תקיעת שופר – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

חזותיקוד ויקי

@@ שורה 39: / שורה 39: @@
 זה הוא הטעם שהשופר תוקעין אותו מפיו הקצר והקול יוצא ומתרחב ויוצא בסופו במקום הרחב. כנאמר "מן המצר קראתי יה ענני במרחב י-ה", פירוש מן המצר מקום צר שאינו מושג ולית מחשבה תפיסא ביה שהוא למעלה מכל ההשגות, והוא ענין שופר שפרו מעשיכם ממשיך תענוג. אבל בעצמו הוא קול פשוט מקור התענוגים, "כי עמך מקור חיים" כתיב, בחינת עמך בטל ונכלל באוא"ס ב"ה ממש, ומשם "קראתי י-ה" יו"ד עלאה בחינת [[חכמה]] וה' עלאה [[בינ]]ה היא רחובות הנהר הרחבת הדעת בהתבוננות כו'.{{הערה|1=[http://www.chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/adhaz/toraor/16/74b&search=%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%A8 תורה אור יתרו עד, ב]}}.
 ===משלים בחסידות על תקיעת שופר===
-[[הבעל שם טוב]] הסביר ענינה של תקיעת שופר בראש השנה במשל:
+שני משלים בולטים הובאו בחסידות בנושא תקיעת שופר{{הערה|1=[https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=57653&st=&pgnum=189&hilite= המשך וככה תרל"ז, פרק ע]. [https://chabadlibrary.org/books/admur/mlukat/1/8/index.htm ד"ה אדון עולם תשמ"ג] סעיף ח' ואילך. ועוד.}}:
+*[[הבעל שם טוב]] נתן משל לענין תקיעת שופר, ממלך שהיה לו בן יחיד וחביב, ושלחו לשליחות למדינות רחוקות ללמוד חכמה. ברבות הימים שכח בן המלך את מטרת נסיעתו, התחיל לבלות את ימיו ולילותיו ולבזבז את כל המשאבים שנתן לו המלך, לא רק שלא החכים, אלא שכח על בית המלך, ועד שכח אף את שפת מדינת המלך. כאשר החליט לשוב אל אביו, נדהם לגלות שאיש לא זיהה אותו, ולא העלה בדעתו שהוא בנו של המלך. כיוון ששכח את שפת אביו, ולא הצליח לרמוז שהוא בן המלך, התחיל לצעוק בקול גדול, כדי שיכיר המלך את קולו, וכשהכיר המלך קולו זיהה את בנו והתעורר באהבה אליו.
-היו הי' מלך שביקש להקנות לבנו יחידו האהוב השכלה רחבה. לשם כך שלח המלך את בנו למדינות רחוקות, מצוייד בהון רב ובמשרתים, כדי שילמד וישכיל בעולם הגדול.
+:בנמשל, בן המלך היא ה[[נשמה]] האלוקית הנקראת בנו של הקב"ה, ונשלחה לדרך רחוקה - אל ה[[גוף]], לעולם הגשמי, בו שכחה הנשמה את קרבת אלוקים לה היתה רגילה למעלה. לכן הנשמה צועקת בצעקה פנימית, בקול פשוט - הוא קול השופר, המעוררת את אהבתו של הקב"ה אלינו מחדש.
+*רבי [[לוי יצחק מברדיטשוב]] נתן משל לענין תקיעת שופר, ממלך שנסע ביער ותעה בדרכו, ואיש לא הצליח לעזור לו למצוא את הדרך. לפתע מצא חכם גדול שידע את הדרך והבין שזהו המלך, ובזכותו הצליח המלך לחזור לארמונו. לימים, חטא אותו חכם למלך, והמלך העמידו למשפט. ביקש החכם בקשה מהמלך, שלפני גזר הדין ילבש הוא את הבגדים שלבש באותו היום בו הציל את המלך, וגם המלך ילבש את בגדיו מאז. כאשר לבשו את הבגדים, נזכר המלך בחסד הגדול שעשה לו, ריחם על האיש ומחל על עונשו.
-ברבות הימים שכח בן המלך את מטרת נסיעתו, התחיל לבלות את ימיו ולילותיו בבילויים פרועים, כשהוא מבזבז את כל המשאבים שנתן לו המלך. לא רק שלא החכים, אלא שכח על בית המלך, ועד שכח אף את שפת מדינהת המלך.
+:בנמשל, כאשר הקב"ה בשעת [[מתן תורה]] הציע את התורה ל[[אומות העולם]] הם לא חפצו בה, ורק עם ישראל בחר לקבל את התורה. מסיבה זו, כשאנו עומדים לדין, אנו תוקעים בשופר ומזכירים את השופר שנשמע בשעת מתן תורה, וכך מעוררים את רחמיו של הקב"ה עלינו.
-כשהגיע לחוסר כל, בצר לו, נזכר על עברו, והכיר שהוא בן של מלך, והחליט לשוב אל אביו.
-עשה בן המלך דרך ארוכה עד שהגיע למדינתו ולעיר הבירה עד לחצר המלך. אך נדהם לגלות, שהוא בצרה אמיתית: בבגדיו הבלויים, בשערו הפרוע ובמראו הגס, אף אחד לא זהה אותו, ולא אפשרו לו להיכנס.
-הוא רצה לומר לשומרים, שהוא הנסיך האבוד, אבל, אוי! הוא שכח את שפת המדינה... איך מדברים בארמון המלך...
-בן המלך ניצב לפני הארמון קרוב קרוב לאביו המלך, אך אין לו דרך להגיע בפנים...
-ביאושו, התחיל צועק בקול גדול, קול פשוט מתוך הלב. "קול פשוט, בלי תווים מורכבים, בלי יומרות מוזיקליות (כמו שופר)".
-את הקול הזה שמע המלך מהארמון, הכיר מיד את קולו של בנו האהוב, והכניס אותו מיד בסליחה ואהבה רבה לארמון.
-והנמשל מובן בפשטות: נשמתו של כל יהודי היא בן מלך.
-הנשמה יורדת אל העולם, אל הגוף הגשמי, בשליחות מיוחדת רוחנית, לקיים תורה ומעשים טובים, ובכך לשמח את המלך הקב"ה. אבל קשיי חיי היום יום ובילויי העולם, מסיחים את הנשמה מיעודה המקורי. היא שוכחת את מטרת ירידתה, ומתבוססת בפיתויים גשמיים, כסף, מעמד, הישגים חומריים, בילויים ותאוות.
-הנשמה שוכחת את מטרת הנסיעה, שוכחת על אביה, שוכחת אפילו את שפת מדינת המלך, איך נפנה אל המלך?, ועוד מלך גדול כל כך כאבינו שבשמים.....
-מגיע ראש השנה כל יהודי נזכר שהוא "בן של מלך", ורוצה לחזור אל אבא הקב"ה מלך העולם, אך אף הצדיק הגדול ביותר, אין לו אפשרות לבטאות בשפתו ולדבר בשפה כמו שמדברת הנשמה לפני שבאה לעולם החומרי הזה,
-וזהו קול השופר הצעקה הגדולה, מתוך עמקי נפשו של היהודי, הנשמה צועקת בקול פשוט מתוך השופר (כמו בן המלך במשל).
-בצעקה גדולה זו יש חרטה על העבר. צעקה גדולה של החלטה הכי חזקה קדימה, צעקה בלי מלים שאומרת אני מקבל את מלכותך הקב"ה אני בכל הלב חוזר אל אבי המלך, מלך העולם כולו.
-היא צועקת מקירות הלב, בקול פשוט: אבא! אבא! (בלי מלים). צעקה אמיתית מתוך ליבו של יהודי, כל יהודי!, שצועק להקב"ה, אני שלך! גם אם אני לא מכיר את השפה, גם אם אני אולי קצת רחוק, אבא אבא....
-ואבא שומע, סולח ואוהב. ומכניס את הבן פנימה אל ארמון המלך, לחדר לפנים מחדר, אל היכל המלך. ונותן ליהודי ברכה לשנה טובה ומתוקה, מתוך הרחבה גדולה,
 ==תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת==