, בו נשרפו חיים עשרות יהודים;

בו ביום הציתו את ביכנס ברחוב סטאבו, בו נשרפו 30 יהודים ובתוכם רב המקום ומגידי שיעורים; כעבור ימים מספר הציתו את בתי הכנסת החבדיים ואת בתי התפילה בבית העלמין הישן ובבית העלמין החדש.

בשלב ראשון רוכזו כ-30 אלף יהודי ריגא בגטו שנקבע באחד מפרברי העיר. רבים מתו מרוב צפיפות, זוהמה ומחוסר מזון. השלב השני, רצח רוב יהודי ריגא, החל בחודש מרחשוון תש"ב ונמשך שבועות מספר.

בי"ג במרחשוון פרצו מאות לטביים מזויינים בלוויית נאצים - גרמנים לגטו והחלו להוביל אנשים, נשים וטף, חמישה בשורה, מחוץ לעיר. הם הובאו אל היער שליד רומבולה, כחמישה עשר קילומטרים ממרכז העיר, הוצבו לפני תעלות חפורות ונורו בגבם ממכונות ירייה. כשמונת אלפים יהודים (!!!) נטבחו ביום אחד. כעבור שבוע נערך במקום טבח נוסף של אלפי יהודים.

במשך שלושה ימים רצופים נרצחו במקום עשרות אלפים. בסה"כ נותרו כארבעת אלפים חמש מאות גברים ונשים, בעלי מלאכה מקצועיים, שהגרמנים העבידום בפרך לצורכיהם. מבין השורדים ניסו כמה מאות לארגן התגוננות בכח נגד הנאצים. הם השיגו נשק והרגו כמה מראשי המרצחים, אך עד מהרה הוכנעו גם הם והוצאו להורג ביחד עם שאר שרידי הגטו.

בשלהי תש"ד, עם כניסת הצבא הסובייטי ללטביה, נותרו בה רק מאה וחמישים איש, שהסתתרו או שהתחפשו כלא יהודים. הלטביים בהמוניהם שתפו פעולה כם הגרמנים ברציחת היהודים.

האסיר דובין עדיין נמק בכלאו, מנותק מכל מגע עם העולם שמחוץ לכותלי תאו האפל, אינו יודע דבר על גורלם העגום של בני משפחתו בתוככי שאר יהודי לטביה.

פרק שלישי: גורלו של הרב דובין בברית המועצות (החל משנת תש"ה)

בשנת תש"ה, שוחרר ר' מרדכי דובין ממאסרו, שבור ורצוץ פיזית ונפשית. המלחמה כבר תמה, אך השלטונות אוסרים עליו לחזור לריגא וכן להתגורר בכל עיר גדולה אחרת ברחבי רוסיה. הרוסים עדיין חוששים מכוחו ועושים הכל כדי למנוע ממנו לשוב לפעילות ציבורית.

דובין שוהה תקופה קצרה בסרטוב ולאחר מכן פונה לקויבישוב, שם הוא נאסף לביתו של ר' בנימין יצחק זיידמן, חסיד אלכסנדר.

חלש וגלמוד, מקדיש מעתה דובין את רוב זמנו ללימוד תורה- נגלה וחסידות- ולעבודת התפילה. אך גם את העסקנות הציבורית אין הוא נוטש. זה בדמו, לעזור ליהודים והוא פועל ועושה ככל יכולתו כדי לסייע לרעבים ולכל יהודי השרוי בצרה.

הסיפור השני בתאור שאיתו פתחנו את העבודה, אירע אפוא, בליל שחרורו מהכלא בסרטוב. בספר "חסידים ראשונים" מופיעה עדותו של ר' ראובן זייצ'יק, אשר פגש את דובין בבית שעל דלתו נקש באותו לילה קר, כשהוא עומד לקפוא למוות:

"יום אחד, הלכתי בבוקר אל השוחט גרליק כדי לשחוט עוף. נכנסתי לביתו ונשארתי לשוחח מעט. בעודי משוחח, שמעתי מתוך המטבח אנחה כבידה של יהודי. שאלתי אותו מהאי האי, והוא ענה לי שבאמצע הלילה דפק על דלתו יהודי עם חום גבוה מארבעים מעלות חום, והוא הכניס אותו הביתה. נגשתי אל אותו יהודי וראיתי אדם בעל זקן לבן ואפור, שוכב על ספסל ומשמיע אנחות. שאלתו אותו מהיכן הוא, הוא ענה: מריגה. שאלתי מה שם משפחתו, והוא ענה בקול חלוש: דובין. מיד נזעקתי: ר' מרדכי?! והוא התחיל לבכות ושאל מניין אני מכיר אותו. אמרתי לו שראיתי אותו אצל הרבי (הרייץ) כאשר הגיע אליו מריגה

מובן שלא היה זה אותו מרדכי עם הזקן השחור וכובע הצילינדר שהכרתי בעבר. כעת הזקין והיה לבוש בגד קרוע. התברר שהיה אסור בבית הסוהר בסרטוב".

גם הדברים בחלק שתיאר את הרהוריו ולבטיו של דובין באותם רגעים מייאשים בקור המקפיא, לא היו בגדר מליצה, אלא סופרו על ידו, כפי שעולה מהעדות הבאה.

החסיד ר' אברהם שמואל לבנהרץ נדד בתקופת המלחמה ממוסקבה לסמרקנד. לאחר המלחמה חזר למוסקבה והתגורר בשכונת פרובה- פולה בעיר. בה' במרחשוון תש"ז הגיע בנו אלימלך (מיילעך) לגיל מצוות. ולעת ערב נערכה בבית משפחת לבנהרץ מסיבה קטנה. הפחד מלהשתתף בארועים בעלי צביון דתי היה כה רב, עד שאפילו מכרים וידידים טובים שהתגוררו בשכנות ממש הדירו את רגליהם מהמסיבה. אחד המעטים שהגיעו היה הרב מרדכי דובין, שאותו הכיר ר' אברהם שמואל מבית הכנסת "ארכיפובה". להבנת הדברים יצוין כי רק באותם ימים עשה דובין- למשך תקופה קצרה - במוסקבה, כפי שיפורט בהמשך.

מספר ר' אלימלך: "כל הבית לא היה אלא חדר אחד גדול שבו אכלו ובו ישנו. השרותים היו מחוץ לבית. הערב בר המצווה שלי הקדים ר' מרדכי דובין ובא לפני האחרים, כשנכנס הביתה חרדו כל בני הבית לקראתו ביראת כבוד. אחי יוסף (יאשע) השלים איזה עבודה על מכונת אריגה שהיתה בביתנו וגם הוא זינק ממקומו. דובין סימן לכולנו לא "להתרגש" יותר מידי, ומאחי ביקש להמשיך בעבודתו. 'כל זמן שהקב"ה נותן כח ויכולת לעבוד ולהתקיים בכבוד, צריך לעשות זאת', אמר.

בהמשך נכנסו ובאו עוד כמה וספק אם כולם ביחד השלימו לכדי מניין. החגיגה עד מהרה הפכה להתוועדות חסידית שבה סיפר דובין, בין השאר, על קורותיו בליל שחרורו מהכלא ועל המחשבות שהתהלכו אז במוחו. הוא הסתובב ברחוב וכמעט קפא מקור, עד שסוף סוף מצא בבית שבפתחו מזוזה, בשארית כוחותיו דפק על הדלת, אך מבפנים לא הגיעה שום תגובה. הוא הוסיף לדפוק על הדלת ואף קרא לעזרה, הדלת נשארה סגורה והוא חש כי מותו קרוב. כמעט השלים עם המצב, וכבר התכונן להשכב על הארץ. אלא שלפתע הבזיקה בתוכו המחשבה: 'תאר לעצמך שמחר בבוקר היהודי המתגורר פה יפתח את הדלת ויראה כי על סף ביתו שוכב מוטל יהודי קפוא למוות, משום שאמש הוא לא פתח לפניו את הדלת. הרי יהודי זה לא יסלח לעצמו כל ימי חייו, ותמיד תלווה אותו אותה הרגשה איומה שהוא אשם במיתתו של יהודי!'... והמחשבה הזאת הפיחה בו כוחות מחודשים, הוא שב לדפוק על הדלת בכל כוחו ומרצו, עד כי לבסוף היא נפתחה לפניו, דובין אמר אז כי חייו נצלו בגלל 'מחשבה של אהבת ישראל'.

דובין עטה על ידיו כפפות. בשלב מסויים הוא הוציא מכיסו סכין ותפול. ומידי פעם בפעם פרס לעצמו עוד פרוסה מהתפוח וזה מה שאכל כל אותו ערב. לא נגע בשום דבר מאכל שהיה על השולחן. ייתכן שזה נבע מהקפדתו העצומה בענייני כשרות".

מוסיך האח הגדול ר' יוסף לבנהרץ ומספר:

"לאחר שכולם הלכו לביתם נשאר אצלינו דובין. הצענו לו מזרן כדי לישון עליו, אבל הוא סירב. הצענו לו לצרף כמה כיסאות כדי שיוכל לשכב עליהם והוא סירב. הכל הלכו לישון והוא נשאר ער, מעיין בספר "לקוטי תורה" שהיה בבתינו. באמצע הלילה התעוררתי משנתי. הצצתי לעבר דובין. הוא עדיין ישב על מקומו ועיין ב"לקוטי תורה".

העיתונאי בני רבינוביץ פרסם בזמנו כתבה בשבועון "בקהילה" שנתח נכבד ממנה עסק באישיותו של דובין, הנה חלק מהדברים המהווים עדות נוספת, אותנתית ומרגשת, על אשיותו של דובין לאחר שחרורו מהכלא בסרטוב והגיעו לקויבישוב:

"קשר מיוחד במינו היה בין אבי ז"ל לרבי מרדכי דובין זצ"ל, קשר שנמשך מספר שנים, בהן לא זזה ידו של זה מידו של זה, וידי השניים לא זזו מידו של סבי רבי בנימין יצחק (זיידמן) זצ"ל, אשר ביתו בעיר קויבישוב היה סמל ומופת להכנסת אורחים באותה תקופה קשה ונוראה. בביתו התארחו ואכלו רבנים וגדולי ישראל. רבי מרדכי דובין היה השדכן של שלוש בנותיו של רבי בנימין יצחק זצ"ל. אבי זצ"ל עם אימי מרת קיילא ע"ה; דודי הגה"צ רבי יצחק זילבר זצ"ל עם מרת גיטא לאה ע"ה; ודודי רבי שלום רבינוביץ שליט"א עם מרת דינה רחל ע"ה

אצטט מדפים המצויים עמי, אותם כתב אבי זצ"ל זמן קצר לאחר עלותו ארצה בסיועו של הסופר ר' אריה אביבי:

"הכירותי עם ר' מרדכי דובין היתה מקרית ביותר. בוקר אחד, נפתחת דלת בית כנסת תוך חריקה חרישית, ובעדה הופיע יהודי גבוה, תמיר, בעל צורה פטריארכאלית ממש. זקן לבן והדור יורד על פי מידותיו. מיד בהופיעו, עשה עלי רושם עמוק, והרושם ההוא לא נמחה מזכרוני ולא עומעם רישומו עד היום. הוא נכנס בצעדים מדודים ומיד נגשתי אליו והושטתי לו את ידי לשלום, הוא הציג עצמו בשם: מרדכי דובין. בשומעי את השם הנכבד יוצא מפיו, קפצתי מהתלהבות על שזכיתי להפגש עם אדם יקר זה, כי רבות שמעתי עליו. רבי מרדכי היה מנהיג היהדות החרדית בלטביה. ציר בסיים הלטבי וידוע לשבח ולתהילה בקרב יהודי רוסיה כולה, ובעל השפעה גדולה בין רבי המדינות.

ניצלתי מיד הזדמנות זו, והבאתי את ר' מרדכי לביתו של חותני רבי בנימין יצחק, אשר קיבל אותנו בלבביות מיוחדת. מאז שהכירו זה את זה, לא זזו ידו של זה מתוך ידו של זה, וידי מתוך ידי שניהם. יחד קבענו תפילותינו בבית הכנסת, יחד למדנו תורה, יחד סעדנו על שולחנו של רבי בנימין יצחק, ויחד ניצלנו את הזמן לשם התעלות רוחנית בימי שפל אלו לעולם בכלל ולאומה היהודית בפרט.

ר' מרדכי גם בתנאי חייו הנוכחיים, לאחר שהורד מגדלותו והושפל עד אפר, לאחר שגלה מביתו, גורש מקינו, שכל את משפחתו, סבל ממצוקה כלכלית, ובפשטות הפרוזאית ביותר: רעב ללחם וזקוק לשולחן אחרים- גם בימים אלו התהלך ביננו כאציל, כבן מלך. מנהגו היה לשהות כחצי יום בבית הכנסת, שם התפלל שחרית, למד, התפלל מנחה, ורק לאחר מכן בא לביתו של רבי בנימין יצחק לסעוד את פת השחרית שלו. את ארוחת הערב היה סועד בשעה 12 בלילה.

אם כי לא היה זקן בשנים, הנה לפי זקנו הלבן היה נראה כבן שבעים שנה. שערות ראשו וזקנו הלבינו לפני זמנן. הן קבלו את צבען הלבן בשבתו בבית הסוהר. הוא שוחרר לפי בקשתו המיוחדת של נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט'. אפשר להאריך עוד רבות על אורחות התפילה של ר' מרדכי, אמירת התהילים בבכיות נוראות שהחרידו את כל השומעים, על דקדוקו בהלכה על קוצו של יו"ד, וגם באותם ימים נוראים, הקפיד שלא לאכול פת עכו"ם ועוד וכיוצא באלו דקדוקים שלא נראו דוגמתם באותה תקופה.

נדלג עם פרקים שלמים שמתייחסים לאשיותו של ר' מרדכי, ונציין כי באותם ימים עקבו אנשי הבולשת הסובייטית אחר כל צעד של חבורה זו, שכללה בראש ובראשונה את ר' מרדכי דובין, את אבי וסבי זצ"ל, דודי יבלחטו"א רבי שלום שליט"א, ועוד שורה ארוכה של אנשים.

רק לאחר שכל החבורה נאסרה (פרט לר' מרדכי דובין זצ"ל שאף באותם ימים זכה להגנה משלטונות ארה"ב ועוד), הבינו כיצד פרשו לרגלם רשת טוויה היטב.

אני מחטט מעט בקלסרים השמורים עמי, העמוסים לעייפה במסמכים שונים, תמונות ועוד, ומגלה מכתב הנושא את התאריך י"ד כסליו תשי"ז, מכתב ששיגר לאביו ידידו ורעו, הגר"א סורצקין זצ"ל, עם הגיעו ארצה לכפר אברהם (שעל יד פתח תקוה של אותם ימים) וגם כאן איך אפשר בלי ר' מרדכי דובין:

לכבוד יד"נ שליט"א. מכתביו החתום והגלוי, קבלתי ושמחתי עליהם כמוצא שלל רב... תודה לה' שהציל אותי מציפורני הרשעים הארורים והוציאו למרחב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ממש ברגע האחרון כי מי יודע אם לעת כזאת שגברה שנאתם על כל גדותיהם וגילו פרצופם הטמא, היה נותנים לו לצאת מארץ הדמים והדמעות, ושבע ביום עלינו להודות לה' על חסדו הגדול.

האם חותנו וכל משפחתו עדיין נמצאים בקויבישוב ומה שלומם? האם לו משהו על ר' מרדכי דובין?..."

על דמות מופת זו שמענו וגדלנו כל השנים, ואותה התלהבות ומסירות נפש שראיתי בבית אבא זצ"ל לכל דבר שבקדושה, בוודאי חלק ניכר מכך, מקורם בהשפעתו ואישיותו של מרדכי דובין זצ"ל, דמות מופת של גדול וענק שבענקים שהייתה ולא תהיה עוד".

על אותה תקופה סיפר לימים הגאון ר' יצחק זילבר ע"ה, שבשנות המלחמה ולאחריהן היה מקורב מאוד לחסידי חב"ד ברוסיה ובטשקנט. לאחר שעלה ארצה פעל לקירוב לבבות בקרב העולים מרוסיה:

"שלושה שבועות למדתי עם ר' מרדכי דובין בבית הכנסת. ר' מרדכי למד בשלושה שיעורים בכל יום בבית הכנסת. בשבת הקדיש את כל התורה לתורה ולתפילה, ממנה שאב את כוחותיו לכל ימות השבוע.

תפילה מהפנטת. מי ששמע אותו לא יכל לזוז מהמקום. תפילת שבת ארכה אצלו, משעה 7 בבוקר עד השעה עד השעה 4 אחה"צ. כל תפילה דמע מקירות ליבו. לא רואים היום כאלה דברים. פעם אחת שאלתי אותו, "מה אוכל לעשות למענך?". הוא ביקש לקשר טלפונית בינו לאחותו. מיד הזמנתי בדואר שיחה טלפונית עם אחותו, כבקשתו. יום חמישי, כשבוע לפני חתונתי,אני עובר את הכביש, ושוטר עוצר אותי ואומר לי: "לא עברת טוב את הכביש, בוא עמי, אתה עצור!". הלכתי איתו. הגענו לבניין מסויים ידוע לשמצה יותר ממרתפי הק.ג.ב, ונכנסנו לחדר, ומול שלט גדול על הקיר: "מוות למרגלים".

הושיבוני על כיסא, וקבוצה של חמישה חוקרים פראיים אמרו לי שלום כשפתם- אגרופים בפרצוף, בפנים, בלסתות. תוך כדי מכות שואלים אותי: "מה יש לך עם דובין?". הראו לי את המספר טלפון שהזמנתי עבורו.

ספרתי להם את האמת. בחיפוש בכיסי פנקס קטנטן אישי, וכאן החלו הצרות.

'מה הסימונים הללו, ומספרי המטבעות, מרגל שכמותך?' הוסיפו לחקור. היו שם רישומים של תוספות רש"י... אמרתי להם ש'זה קשור להלכות ומנהגים דתיים, לא תבינו'. 'תסביר מיד הכל', שאגו עלי, 'אתה תסביר, ואנחנו נבין', שעתים תמימות אני מנסה לשווא להסביר, והם מביטים בי בחשד בעיניים גוייות מגושמות, לא תופסים מילה, לא מבינים איפה נקודת ה'ריגול' שאני מנסה להסתיר מהם... שעתיים לפני שבת, באו אלי פתאום לחדר המעצר, וגירשו אותי בבושת פנים החוצה... עד היום אני לא בדיוק יודע מה קרה. מי פעל לטובתי ומי לרעתי, ומי הצליח להסביר להם סוף סוף את דברי הראשונים והאחרונים שבפינקסי הקטן.

מה באמת עלה בגורל יקיריו של דובין?!..

עובדה זו ידועה בברור והיא ש... כולם נספו.

לגבי הפרטים- איך והיכן בדיוק - הדעות חלוקות והעדויות לא לגמרי תואמות זו לזו.

מנדל בובה כותב ברשימותיו (ב'העבר'): "למר שמואל גוטקין 7נודע אחר גמר המלחמה שדובין נמצא בקויבישוב. היות ולמר גוטקין היתה אחות שם, החליט לכתוב לה וביקש למצוא את דובין, בטח ימצא בקרבת בית הכנסת המקומי. ולמסור לו שפגש את בנו של דובין במחנה- הסגר בשטוטהוף. אחותו של מר גוטקין אותו כשהוא גר בחדר במטבח של השוחט המקומי... אחרי שהידיעה נמסרה, כתב דובין למר גוטקין פעמיים, ושאל על גורל בנו. כאשר מר גוטקין השיב שלפי כל הסימנים אין תקוה שבנו ימצא בחיים, כתב דובין שנית אם לא ידוע למר גוטקין תאריך פטירת בנו. מובן שדבר זה לא היה ידוע למר גוטקין". אך כאמור, זו איננה הדעה היחידה.

נראה כי סאת יסוריו של ר' מרדכי דובין טרם נתמלאה גם לאחר שכלאו אותו והתעמרו בו במשך שנים, סירבו הרוסים להניח לו. בשנת תש"ט (1948) נאסר דובין שנית ונשלח למחנה עבודה בטולה.

קדמה לכך שתדלנות נמרצת של האמריקנים לטובת דובין, כפי שכבר הוזכר קודם לכן. סורסקי כותב (ב'אלה אזכרה') כי "הנרי וואלס, מי שהיה סגן ארצות הברית בימי נשיאותו של רוזוולט, ביקר אז אצל סטאלין במוסקבה וביקש מהשליט הסובייטי שיעניקו לר' מרדכי דובין רשיון יציאה מרוסיה". אגב, לא מהנמנע כי מאחורי לחצים אמריקניים אלו על ממשלת רוסיה, עמד הרבי הרייץ בכבודו ובעצמו, שבאותם ימים הפעיל מסע שתדלנות נמרץ למען דובין.

ועוד כותב- מספר סורסקי: "שביב אורה ותקווה נצנץ אז למולו. גם מוקיריו ברחבי תבל קיוו, כי שיחקה להם השעה ומנהיג אגודאי דגול ואיש ליובאוויץ' נלהב זה ישוחרר". אך דווקא דובין עצמו "לא תלה תקוות מרובות בשתדלנותו של וואלס... הרגשתו זו כי אין לבטוח בנדיבים נתאמתה יום אחד, כאשר ר' מרדכי דובין החליט לבסוף לפרוץ את חומות ההסגר. הוא קם ונסע ללמברג, שם עמד להצטרף לקבוצת אזרחים שנועדו להשלח לארץ פולין. ניירותיו סודרו באורח רשמי והכל היה מוכן לנסיעה.

אך לפתע פתאום- כפי שניבא לו ליבו מראש - קיבל פקודה מגבוה לשוב למוסקבה. הוא מילא אחרי הפקודה. במשך זמן קצר עוד התהלך חופשי. ר' מרדכי דובין סיפר כי נחקר ע"י השלטונות פעמים מספר. בין השאר האשימוהו בניסיון להמלט מרוסיה באורח בלתי לגאלי, וכן, הצביעו לפניו על העובדה שהרבי מליובאוויץ' מנהל כביכול תעמולה אנטי סובייטית חריפה. החקירות נסיימו במאסרו של ר' מרדכי דובין. אשר נידון להישלח לארץ גזירה לחמש עשרה שנים".

פרטים נוספים על נסיבות מאסרו השני, ניתן ללמוד מרשימתו של מנדל בובה:

"בשנת 1946 בא דובין לריגא. התהלכה שמועה שמצד אחד בא להיוודע על שארית משפחתו. ואולי גם היה בדעתו לעבור את הגבול לחו"ל. להשערה השניה מתייחסים בספק מכיון שהוא התהלך חופשי. ביקר במניין 'באזאר - בערג' - מקום פעולתו לשעבר- הרבה יהודים ולטביים ברכו אותו אותו לשלום והראו עליו כעל איש שהיה בזמנו קרוב לאולמניס. מספרים אף שדרשו ממנו שיסיר את זקנו, כדי לשנות את פרצופו, כדי להעבירו לחו"ל, אבל הוא סירב.

בריגא נשאר זמן קצר. יש סברה שהודיעו לו שעוקבים אחריו ויעצו לו לעזוב את ריגא. הוא חזר למוסקבה, שם היה אפשר לפגוש אותו בקרבת בית הכנסת. כמו בקויבישוב התעניין במוסקבה בצרכים יהודיים, אפיית מצות, חברה קדישא וכו'".

פרק הזמן שבו עשה דובין במוסקבה, הוא הזמן שבו ארע התיאור לעיל בבית משפחת לבנהרץ.

משברי עדויות עולה כי דובין סירב במקום מאסרו להביא לפיו אוכל שאיננו כשר למהדרין. התעקשותו בנושא זה ובתחומים נוספים הספיקה לשלטונות כדי להכריז עליו כעל אדם לא שפוי והם כלאו אותו בית - חולים סגור לחולי נפש.

הרבי הריי"ץ ניסה להפעיל קשרים ולמשוך בחוטים כדי לפעול לשחורורו של דובין מהכלא ומרוסיה בכלל, ולהשיג לו היתר לעלות לארץ. אבל כל הפעילות וכל השתדלנות של הרבי ושל אחרים לא השיגו את מבוקשן. דובין הוסיף להנמק ולהתייסר בבית - החולים לחולי נפש שבו נכלא בכפייה.

בשלהי תשי"ז, כשמונה שנים לאחר מאסרו ואישפוזו, לא עמדו לו עוד כוחותיו והוא נפח את נשמתו הקדושה והטהורה בין כותלי בית החולים בגיל 68. אחות יהודייה בבית החולים שטיפלה בדובין במסירות, הודיעה על כך לקהילה היהודית הקרובה שהביאה את גופו הקדוש של דובין לקבורה בבית קברות בטולה.

לימים - דומה כי היה זה בשנת תשמ"ו- הועתק מקום קבורתו של דובין לבית העלמין שבעיירה מלחובקה, הסמוכה למוסקבה.

לפני הסיום נביא בזה את הדברים הנרגשים שכתב (בעיתון 'הצופה') עמיתו ויריבו הפוליטי של דובין, נציג תנועת 'המזרחי' בסיים הלטבי, הרב מרדכי נורוק, עם היוודע דבר פטירתו של העסקן הדגול הי"ד:

"ר' מרדכי דובין היה ידידי וחברי רבות בשנים. היינו חברים בסיים הלטבי עד פיזורו על ידי הרודן בלטביה, אולמאניס, בשנת 1934. ובכל השנים לא זזה ידו מתוך ידי.

למרות שהיו חילוקי דעות ביננו ביחס לגישתנו לעבודה הפוליטית והציבורית- אני רואה חובה לעצמי להדגיש שזו היתה מחלוקת לשם שמיים, ולא פגעה חלילה ביחסנו האישיים.

ר' מרדכי דובין הצטיין במיוחד באהבתו הבוערת לעם ישראל ולערכיו הנצחיים. היה מוקיר רבנן בכל הפרטים ועמד לפניהם "כעבדא קמיא מריה". היה צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, בעל מידות תרומיות וטוב מזג. לב טוב וטהור פעם בקרבו. בדרשותיו לשמירת מסורת אבות, אפילו ביחס למנהג שבמנהג, היה קשה כברזל.

ר' מרדכי דובין היה שתדלן "פאר אקסלנס" ביתו היה פתוח לרווחה מהשכמת הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה לכל הזקוקים לעזרה. נלקחה מאתנו אישיות גדולה, עסקן שראה בסבלות אחיו ועמד להושיעם, בעל נפש עדינה שלא מהעולם הזה".

ונחתום בשורות שבהן דווקא בחר הרב אהרן סורסקי לפתוח את רשימתו הנ"ל:

"'אתה אינך מחונן במידת הטוב והחסד. כי אתה הטוב והחסד עצמם' במילים אלו פנה פעם האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויץ' אל החסיד הנאמן והמסור שלו ר' מרדכי דובין, כאשר ביקש להודות לו עבור מאמציו לשחררו מין המאסר ברוסיה הסובייטית. ואם תמצי לומר, מיצה הרבי מליובאוויץ' בהגדרה קולעת זו את כל מהותו של האי גברא רבה אשר שמו הלך לפניו בכל קצווי העולם היהודי".

ה' יקום דמו.