אפרים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אפרים היה בנו השני של יוסף הצדיק שנולד לאמו אסנת, והוא אביהם של שבט אפרים.

לידתו ושמו[עריכה]

נולד בארץ מצרים בשנים שקדמו לשבע שנות הרעב המתוארות בפרשת מקץ, לאחר לידת מנשה אחיו הבכור. בסיפור לידתו בתורה מובא ההסבר לקריאת שמו אפרים על ידי יוסף:

וַיִּקְרָא יוֹסֵף .. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

בראשית פרק מ"א פסוקים נ"א-נ"ב

המפרשים מבארים זאת, שיוסף עשה סימנים לעצמו בקריאת שמותם של בניו, שלא ישכח כעת, בעת הטובה, את הימים הקשים שהיו לו וכך יוסיף בהודיה לה'. כמו השם אפרים, המבטא שהעוני עצמו גרם את גדולתו[1]. עוד פירשו שיוסף קרא את שם בנו אפרים על שם הביטול של האבות אברהם ויצחק שנאמר בהם "אפר": אצל אברהם נאמר "ואנכי עפר ואפר", אצל יצחק כאפר על גבי המזבח. שניהם במשמעות אפרים, בלשון רבים. לכן נקראו גם בני ישראל על שם אפרים שנאמר "הבן יקיר לי אפרים"[2]. בילדותו שמעוני כתוב כי לידתו הייתה בחודש אדר או חודש אייר.

ברכת יעקב[עריכה]

שבע-עשרה שנים לאחר שיעקב אבינו ובניו הצטרפו ליוסף במצרים, ויעקב הגיע כבר לעת זקנתו, הביא יוסף את שני בניו ליעקב כדי שיקבלו את ברכתו. יעקב בברכתו הדגיש את מעלתם של מנשה ואפרים באומרו:

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי

בראשית פרק מ"ח פסוק ה

יעקב בברכתו הקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור:

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם--וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי--גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם: וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה

בראשית פרק מ"ח פסוק ט"ז

בתורת החסידות[עריכה]

בתורת החסידות מבואר[3] ששמותיהם של מנשה ואפרים מבטאים שני רגשות הפכיים בליבו של יוסף שנוצרו אצלו כתוצאה מהירידה למצרים.

השם 'מנשה' ניתן על-שם: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". שם זה מבטא את צערו של יוסף על שהורחק ממקום חיותו הטבעי בבית אביו ואת השתדלותו לא לשכוח את המקום ממנו בא, לשמר את העבר ולא להיות מושפע מהסביבה המצרית.

לאידך, השם 'אפרים' שניתן על שם "כי הפרני אלוקים בארץ עניי" מבטא את הודאת יוסף לה' על התועלת שצמחה לו דווקא על ידי הגלות. אפרים מבטא את המבט של יוסף קדימה, לא זו בלבד שהוא לא מושפע לרעה מהסביבה, אלא אדרבה, גם במצרים הוא מתרחב גדל ומשפיע על סביבתו.

יוסף ראה את העיקר במנשה הבכור ובעניין שהשם שלו מבטא, הזיכרון המתמיד של "בית-אבי" גם בהיותו במצרים. אולם יעקב ראה את העיקר בגישה השנייה, זו שהתבטאה בשמו של אפרים, הפיכת הגלות והחושך לאור, ולכן הוא ראה את מעלת אפרים גבוהה ממעלת מנשה.

גישות אלו נמצאות גם אצל כל יהודי שנמצא בגלות. ראשית צריך יהודי להרגיש את הצער על הגלות ואת הריחוק מאבינו שבשמים, ועליו לבקש ולתבוע ללא הרף את שובו ל"בית-אבי" - לגאולה השלמה.

מצד שני עליו לדעת ולזכור, שתכליתה של הגלות היא - "הפרני אלוקים בארץ עוניי" - להאיר את חושך הגלות על-ידי התורה ומצוותיה ולעשות דווקא מענייני הגלות החשוכים אור גדול, על ידי תורה ומצוות, שזו תכליתה האמיתית של כל הגלות.

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. מלבי"ם בראשית מא, נב.
  2. דעת זקנים מא, נב.
  3. לקוטי שיחות חלק ט"ו ויחי ב.