אבות

מובא בגמרא כי "אין קורין אבות אלא לשלושה", והם אברהם אבינו יצחק אבינו ויעקב אבינו - אבות האומה.

האבות כמרכבה

אמרו חז"ל: "האבות הן הן המרכבה", והוא משל על שני ענינים עיקריים שהיו באבות: א) הביטול. ב) ההתעלות.

ביטול

בגלל עוצם הביטול של האבות לה' - נקראו בשם "מרכבה".

כשם שהמרכבה בטלה לרצון הרוכב עליה, כך האבות - כל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני העולם הזה ולא נעשו מרכבה, אלא רק לרצון העליון לבדו, ואף גם זאת - ביטול זה היה לא בזמנים מוגבלים בלבד, אלא כל ימיהם.

לכך היו (האבות) רועי צאן בכדי שלא יטרידו אותם עניני עולם הזה, להפריד אותם אפילו רגע אחד מבחינת הביטול, וכאשר היו רועי צאן בשדה לא היתה להם שום טרדא מעסקי עניני עולם הזה, והיו מתהלכים לפני ה' כל הימים בהתקשרות אמיתי בביטול תמידי להיות בבחינת מרכבה ממש כנ"ל.

והענין הוא כי בכל העסקים - זולת רועה צאן - יש טרדא רבה מאד, כמו גם בעבודת האדמה יש טרדא ודאגה בחרישה וזריעה וקצירה וכו', אבל רועה צאן - אין בעסק זה שום טרדא כלל ולא שום דאגה כלל, כי בהוציאו את הצאן לאחו, הנה במשך היום יוכל להיות פנוי מכל מחשבה, בלתי - להוי' לבדו, ואין מונע כלל להיות מתקשר ומתדבק בה' כל היום בלי פירוד כלל.

כמו כן היו האבות בבחינת מרכבה למידות דאצילות. אברהם למידת החסד, יצחק למידת הגבורה ויעקב למידת התפארת שהיא מידת הרחמים.

התעלות

כמו שהמרכבה מעלה ומביאה את הרוכב למקום שאלמלא המרכבה לא יכול היה הרוכב להגיע לשם, כך האבות בעבודתם את ה' - מתעלים, ואף גורמים להעלאת הספירות (שהם שרש נשמתם) אל אור אין סוף ב"ה, בבחינת ביטול, כמו שכתוב: לך ה' הגדולה והגבורה כו', ועי"ז יתגלה בהם אור א"ס ב"ה, וימשך על-ידם אלקות לנשמות.

והיינו בחינת "מרכבתא עילאה" - מרכבה של עולם האצילות שלמעלה ממרכבה דחיות הקודש שבבי"ע.

מצוות שקיימו האבות

על-אף גודל ביטולם של האבות, אמרו חז"ל: "מצוות שקיימו האבות ריחות היו", והיינו שערך המצוות שקיימו האבות הי' בבחינת ריח בלבד, שענינו התפשטות מציאות-דבר בלא עצם.

והכונה בזה, שבעבודתם בקיום המצוות המשיכו הארה אלקית בלבד, ולא הגיעו למעלת קיום המצוות כפי שהן לאחר מתן תורה, שיש בהן המשכת וגילוי עצמותו ית'.

ואף על פי שהם עצמם היו בבחינת מרכבה במעלתה הנעלית ביותר, ודבקים באור אין סוף ב"ה גם בכל אברי גופם - כנ"ל, מכל מקום המצוות שקיימו בגשמיות לא היו במדריגת המצוות שלאחר מתן- תורה.

ושני פרטים בדבר: 1 . עיקר מטרת עבודתם היתה להמשיך אור ולפעול ברוחניות בלבד - בנפש, "והפעולה שעשו בגשמיות היתה כעין כלי בלבד להעבודה הרוחנית", רק אמצעי למטרה, שהיא הפעולה הרוחנית בנפש.

אעפ"י שבכללות, היתה מטרת עבודתם - ההכנה לקראת היעוד - "דירה בתחתונים".

2. עבודתם פעלה המשכת הארה בלבד לעולם, ולא עצמות (כדוגמת הריח שהוא התפשטות בלא עצם) - כנ"ל.

שני ענינים אלו בעבודת האבות -הגבלת מטרת העבודה לרוחניות בלבד, והגבלת ההמשכה האלקית להארה בלבד- נובעים משתי סיבות:

1) בזמן האבות היה העולם חשוך עדיין, בגלל הסתלקות השכינה שנגרמה על ידי החטאים -החל מחטא עץ הדעת, ואחריו שאר החטאים- ולא היה העולם מסוגל להיתקן בפנימיותו עדיין.

ואם-כי "משבא אברהם התחיל להאיר", אבל ראשית, היתה זו התחלה בלבד, ושנית, היתה זו המשכה בחיצוניות בלבד - בחינת מקיף.

2) מכיון שהיו לפני מתן תורה - בבחינת "אינו מצווה ועושה", ועבדו בכח עצמם בלבד, בלא סיוע מלמעלה, לכן המשיכו רק אור שכח הנברא מסוגל להגיע אליו, היינו משרש הנבראים בלבד, שהיא מדרגה נמוכה - ביחס למדריגת אור אין-סוף, והיא מוגבלת לרוחניות בלבד שאינה מסוגלת להתלבש בגשמיות - להאירו.

אבות - מורישים

"אין קוראין אבות אלא לשלושה" - אברהם יצחק ויעקב כנ"ל, כי ענינם של אבות להוריש לבניהם אחריהם. וזאת היתה עיקר מעלתם של האבות - אברהם יצחק ויעקב, אשר הורישו לבניהם אחריהם עד עולם ירושה נצחית בגשמיות וברוחניות.

והיינו מלבד מעלותיהם האישיות, הנה עיקר חשיבותם - במה שהורישו לבניהם.

וכמו שנאמר ביחס לאברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'", ועל-שם זה נקראו אבות.

הירושה שהורישו האבות לכל בני ישראל;

1. בגלל גודל הביטול שלהם (בחינת מרכבה), על כן זכו להוריש ולהמשיך נפש רוח ונשמה מעשר ספירות דקדושה - לבניהם אחריהם עד עולם.

ובזה הורישו לכל אחד מישראל אהבה טבעית לה'- המסותרת בתוך פנימיות הלב.

אהבה מסותרת זו שהאבות ממשיכים לכל אחד מישראל, היא בחינת חכמה שבנפש, שאין ענינה הגיון והשכלה,אלא כח הביטול לה', כי אב הוא בחינת חכמה שהיא בחי' כח-מה, והוא הכח להיות בטל במציאות לה' בבחינת יחודא עילאה.

תכונה זו הורישו האבות לכל אחד מבני האבות הנ"ל, שיוכל גם הוא להיות בטל לה' כמרכבה, ו"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב".

2. שורש נשמת האבות ואופן עבודתם את ה', הם המידות כנ"ל, אף אלו באים בירושה לכל בני ישראל.

אברהם, מידת החסד - "אברהם אוהבי"; יצחק, מידת הגבורה - "פחד יצחק"; יעקב, מידת התפארת (רחמים) -"א-לקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי", התכללות חסד וגבורה כאחד.

אופן עבודת ה' במידות אלו - אהבה יראה ורחמים - אפשרי בכל אחד ואחת מישראל, בירושתם מהאבות.

3. האבות התחילו להמשיך השכינה מלמעלה למטה לאחר שנסתלקה השכינה מהארץ לרקיע. ובזה פתחו ב"אלפים תורה". (עפ"י מארז"ל בדבר ששת אלפי שנות קיום העולם; אלפיים תוהו, אלפיים תורה ואלפיים ימות המשיח).

סילוק השכינה נגרם עקב חטא עץ הדעת והחטאים שאחריו, עד שהיה העולם משמש באפילה.

אך משבא אברהם התחיל להמשיך (למשוך) את השכינה לעולם ולהאיר, וכן יצחק ויעקב וכו', שהמשיכו להחזיר את השכינה לעולם.

כח זה - להמשיך את השכינה למטה, הורישו האבות לבאים אחריהם, כי מעשי אבות סימן לבנים, שמכחם התאפשר למשה רבינו, לגלות אלקות בתחתונים ע"י מתן תורה.

4. ירושת ארץ ישראל, הורישו לנו האבות לאחר שקבלוה מאת ה' לנחלת עולם.

באברהם נאמר: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". "כי את כל הארץ וגו' לך אתננה ולזרעך עד עולם" וכן בברית בין הבתרים נאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" וגו'

ביצחק נאמר: "לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" וגו' "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל".

ביעקב נאמר: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך".

בתוקף היותם אבות לעם ישראל, הורישו את ארץ ישראל לכל אחד ואחת בישראל באופן נצחי, והיינו שכל יהודי בעולם ללא שום הבדל, בכל מקום ובכל זמן, יש לו חלק ונחלה בארץ ישראל, בירושתו מהאבות - אברהם יצחק ויעקב, שקיבלוה מאת ה' כנחלת עולם לעם עולם.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")

הערות שוליים

תקופות ביהדות
אבות · שבטים · נביאים · אנשי כנסת הגדולה · תנאים · אמוראים · סבוראים · גאונים · ראשונים · אחרונים