דב בעריש רוזנברג

הרב דב בעריש רוזנברג

הרב דב בעריש רוזנברג, (ידוע בשם ר’ בעריש), נולד לאביו הרב שמעון ולאמו מרת רבקה הי”ד בעיר טעשין שבצ’כיסלובקיה, ביום י"ז בסיון תרע"ט. ר’ בעריש נולד למשפחה מכובדת. סבו של אביו, הרב שמעון, היה תלמיד-חבר של ה’בני יששכר’ מדינוב. אמו מרת רבקה הייתה מצאצאי בעל ה’תוספות יום טוב’.

במשך כמה שנים עבד בסניף הדואר בעיר לוד ובהמשך התמנה גם למנהל הסניף. בעבודה היה מנצל כל רגע פנוי ללימוד. בזמן עבודתו הוא למד לעצמו וגם קירב אחרים ליהדות. ביתו היה פתוח לרווחה בפני כל אורח קרוא או מזדמן.

שקדן גדול היה. בביתו היו ספרי קודש רבים, והוא עבר עליהם מתחילתם ועד סופם. בעת שהיה אוכל, תמיד היה אוכל כשספר לימוד מונח לפניו. מידי שנה סיים מסכתות רבות, מלבד שיעוריו הקבועים בדף היומי, וכך קנה לעצמו בקיאות רבה.

ביום שישי י' בשבט תשמ"ה, ניכרה בו הנהגה מיוחדת. שילם את כל חובותיו עד לפרוטה האחרונה, אם זה דמי ‘מעמד’ או במקומות בהם קנה בהקפה. בליל שבת, לאחר שסיים את לימודו, הכין נטילת ידיים ליד המיטה ועלה על יצועו. לפתע חש שלא בטוב. הוא ביקש מרעייתו כוס מים ושתזעיק אמבולנס. טרם הגיע האמבולנס השיב את נשמתו לבוראה.

ילדותו

ר’ דב בעריש היה ילד שביעי מבין תשעה ילדים במשפחה.

עד הגיעו לגיל בר מצווה, למד בעריש עם הרב מאיר טייטלבוים, רב העיירה טעשין ונכדו של בעל ה’ישמח משה’ מאוהל. לאחר בר המצוה שלו, נסע ללמוד בישיבות ‘כתר התורה’ בעיירה קשאנוב ובישיבה נוספת בעיר קראקא. בישיבות אלו כונה “בעריש טעשינער”. שם שקד ר’ בעריש על לימודו, והנהגתו הייתה ייחודית ונפלאה. הוא היה נער שקט וצנוע, עדין-נפש וכמעט שלא הכירו אותו חבריו ללימודים.

בהיותו בן 18 החל ללמוד בבית המדרש שומרי שבת בעירו. באותם שנים נמנה על חסידי ראדומסק, והיה מגיע מידי פעם להתסופף בצילו של האדמו”ר מראדמוסק.

ר’ בעריש לא זכה ללמוד בתומכי תמימים.

מלחמת העולם השניה

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גוייסו כל הגברים לשורות הצבא. גם ר’ בעריש נאלץ להתייצב בצבא ובטרם התייצבותו נסע לרבו האדמו”ר מראדמוסק כדי לבקש ממנו ברכה. אמר לו הרבי: “אתה לא תחזיק רובה!” ואכן, נס גדול היה שלא גוייס לצבא כל שנות המלחמה.

לאחר פרוץ המלחמה, פנה האבא ר’ שמעון אל שלושת בניו: שלמה, ליבוש ובעריש, ואמר להם: “ברחו על נפשותיכם והצילו את עצמכם! ואתה, שלמה הגדול שבאחים, השגח על בעריש באופן מיוחד!” בעריש היה אז בחור כבן עשרים.

שלשת האחים ברחו לכיוון רוסיה. בדרכים הארוכות שעברו, סבלו מאוד מתלאות המלחמה - בעיקר מרעב, קור ומחסור. הרעב הפיל חללים רבים, והמצב היה בכי רע. למרות זאת ר’ בעריש סירב בתוקף להכניס לפיו מאכלים אסורים. בהיותם ברוסיה נפטר שלמה הגדול מדיזנטריה. מאז נטל על עצמו האח לייבוש את האחריות על בעריש הצעיר. שני האחים התגלגלו ממקום למקום וניצלו ממוות רק בניסים גדולים. כך התגלגלו עד שהגיעו לעיר למברג (לבוב) שעל גבול פולין רוסיה. בעיר זו פגש ר’ בעריש את החסיד הרב חיים מאיר ליס שקירבו, והטעימו לראשונה מטעמה של חסידות חב”ד.

השלטונות הרוסים לא ראו בעין טובה את התקבצותם של פליטים בעיר הגבול, בתקופה שהמדינה היתה במצב מלחמה. לכן הודיעו השלטונות כי כל מי שירצה יוכל לקבל אזרחות רוסית, ומי שיסרב - יוחזר לגרמניה. היו יהודים שהעדיפו לסבול מהגרמנים ולא מהקומוניסטים, וביניהם גם האחים רוזנברג. הם חתמו כי הם רוצים לחזור לגרמניה. רק לאחר מכן התבררה התרמית. הרוסים הודיעו כי כל מי שחתם שרוצה לחזור לגרמניה, הנו בוגד ברוסיה ואחת דינו להישלח לסיביר.

בגלות סיביר

ר’ בעריש נלקח למחנה עבודה בסיביר הרחוקה. גם שם עמד בעקשנות יהודית טיפוסית שלא להתגעל במאכלי טריפה או חמץ בפסח. הוא גם מסר את נפשו עבור תפילה ותפילין.

בז' באלול תש"ב השתחרר מסיביר, ולאחר שלושה שבועות, בערב ראש השנה תש”ג, הגיע לסמרקנד, שם היה ריכוז גדול של פליטים יהודיים ובהם חסידי חב”ד רבים. בעיר זו פגש שוב בר’ חיים מאיר ליס שהמשיך ללמדו חסידות.

תקופת המלחמה הייתה קשה במיוחד. ר’ בעריש התחבט כל הזמן בגורלם של שאר בני משפחתו שנשארו מאחור.

נישואיו

בין כה וכה פתח דף חדש בחייו, וביום י' בכסלו תש"ד בא בקשרי השידוכין עם מרת איטא לישנר. בחתונתם של בני הזוג השתתפו חשובי וגדולי החסידים שהיו בסמרקנד. את הקידושין סידר הרב שמריה מרינובסקי, ואת הכתובה כתב הרב נחום שמריה ששונקין.

החתונה עצמה התקיימה ביום שישי, כדי שלא להטריח קהל רב, וגם בגלל הרעב ששרר באותם ימים, ובין כה וכה כמעט ולא היה מה להגיש לאורחים שבאו להשתתף בשמחת החתונה.

למחרת, ב'שבת שבע-ברכות', באו אורחים רבים ששרו ורקדו כל הלילה. הרב יעקב גלינסקי, ידיד טוב של בעריש, רקד על השולחן בשמחה גדולה והשמיע דברי בדחנות.

לאחר החתונה התגוררו ר’ בעריש וזוגתו בבית החמות, על פי בקשתה, וזאת כיון שחמיו נפטר חודשים ספורים קודם כן. ר’ בעריש נכנס במהירות רבה לנעלי ראש המשפחה; הוא דאג לחנך ולפרנס את בני משפחת רעייתו.

זמן קצר לאחר החתונה, בתקופת פסח תש"ד, חלה ר’ בעריש בדלקת ריאות חריפה ורק בניסים גדולים הבריא. לאחר חודשיים קיבל שוב חום גבוה. הוא התמודד עם החום במשך חודשיים ימים (הרופא הסביר שזה “פארא-טיף”, שלא נדע). גם בזה הקב"ה עזר ובסופו של דבר הבריא.

התקרבות לחסידות חב"ד

בין כה וכה החל הזוג הצעיר להתקרב לחב”ד בצעדים משמעותיים, לא מעט בזכות אברמ’ל, בחור חב”די אלמוני שהציג עצמו בשם זה. הם לא ידעו עליו מאום, מלבד העובדה שלמד בישיבות חב”ד. אברמ’ל הירבה לבוא לבית וללמוד חסידות חב”ד עם ר’ בעריש. על ידו התקשרו בני הזוג לאדמו”ר הריי”צ בלב ונפש, למרות שמעולם לא פגשוהו, וראו את פניו בתמונה בלבד.

קשר מיוחד שרר בין ר’ בעריש לבין הרב חיים זלמן קוזלינר. הוא היה מגלה לו איפה מתקיימות התוועדויות. באותם ימים של שלטון קומוניסטי רודני, מיקום ההתוועדות היה בבחינת סוד גמור, אולם ר’ חיים זלמן קוזלינר הכיר כי ר’ בעריש רוצה מאוד להתקרב לחסידות, ולכן הסתכן וגילה לו בכל פעם היכן תתקיים התוועדות. ידידותם הייתה כה גדולה, עד שכאשר נפטר ר’ בעריש, לא הודיעו על כך לר' חיים עד יומו האחרון.

בחודש ניסן תש"ה נולדה לר’ בעריש בתו הראשונה. מכיון שאך לפני שנתיים וחצי נפטר חמיו הרב שלום לישנר, התייעץ אפוא עם החסיד הנודע המשפיע ר’ ניסן נמנוב כיצד לקרוא לבת. ר’ ניסן אמר שכדאי לקרוא לה שולמית. ר’ בעריש שמע לעצת המשפיע, ונקרא שמה בישראל שולמית (כיום רעייתו של הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי, מזכיר בית דין רבני חב"ד באה"ק).

בארץ ישראל

רק בתום המלחמה (בשלהי חודש אייר תש"ה), התברר לר' בעריש כי הוריו וכמה מבני משפחתו נהרגו.

ר' בעריש יצא את גבולות רוסיה כמו חסידים רבים נוספים ב"יציאת רוסיה תש"ו", ובערב חג השבועות תש"ו עלה עם רעייתו עם התינוקת על רכבת שיעדה פולין. בכל המסעות עד הגיעו לארץ הקודש, השתדל להיות עם חסידי חב"ד. כל הדרך לפולין החביאו בקרון שלהם את אברמ’ל, שאמנם היה צעיר אולם לימדם חסידות.

בתחילת חודש תמוז הגיעה הרכבת סמוך לעיר וורוצ’לב שבפולין, שם ירדו ר’ בעריש ומשפחתו. בני המשפחה קיבלו חדר קטן במרתף בבניין הקהילתי, שם התגוררו פליטים יהודים רבים. באותו מרתף נולדה בתם השנייה - אסתר ביילה (כיום רעייתו של הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק). לידתה היתה מלווה בניסים גדולים.

בראות ר' בעריש כי האנטישמיות גואה, החליט ר’ בעריש לעזוב את פולין. התינוקת הייתה רק בת שבועיים כאשר משפחת רוזנברג המשיכה במסע הנדודים, במהלכו עברו גם דרך עיר הולדתו של ר’ בעריש, טעשין, שהייתה חצויה בין פולין וצ’כיה. משם המשיכו לאוסטריה ומאוסטריה לגרמניה.

כאשר הגיעו למינכן מצאו בהשגחה פרטית מופלאה את הורי הילדים למשפחת זילבר. לא היה גבול להתרגשותם של בני המשפחה. כך הציל ר’ בעריש את שני הילדים בהפגישם עם הוריהם. מובן מאליו כי שני הילדים הצטרפו להוריהם, ומאז נפרדו הדרכים.

ממינכן הגיעה משפחת רוזנברג למחנות הפליטים בפאקינג שבגרמניה. רק אז, כשהיו הרחק מידם של הקומוניסטים הארורים, גילה להם ‘אברמ’ל’ כי שמו האמיתי הוא אלחנן, הלא הוא החסיד ר’ אלחנן רייצס.

משפחת רוזנברג הגיעה לפאקינג בסוף חודש אלול שנת תש”ו, ושם שהו במשך שנתיים וחודשיים תחת חסות אמריקאית.

חסידי חב”ד הקימו במקום ישיבה ששכנה בצריף, ור’ בעריש שתמיד אהב להשקיע עצמו בלימוד התורה, ישב שם וחזר לשקוד על אוהלי תורה כפי שעשה בימי נעוריו, וכפי שהתגעגע כל ימי טרדות המלחמה והנדודים.

לר’ בעריש ורעייתו היתה עגמת נפש רבה מעצם העובדה שהם מתגוררים במחנות בהם העבידו יהודים, וגם הרגו רבים מהם, הי”ד. לכן, באותם ימים כאשר צרפת פתחה את שעריה, תכנן ר’ בעריש להגר לצרפת.

כעת, כאשר כבר היה במדינה מערבית והיתה האפשרות לשאול את הרבי, כתב ר’ בעריש לאדמו”ר הריי”צ וביקש ברכה לנסיעה לצרפת.

בין כה וכה החל להתארגן לנסיעה. החבילות כבר היו ארוזות, כאשר הגיע מכתב מאדמו”ר הריי”צ בו הורה לעלות לארץ הקודש! באותם ימים שלטו הבריטים בארץ ישראל, והם הגבילו את העליה, ועשו כל מאמץ כדי להגביל את העליה ולאפשר רק למתי מעט להיכנס בשערי ארץ ישראל. לפיכך האפשרות לעלות לארץ הקודש, היתה נראית רחוקה מהעין.

ביום ה' באייר תש"ח, עזבו הבריטים את ארץ הקודש, וממשלה יהודית תפסה את השלטון. או אז הבינו ר’ בעריש ורעייתו איטא את כוונת אדמו”ר הריי”צ, לעלות לארץ הקודש; הרי בארץ יוכלו לחנך את ילדיהם לתורה וחסידות באופן הטוב ביותר.

ביום י' בכסלו תש"ח יצאו בשלום ובמזל טוב מפאקינג לארץ ישראל. התחנה הראשונה היתה על אדמת גרמניה בעיר גרסטריט. אספו אותם במקום קטן וצפוף תחת פיקוח.

מגרסטריט נסעו במשאיות לעבר תחנת הרכבת, ועמה המשכו לעיר הנמל מרסל שבצרפת. הגעו למרסל ביום שישי בבוקר. מזג האוויר היה סוער, ולא יכולו להפליג בים, על כן היו מוכרחים להישאר ולחכות כמה ימים עד שמזג האוויר ישתפר. משום מה לא נתנו להם מקום שהייה במרסל אלא הובילו אותם למקום גדול בנדול, שהיה כנראה מחנה עבודה.

ביום ה' בטבת תש"ט עלו ר’ בעריש רעייתו ושלושת בנותיו (בפאקינג נולדה בתו השלישית, רבקה) על האוניה “מולדת”.

במוצאי עשרה בטבת, לאחר נסיעה ממושכת בה חלו כל הילדים במחלת ים, נראו מרחוק אורות חיפה המרצדים. למחרת ירדו ר’ בעריש, רעייתו איטה ושלושת בנותיהן הקטנות אל אדמת ארץ הקודש.

מנמל חיפה הועברו למחנה העולים בפרדס חנה. שבועיים לאחר מכן הגיעה למקום משלחת של חסידי חב”ד, והם שלקחו את משפחת רוזנברג עם עוד עשר משפחות חב”דיות, אל שכונת הרכבת בלוד.

המצב הכלכלי ששרר באותם ימים, היה קשה מנשוא. המקום בו הקימו את ביתם, לא היה מחובר לחשמל ולמים. לא היתה בנמצא עבודה מכובדת. בתחילה עבד ר’ בעריש בניקוי רחובות העיר לוד, אולם לאחר שבועיים ימים פוטר. לאחר מכן מצא עבודה מפרכת יותר - פריקת וטעינת בלוקים. זו הייתה עבודת פרך. בעקבות זאת נחלש וחלה, וגם עבודה זו נפסקה.

בבית לא היה כסף למחיה, ובני הבית הירבו לקטוף תפוזים וסברס שגדלו מסביב לשכונה.

עם הזמן השכונה התמלאה בתושבים, ובחנות המכולת של חמותו היתה עבודה רבה. הוחלט אפוא שיש צורך לחלק את החלב לבתים. עבודה זו קיבל ר’ בעריש. זו היתה עבודה קשה מאוד. מידי יום העמיס שלושה כדים כאשר בכל אחד 30 ליטר חלב, וכך היה מסיע את העגלה עם החלב מבית לבית. הוא סחב בזרועותיו את כדי החלב עם העגלה. בעבודה מפרכת זו התעסק חמש שנים עד לידתה של בתו נחמה ע”ה.

ביום בו נולדה, התקבל לעבודה בדואר המרכזי בלוד כעובד קבוע. באותם ימים גם הבית חובר לחשמל, ומזלה של משפחת רוזנברג האיר ביתר שאת.

במשך השנים התקדם בעבודתו, ומפקיד זוטר התקדם עד שהגיע לתפקיד מנהל סניף הדואר בלוד. חביריו בעבודה העריצו ואהבו אותו.

שלושים שנה עבד בשירות הדואר הישראלי עד שהגיע לגיל פנסיה, ואז פרש.

דמות חסידית

ר’ בעריש לא ביזבז את זמנו לריק. כאשר היה יושב ומקבל קהל, היה מנצל כל רגע פנוי ללימוד.

הוא הקפיד על צניעות ושמירת העינים עד הקצה האחרון. מידי יום נסע לעבודתו על גבי אופניו כשראשו מורכן למטה, על מנת שלא יפגוש בדברים בלתי רצויים. כל העובדים ידעו כי כאשר קיבל כסף מאישה, הוא שם מטפחת על ידו.

בזמן העבודה הוא למד לעצמו וגם קירב אחרים ליהדות.

כשהרבי יצא במבצע אות בספר התורה, הוא רשם את ילדי העובדים לאות בספר התורה. הוא אירגן תפילות בציבור, ובסוכות זיכה את העובדים בנטילת לולב; בפורים היה מחלק משלוחי מנות, ולקראת פסח חילק מצות שמורה. לפני שנסע ל-‏770 כל העובדים שלחו דרכו מכתבים לרבי.

במשך השנים עורר ועודד את עובדי הדואר לשמור מצוות. גם בגשמיות היה מעודד ומחזק תמיד את חביריו העובדים. כאשר קרה שעובד התרשל בתפקידו והיה צריך לכתוב מכתב התנצלות למנהל, ר’ בעריש היה עוזר לו לנסח את המכתב. הוא גם סייע לעובדים בהלוואות שונות, וכו’.

את עבודתו בדואר עשה במסירות רבה, ובשל כך זכה בפרס העובד המצטיין.

סופר סת"ם

ר’ בעריש ביקש להיות סופר סת”ם, ושאל על כך את הרבי. הוא קיבל תשובה חיובית: “ונכון הדבר במאוד ומכמה טעמים”. הוא החל ללמוד אפוא את מלאכת הסופרות, ואת התפילין הראשונות כתב עבור בנו של הרב אהרן אופן לקראת הבר מצוה שלו. אצל ר’ בעריש יראת שמיים היתה קודמת לכל, אי לכך כתב את התפילין בקדושה ובטהרה. בכל פעם שהגיע לשם ה’, הלך לטבול במקווה. לא פלא שמלאכת הכתיבה נמשכה זמן רב, וכשהסתיימה שמח להעניק את התפילין לנער הבר מצוה.

כעבור זמן שמע ר’ בעריש סיפור על יהודי בן שמונים, שמצאוהו מתייפח בבכי תמרורים. נודע לו שהתפילין אותן הניח מהבר מצוה, היו פסולות מעיקרא. הווי אומר שהלה לא הניח תפילין מעודו... ר’ בעריש אמר לעצמו ‘אם סיפור זה נודע לי עכשיו, כשהתחלתי את מלאכת הסופרות, אות הוא משמיים שאיני צריך להיות סופר’.

ומה יעשה עם התפילין שכבר כתב? הוא פנה אפוא לאחד הסופרים המפורסמים בירושלים, והזמין אצלו פרשיות תפילין. לאחר מכן ביקש מהרב אופן להחזיר לו את פרשיות התפילין שכתב, ותמורתן נתן לו את התפילין המהודרות שקנה.

ובכל זאת, מה יעשה עם הוראת הרבי כי עליו להיות סופר סת”ם? הוא יצא ידי חובתו כאשר מידי פעם עשה תיקונים בספרי תורה של בית כנסת חב”ד בלוד, ובמלאכה זו המשיך עד סוף ימיו.

בית משפחת רוזנברג, היה פתוח לרווחה בפני כל אורח קרוא או מזדמן. את כולם הוא הביא הביתה, ומי שהוא לא הביא, בא לבד. כל תושבי השכונה ידעו זאת, ובאופן טבעי כשהגיע לשכונה אורח שצריך היה מקום לישון, נשלח מיד לביתו של ר’ בעריש.

שקדן גדול היה. בביתו היו ספרי קודש רבים, והוא עבר עליהם מתחילתם ועד סופם. בעת שהיה אוכל, תמיד היה אוכל כשספר לימוד מונח לפניו. מידי שנה סיים מסכתות רבות, מלבד שיעוריו הקבועים בדף היומי, וכך קנה לעצמו בקיאות רבה.

משפיע שיכון חב”ד בלוד

הנהגותיו אלו ואישיותו המיוחדת הביאו את תושבי שיכון חב”ד בלוד לקבלו כמשפיע חסידי. רבים התייעצו עמו בעניינים גשמיים ורוחניים, ובהתוועדויות היה הוא מדבר ומתוועד, אם כי היה רגיל לדבר בקצרה.

תפקיד נוסף קיבל על עצמו - גבאות בית הכנסת חב”ד בלוד. גם תפקיד זה לקח על עצמו ברצינות האופיינית לו, כמו את שאר תפקידיו. הוא דאג לוודא תמיד שהכל כשורה; היה מגיע בשבתות ובחגים מוקדם לבית הכנסת כדי לסדר הכל על מקומו. הוא ראה עצמו יותר כשמש בית הכנסת מאשר גבאי.

משלהי מנחם אב תשל”ד החל למסור כל ערב שיעור חסידות בישיבת תומכי תמימים לוד, לעילוי נשמת ביתו נחמה ע”ה שנפטרה בתאונה מחרידה בז' סיון תשל"ד (לאחר חתונה של אברך חב”די בירושלים, חזרו כמה מחסידי חב”ד במונית לאיזור המרכז. בצומת בית שמש סטתה המונית מנתיב הנסיעה והתהפכה. בתאונה המחרידה קיפחו את חייהם ארבעה מיושבי המונית: הרב שניאור זלמן גרליק, רבה הישיש של כפר חב”ד. הרב ישעיה וייס מלוד, הרב יחיאל מאיר יהודה גולדברג, חתנו של ר’ בעריש, בעלה של בתו מרת שפרה, ונחמה רוזנברג, בתו של ר’ בעריש). אך לאחר שנה הפסיק. התמימים באו לביתו והתחננו שימשיך בשיעור, אך הוא סירב.

פטירתו

כמה חודשים לפני פטירתו, ביום י”א בתמוז תשד”מ, ביום הולדת של אביו, אמר לבני הבית: “כתוב בספרים כאשר אדם מגיע לגיל אבותיו עליו להתכונן ליום מותו...

אביו נרצח על ידי הנאצים ימ”ש בגיל 65 וחמישה חודשים, ור’ בעריש נפטר בגיל זהה - 65 וחמישה חודשים.

בשמחת תורה תשמ"ה, האחרון בחייו, הוא היה אצל הרבי. כאשר הרבי עבר לידו עם ספר התורה בדרך להקפות, איחל לרבי: ‘דערלעבט איבער א יאר’ [= שתזכה לשנה הבאה]. בדרך כלל הרבי ענה באותה מטבע לשון, אולם הרבי שתק ולא ענה. ר’ בעריש נענה מיד ואמר: “אוי! דאס איז דאס!" (אוי, זהו זה).

באותו חודש תשרי קרו לו דברים מוזרים. היין מכוס של ברכה שקיבל מהרבי, נשפך לו, וה’לעקח’ שקיבל מהרבי בערב יום כיפור, אבד לו. משנודע הדבר למחותנו הרב משה ירוסלבסקי, נתן לו מהחלה המיוחדת שקיבל מהרבי עבור הכנסת אורחים. ר’ בעריש שמח מאד והביא את החלה עמו לארץ הקודש בכדי לחלק ממנה לבני המשפחה. עם הגיעו ארצה, פתח את הנייר בו הייתה החלה, וגילה כי העלתה עובש ואינה ראויה לאכילה.

ביום האחרון לחייו הייתה הנהגתו מיוחדת במינה. היה זה ביום שישי י’ בשבט תשמ”ה. ביום זה שילם את כל חובותיו עד לפרוטה האחרונה, אם זה דמי ‘מעמד’ או במקומות בהם קנה בהקפה.

באותו יום נכנס לדואר ואמר לכולם “באתי לומר לכם שלום”... לפני שיצא לפנסיה השאיר בדואר את זוג התפילין שהיו במקום כל זמן שעבד שם, בכדי שהעובדים ימשיכו להניח תפילין מידי יום. בביקורו זה האחרון שאל: “האם אכן אתם מניחים את התפילין? שלא ישארו מיותמות”, הזהיר.

לאחר תפילת מנחה לימד את הקהל בבית כנסת ‘בית אריה’ חב”ד בלוד, את המאמר ‘באתי לגני’ כנהוג בי’ שבט. לאחר תפילת קבלת שבת חזר הביתה, אכל סעודת שבת, וישב ללמוד עד קרוב לשעת חצות. הוא למד את שיעוריו הקבועים בדף היומי,רמב”ם (תמיד נהג ללמוד בלילה את השיעור של יום המחרת), שיעור היומי בירושלמי, ועוד. הוא אף למד עם נכדתו מרים גרוסמן מענינא דיומא - פרשת בשלח, שבת שירה - על נתינת אוכל לציפורים בשבת, על פי שיחת הרבי.

כשסיים את לימודו הכין נטילת ידיים ליד המיטה ועלה על יצועו. לפתע חש שלא בטוב. הוא ביקש מרעייתו כוס מים ושתזעיק אמבולנס. הוא חש כי מצבו לא טוב. טרם הגיע האמבולנס השיב את נשמתו לבוראה.

צאצאיו

• בנו הרב שמעון רוזנברג מעפולה.
• בנו הרב יוסף יצחק רוזנברג מירושלים.
• חתנו הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי.
• חתנו הרב שמואל שנור ממגדל העמק.
• חתנו הרב יוסף הרשקוביץ.
• חתנו הרב נפתלי גרינברג.
• חתנו הרב אברהם רייך מניו יורק.
• חתנו הרב יצחק דוד גרוסמן ממגדל העמק.