שינויים

ה'''חסידות''' היא תנועה יהודית שהוקמה על ידי [[הבעל שם טוב]] שעיקרה הוא גילוי הנקודה הפנימית והחיות האלוקית שבכל דבר. על פי תורת החסידות יש חשיבות רבה לעבודת התפילה, שמחה והתקשרות ל[[צדיק]]. 

רבי ישראל בעל שם טוב נהג בתחילה כמנהגם של [[מחנה הנסתרים]] והסתיר את גדולתו, עד שגילה עצמו לציבור בעקבות עליית [[נשמה]] אותה עשה ב[[ראש השנה]] בשנת [[תק"ז]], במהלכה נשמתו נפגשה ב[[עולמות העליונים]] עם נשמת ה[[משיח]] שאמר לו שזמן [[גילוי]]ו יהיה כאשר תתפשט תורתו - [[תורת החסידות]] ב[[עולם]]. על עליית [[נשמה]] זו סיפר לגיסו רבי [[אברהם גרשון מקיטוב]] במכתב.

לאחר פרעות ת"ח - ת"ט היתה הייתה רוחו הכללית של עם ישראל ירודה. וכפי שמתואר בכמה מקומות היה עם ישראל במצב של התעלפות. לשם הצורך לעוררו נשלח רבי ישראל בעל שם טוב, שעורר את מעלתם של היהודים הפשוטים, הקשר הפנימי והעצמי של יהודי עם ה', וגילה את חשיבות פנימיותם של הדברים: פנימיות התורה והכוונה בקיום המצוות.

לבעל שם טוב נוצר חוג של חסידים. הבעש"ט ערך נסיעות רבות שעל ידם התפשטה החסידות. עם פטירתו בשנת [[תק"כ]] כבר מנתה החסידות עשרות אלפי חסידים. לאחר כהונה קצרה של בנו, [[צבי (בן הבעל שם טוב)|רבי צבי]], עברה ההנהגה לתלמידו [[המגיד ממזריטש]]. לאחר פטירתו בשנת תקל"ב ג חולקו אזורי המדינות באירופה לתלמידים שונים. בין שאר תלמידיו היה ה[[אדמו"ר הזקן]] מייסד [[חסידות חב"ד]].

מלבד זאת, עיקרי [[תורת החסידות]], שנוסדה על ידי הבעל שם טוב והורחבה על ידי המגיד ותלמידיו לדורותיהם, הוסברו באריכות בקונטרס [[ענינה של תורת החסידות (קונטרס)|ענינה של תורת החסידות]] מ[[הרבי]] וב[[קונטרס תורת החסידות]] מ[[אדמו"ר הריי"צ]].

עיקרם של הדברים הוא כדלעיל, אין ענינה של החסידות רק להחיות מבחינה רוחנית את עם ישראל, או תנועה קבלית כלשהי, אלא לגלות את פנימיותו של כל דבר, בחינת היחידה שבכל עניין. ככזו מובן הקשר בין החסידות ל[[גאולה]] שענינה גם כן גילוי פנימיות כל דבר. וכפי שמסופר על עליית ה[[נשמה]] של הבעש"ט ב[[ראש השנה]] תק"ז ששאל את מלך המשיח: "אימתי קאתי מר", וע"ז ענה לו "[[הפצת המעיינות|לכשיפוצו מעינותיך חוצה,]] , וידעו לעשות יחודים כמוך", היינו שעל ידי התפשטות תורת החסידות ועבודת ה' בדרך זו, על ידי זה יבוא ה[[משיח]].

גילויו של [[הבעש"ט]] נעשה כאמור בשנת [[תצ"ד]] ומאז החלה ההנהגה בצורת [[אדמו"ר]] ו[[חסידים]]. לאחר [[הסתלקות]] [[הבעש"ט]] ב[[חג השבועות]] בשנת [[תק"כ]] מילא את מקומו רבי דובער, הרב [[המגיד ממזריטש]], בהנהגת החסידות הכללית.

לאחר [[הסתלקות]]ו של הרב המגיד ממזריטש, ב[[י"ט כסלו]] שנת [[תקל"ג]] (1763) הסתיימה תקופת החסידות הכללית ותלמידיו השונים של הרב [[המגיד ממזריטש]] פתחו כל אחד חצרות חסידיות משל עצמו, ולעיתים אף חלקו אחד על השני בנושא אופיה הרצוי של [[תורת החסידות]] והפצתה. עיקר החלוקה היתה הייתה בין [[אדמו"ר הזקן]] שייסד את חסידות [[חב"ד]] ששמה דגש על הבנת הדברים ומקום מושבה ב[[רוסיה]] הלבנה, לבין חסידוית [[פולין]] - חג"ת ששמו דגש על עבודת ה' ברגש הלב. הבולטות בחסידויות בתקופה ההיא: קרלין, לובלין ברדיטשוב ומזיבוז'.

עיקרי שיטת [[הבעל שם טוב]] חדרו לכל הזרמים ב[[יהדות]], וכך למשל הפכה [[תפילה]] ב[[שמחה]] לדבר שבשגרה. וכן ענין של [[השגחה פרטית]]. גם גילוייה העמוקים ביותר של תורת הבעש"ט, כגון הצמצום שאינו כפשוטו, דבר ההמחיה כל נברא בכל רגע מחדש התקבלו בכל פלגי היהדות ללא עוררין.וכן התורה שבכתב של החסידות - ספר התניא נלמד ונדפס בכל מקום בעולם.וכן יש [[ספרי חסידות]] של [[אדמו"רים]] שונים שנתפרסמו בכל זרמי יהדות אף בין אנשי ליטא, כמו הספר הקדוש [[שפת אמת]], [[מאור עינים]], [[ישמח ישראל]], והספר [[נתיבות שלום]].