ציץ

איור המתאר אהרון הכהן חבוש ציץ. ציור: שלום פייגין

הציץ הוא אחד משמונת בגדי הכהן הגדול, עשוי טס של זהב, רחב שתי אצבעות, המקיף את מצחו של הכהן הגדול מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשני שורות קדש לה'. קדש מלמטה לה' מלמעלה. אותיות הקודש לה' היו בולטות. הוא היה נקוב בשתי קצותיו. ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב, כדי שיהיה נקשר בפתיל מאחורי הראש, כנגד העורף.

הציווי ומעשה הציץ

בפרשת תצווה מופיע בתורה הציווי על מעשה הציץ כאחד מבגדי הכהן הגדול:

וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'. וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה. וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'

— שמות כח, לו-לח.

בפרשת פקודי מתואר כיצד נעשה הציץ בפועל על ידי בצלאל ואהליאב:

וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַה'. וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה

— שמות לט, ל-לא.

בגמרא מובא ששערו של הכהן גדול היה נראה בין הציץ למצנפת ששם מניח תפילין. לדעת רש"י מן הציץ יצאו ששה פתילי תכלת. שנים מימינו, שנים משמאלו ושנים מאמצעו וששתם נקשרו יחד בעורף. הפתילים האמצעים היו עולים מעל המצנפת באמצע הראש מלמעלה ויורדים עד העורף.

תפקידו של הציץ הוא לרצות ולכפר על קרבנות שהובאו בטומאה בשוגג. קיימת מחלוקת האם הציץ מרצה רק בשעה שהוא על מצח אהרון או שמרצה תמיד.

צורת כתיבת קודש להוי"ה

ישנה מחלוקת בגמרא כיצד הוא היה נעשה. לפי שיטת חכמים הוא היה כתוב בשתי שורות, "קודש ל" בשורה אחת, ושם יהו"ה בשורה שניה. התנא רבי אליעזר בן רבי יוסי חולק על דעת חכמים, ולפי עדותו ראה את הציץ ברומי שהיה בשורה אחת. הרמב"ם פוסק עם זאת כחכמים, כי לפעמים עשו אותו גם בשורה אחת, אך לכתחילה יש לעשותו בשתי שורות. האוה"ח כותב שגם לפי שיטת חכמים בדיעבד זה כשר.

גם המאירי כותב ש"חכמים לא הכחישו את הידוע להם, אף בעדות ראייה".

שיטת חכמים לאחר עדותו של ראב"י

הרבי מקשה, למה לא חזרו בהם חכמים לאחר עדותו המפורשת של רבי אליעזר בן רבי יוסי שראה את הציץ בעצמו ברומי.

הרבי בלקוטי שיחות מיישב על פי הידוע, שהמנורה שמצוירת בשער רומי היא בעל קנים עגולים כחצאי קשת, למרות שהמנורה האמיתית הייתה בעל קנית אלכסונים כמו שכותב רש"י בפירוש, וכמצויר ברמב"ם. ולכן בהכרח, שמכיון שהמנורה היה כלי חשוב כל כך, היו נוהגים אומות העולם לחקות אותו במקומות שונים ואף בבתי עבודה זרה שלהם באופן דומה ולא מדויק למנורה של בית המקדש, ואת מנורות אלו חיקו ברומי. ישנם טעויות נוספות באותה מנורה, עד שבראשה מצויר צורה של דרקון שהוא עבודה זרה.

ולכן גם עדותו של ראב"י על מראה הציץ ברומי, אינה מהווה הוכחה חד משמעית כי כך אכן נראה ציור הציץ בבית המקדש, מכיון שייתכן שהציור שם הינו רק חיקוי של הציץ המקורי, קיימות מספר סיבות להשערה זו, ייתכן שמטרת יצירת ציץ נוסף היתה כדי להציל את הציץ האמיתי. אפשרות נוספת היא, שיהודי אחד חיקה לעצמו את הציץ, אך שינה ממראה הציץ המקורימפני האיסור לחקות במדויק את הציץ שבבית המקדש - "לא תעשון איתי" - בית תבנית היכל וכיוצא בזה הוא עשה ציץ דומה. גם אם נאמר שבשינוי זה גם כן ישנו האיסור הנ"ל, ייתכן שהוא נעשה על ידי גוי.

שיטת ראב"י

עם זאת, הסיבה לכך שרבי אליעזר בן רבי יוסי עצמו לא חזר בו, כי דווקא חכמים שמקובל היה בידם שכך היה ציור הציץ, היו מתרצים כך, אך הוא עצמו שלא היה מקובל כך הידו לא היה חייב להעלות על דעתו אפשרות רחוקה כל כך שהיה להם דוודא ציץ אחר ולא את הציץ המקורי.

הסבר הרמב"ם

על פי זאת שוב קשה, מנין לרמב"ם לתרץ באופן דחוק כל כך, שאותו ציץ שראה רבי אליעזר בן רבי יוסי היה ציץ אמיתי, וכשר רק באופן של בדיעבד. הרבי מסביר כי קשה להעלות על הדעת, שהיה קל לרמות את הרומיים בדבר שהיה ידוע כל כך ומפורסם שהכהן הגדול הלך עם ציץ בעל שתי שורות, ולכן בהכרח לומר שגם ציץ זה היה ציץ אמיתי שהשתמשו בו בבית המקדש.

על פי יסוד זה, שאין להביא ראייה מהגניזה וחכמים לא חזרו בהם משיטתם, מסיק כי למרות שלאחרונה מתגלים מגילות שונות בגניזות ישנות, ובהם ישנם שינויים שונים בחסירות ויתירות, אין להסיק בהם, מכיון שכאמור כאשר יש קבלה אין להביא ראייה מגניזות וכיוצא בזה, ואף ייתכן שדווקא מכיון שהיו פסולים לכן שמום בגניזה.

לקריאה נוספת

• ועשית ציץ, במדור הפרשה החסידית, שבועון בית משיח י' אדר תש"פ עמוד 14

קישורים חיצוניים

• ציץ הזהב: על התכשיט שענד הכוהן הגדול על מצחו