דן

דָּן הוא בנו החמישי של יעקב אבינו מאימו בלהה שפחת רחל אימנו.

לידתו ושמו

בפרשת ויצא מספרת התורה על עקרותה של רחל ועל קנאתה בלאה אחותה שילדה כבר ארבעה בנים. רחל נותנת ליעקב את בלהה שפחתה כדי לזכות על ידי כך בבנים. יעקב נושא את בלהה וכך נולד דן:

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן. וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן

— בראשית ל, א-ו.

רחל כגבירת בלהה היא זו שקראה את שמו של דן, על שם שנתחייבה בדין אצל אלוקים ונידונה לעקרות וכעת זוכתה בדין וזכתה לבן על ידי בלהה.

לדן נולד בן יחיד "חושים", כנזכר בתורה במניין השבעים נפש שירדו למצרים "ובני דן חושים". חושים שהיה כבד שמיעה ערף את ראשו של עשיו בעת הוויכוח על בעלות מערת המכפלה בקבורת יעקב.

מצאצאיו של דן נמנה אהליאב בן אחיסמך שעל פי ציווי ה' הופקד על מלאכת בניית המשכן וכליו יחד עם בצלאל בן אורי משבט יהודה. במלאכת המשכן השווה ה' את אהליאב משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות לבצלאל מגדולי השבטים לקיים מה שנאמר ולא נכר שוע לפני דל.

על אף שלדן היה רק בן אחד, שבט דן היה מרובה באוכלוסין יחסית לשבטים האחרים. במניין בני ישראל שבפרשת במדבר נמנו 62,700 גברים מגיל 20 ומעלה בשבטו של דן.

שבט דן היה ממוקם בעת חניית בני ישראל סביב למשכן במדבר בצד צפון, ותחת דגלו חנו שני שבטים נוספים, אשר ונפתלי. בעת מסע המחנה נסע דגל מחנה דן מאסף לכל המחנות, והיות שהוא היה מרובה באוכלוסין משני השבטים שהלכו עמו, בני שבט דן נמשכו והלכו אחרונים מכל מחנה ישראל, וכל מי שהיה מאבד דבר היו מחזירים לו.

בברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי, מוזכר דן במקום השביעי, מיד לאחר בניה של לאה, כבכור בני השפחות:

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'

— בראשית מט, טז.

יעקב מתנבא על שמשון הגיבור שיעמוד מצאצאיו של דן והוא ידין את ישראל וינקום נקמתם מפלישתים. וכמו נחש הנושך בעקב הסוס ומפיל את הרוכב, כך שמשון שבר את עמודי התווך של הבניין והרג את סרני פלשתים.

בילקוט שמעוני מובא על הפסוק "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו" שדן נולד בט' באלול ונפטר בן מאה עשרים וחמש שנים במצרים. ביציאת מצרים לקחו בני ישראל את כל בני יעקב על מנת לקוברם בארץ ישראל.

בברכת משה רבנו לשבט דן בפרשת וזאת הברכה מוזכרת גבורתו של שבט דן שנמשל לאריה, שהיה יושב ליד הגבול בנחלתו בארץ ישראל:

וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן

— דברים לג, כב.

בתורת החסידות

בתורת החסידות והקבלה מבואר שהמשכן נעשה על ידי בצלאל ואהליאב שהן בחינות חסד וגבורה. בצלאל הוא "בצל א-ל" - בחינת חסד, ואהליאב הוא בחינת גבורות (שהוא למטה דן, בחינת "דָּן יָדִין"). והיינו לפי שצריך להיות "וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי". עניין תדין הוא לנפש האלוקית, והוא בדברים, אך לנפש הבהמית לא מועילים הדיבורים וצריך להכותה בשבט. וככתוב "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ", שופטים הוא בחינת תדין שהיא לנפש האלוקית, ושוטרים הוא בחינת שבט - לנפש הבהמית.

אדמו"ר המהר"ש מבאר מדוע ממשיל יעקב בברכותיו כמה מהשבטים לחיות טמאות, ודן נמשל לנחש ומהי המעלה בזה. ומבאר, ששורשן הרוחני של החיות והבהמות הטמאות גבוה ונעלה מאד, והא גופא הטעם שירדו ונפלו למטה מאד. ואין הכוונה בברכות יעקב (לדן) על הנחש הגשמי כמו שירד ונשפל למטה, אלא על שרשו ומקורו בקדושה. ולפי ערך מעלת דן בעבודתו כך דימה אותו יעקב. שבירר בחינת הנחש, והתעלה להיות כמו שהוא בשרשו בתוהו שלפני (למעלה מ) השבירה. ועליתו זו רמוזה באותיות המילה "נחש" - אותיות חשן (בחינת חשן המשפט) שזהו בתיקון, ובערך זה יובן מעלתו בבחינת התהו. ומכיון שעבודתו בירור הנחש (שהוא הרע היותר גרוע) לכן היה מאסף לכל המחנות..

עוד מבואר שדן קשור עם שם אדנ"י כי שם אדנ"י הוא א' דין. לעומת זאת יהודה קשור עם שם הוי' כי כל ארבעת האותיות של שם הוי' נמצאים ביהודה. ולכן בצלאל ואהליאב בנו את המשכן שעל ידם נמשך נמשך שם הוי' בשם אדנ"י. ככתוב "ראו קרא הוי' בשם בצלאל", דהיינו שבצלאל קרא והמשיך שם הוי' בשם אדנ"י. אך יחד איתו צריך להיות אהליאב משבט דן כדי שיהיה "יראה את פני האדון הוי'" כמאמר רז"ל לראות בשתי עיניו בחינת יחוד ב' השגחות, ולכן היה צריכים גם אהליאב משבט דן שזהו דעת תחתון, ואז יהיה שילוב שם אדנ"י בהוי' וכך יומשך הגילוי במשכן ומקדש.

הרבי מבאר את התוכן בעבודת ה' של מחנה דן (שחנה בצפון המשכן) "מאסף לכל המחנות". העבודה דשבט דן היא קבלת עול - "דונו דיני", שמתנהג בכל פרט כפי הוראת השולחן ערוך. שבט דן היה לו קבלת עול לקיים רצון העליון ולכן נסע באחרונה כדי להחזיר את האבידות של שאר בני ישראל. שאמרו חז"ל "איזהו שוטה זה המאבד מה שנותנים לו", והפירוש הפנימי בזה הוא שלכל אחד ישנו מ"ה - ביטול, אך יכולים לאבד את בחינת מ"ה. ושבט דן, על ידי עבודתם בקבלת עול, מחזירים לבני ישראל את הביטול דמ"ה.

קישורים חיצוניים

• השבט האבוד: עובדות מעניינות על שבט דן והקשר אלינו