מסכת נגעים

במסכת נגעים יש 14 פרקים, המסכת עוסקת בדיני נגעי צרעת, מפרשיות תזריע ומצורע.

ספק בהרת קדמה לשער לבן

במסכת מובא: אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, אם שער לבן קדמה לבהרת טהור. ואם ספק טמא, רבי יהושע כיהה (מטהר). בגמרא מסופר כי במקרה של ספק, היה נידון הלכתי בין הקב"ה שטיהר לישיבה של מעלה שטימאו, והחליטו שרבה בר נחמני יטהר, שכן הוא היה בדורו יחיד בנגעים ויחיד באהלות. שלחו משמים שליח לשאול אותו, והוא טיהר.

על פי הסבר הרבי, ככל הכרעה, אין הדיעה השלישית מצטרפת לאחד מהשנים, אלא היא כוללת את שניהם, וכדוגמת מידת התפארת המכריעה בין מידת הדין למידת הרחמים, ולכן גם כאן, הטעם שרבה טיהר את הנגע, אינו מאותו טעם שהקב"ה טיהרו. הרבי בליקוטי שיחות מסביר את הענין על פי תורת החסידות.

חתן שנראה בו נגע

בפרק ג' מובא במשנה: חתן שנראה בו נגע ממתינים לו שבעת ימי המשתה, ונחלקו התנאים במסכת מועד קטן במקור דין זה: לרבי יהודה נלמד דין זה מ"וביום הראות בו בשר חי", משמע שיש יום שאי אתה רואה בו, ולפי שיטת רבי יהודה הנשיא לומדים זאת מהפסוק "וצווה הכהן ופנו את הכלים מהבית" ומכאן אנו רואים שחס הקדוש ברוך הוא על ממונם של ישראל, ומה לדבר הרשות ממתינים לו - להוציא כליו מהבית, לדבר מצווה, לא כל שכן. (הרבי מעיר כי שמות התנאים מופיעים כך דווקא בגמרא במסכת מועד קטן, אבל בראשונים במסכת נגעים מופיע להיפך).

הרבי מסביר בליקוטי שיחות כי יש חילוק בין שני מקורות הדינים: לפי הלימוד מהפסוק "וצווה הכהן", מדובר בגדר של דחייה, וכפשט הלשון "ממתינים", ואילו לפי הפסוק "וביום הראות בו בשר חי" מדובר ביום שמופקע לגמרי מדין ראיית נגעים, וכפשטות משמעות הלשון "יש יום שאי אתה רואה בו". הרבי אף מוסיף בסוגרים כי יתכן ויש חילוק הלכתי בין שני הילפותות, שכן אם הילפותא היא מהפסוק וביום הראות בו בשר חי, כלומר שיום זה מופקע לגמרי מדין נגעים, אם כן יש לומר שאם ראה בדיעבד הכהן את הנגע וטמא אותו אין הנגע טמא, שכן יום זה מופקע לגמרי מדין ראיית נגעים, אך אם הדין הוא דין של המתנה ודחייה, יש לומר שאם בדיעבד ראה הכהן את הנגע אין הנגע טמא

הרבי מוסיף כי גם על פי תורת החסידות יש חילוק בין שני מקורות הדינים; וזאת על פי דברי הרמב"ם המסביר כי במצוות נגעים טמון חסד השם, שכאשר אדם דיבר לשון הרע חס הקדוש ברוך הוא עליו להחזירו בתשובה ושם נגעים בביתו כדי לעורר אותו ולהחזירו בתשובה שלימה. לפי זה נמצא של מהותה של מצוות נגעים היא מאהבת השם אל בניו עם ישראל ולהחזירם בתשובה, ולכן גם בפרטים אלו של המצווה טמון חסד השם מיוחד, שחס הקדוש ברוך הוא עליו, אם כי בדין שממתינים לו לדבר הרשות נראה יותר חסד השם על ממונם של רשעים, ואילו בכך שממתינים לחתן נראה יותר חביבות השם לדבר מצווה של רשעים; ולהוסיף, שבעוד שהחביבות לממונם של רשעים מראה את אהבת השם ליהודי מעצם שם ישראל שלו, הרי שבכך שממתינים לו לחתן נראה חשיבות מעשה המצווה של רשעים, שמצד מעשיו הוא

ראיית הנגעים

נפסק כי כוהן שהינו בעל מום, עוור באחת מעיניו הוא פסול לראות את הנגעים, בפירוש רש"י על התורה לומד זאת מהפסוק לכל מראה עיני הכהן. הרבי חוקר, האם החסרון הוא שאינ ורואה באחת מעיניו הוא פסול בהגברא, וכדמות כוהן בעל מום שפסול לעבודה, או שמדובר בבפסול בראיית הנגעים.

הרבי מבאר על פי הידוע שיש שני דינים בראיית הנגעים, האחד עצם הראייה שעל זה נפסק כי הכל כשרים לראות הנגעים ולא דווקא כהנים, והדין השני הוא הדין שפוסקים טהור או טמא, שדין זה הוא דווקא על הכהן עצמו. ועל פי זה יש לחקור בכהן שכהה מאור עיניו האם הוא פסול רק לראיית הנגעים, או גם לדין השני של לפסוק אם הנגע טמא או טהור. ובמאירי הובאו שני דיעות בזה, שיש אומרים שפסול רק לראות את הנגע אבל יכול לפסוק טמא או טהור, אבל יש אומרים שנפסק גם מלטמא ולמטהר.

הרבי מבאר כי הדבר תלוי בחקירה הנ"ל, שאם הפסול הא בפסול בעצם הגברא מכיון שאינו יכול לראות אז ברור שגם לפסוק את הנגע טהור או לא הוא פסול, אבל אם הפסול הוא רק בראיית הנגע אז מסתברא שהכהן פסול רק לראות ולהחליט טם הנגע טהור או לא, אך לא לעצם האמירה טהור או טמא.

למעשה, בחקירה זו נחלקו תנאי המשנה והתורת כוהנים. במשנה מתוארת הלכה זו הפוסלת את הכהן כשהוא בעל מום בעיניו, יחד עם ההלכה המקבילה, שבית אפל אין פותחין בו חלוונות לראות נגעיו, שכן לתנא דמתניתין הפסול הוא פסול בעצם זה שחסר באפשרות הראייה, ובבית האפל אין פותחין בו חלונות מכיון שראיית הכהן צריכה להיות שלימה מבלי האור שמבחוץ. ולכן גם שיטת התוספות יום טוב, היא שכהן אינו פסול אם כהה אחת עיניו, שכן אם הוא רואה עדיין באחת מעיניו אין חסר בראייתו כלום לפי שיטתו, ומה שכהן פסול אם עוור באחת מעיניו הוא גזירת הכתוב שכתוב לכל מראה עיני הכהן.

אך התורת כוהנים סבור, כי פסול הכהן הוא מכיון שכאשר הוא אינו רואה טוב באחת מעיניו או שאינו רואה כללל, אז נחשב הוא לבעל מום לענין זה של ראיית נגעים, ולכם סבור התורת כהנים שמהפסוק "לכל מראה עיני הכהן" הבא למעט ראיית בית הסתרים, אין ניתן ללמוד פסול זה של כהן שחשכו אחת מעיניו, שכן בעוד שהראשון הוא פסול בחפצא של הראייה, אז השני הוא פסול בהגברא, ולא ניתן ללמוד את שני הלימודים מפסוק אחד. וזאת בניגוד למשנה הסבורה ששני הלימודים נלמדים מהפסוק "לכל מראה עיני הכהן".

ביאורים נוספים

• פ"ב מ"ד. האיש נראה כעודר כו', האשה כעורכת. לקוטי שיחות עמ' 84 (עמ' 97)