חכמות חיצוניות
לימוד חכמות חיצוניות (נקרא גם: לימודי חול) הוא לימוד ועיסוק בחכמות העולם, כגון חשבון, אסטרונומיה, רפואה, לשונות זרות ועוד - חכמות הנחשבות חיצוניות ביחס לחכמת התורה[1]. באופן כללי, לימוד זה אסור על פי ההלכה, למעט באופנים מסויימים בהם הדבר מותר.
לימוד חכמות חיצוניות במוסדות חינוך נחשב לחמור יותר, בפרט לילדים צעירים. רבותינו נשיאינו פעלו ועודדו מיעוט ככל האפשר בלימוד לימודי חול, ופתיחת מוסדות חינוך שבהם ילמדו אך ורק לימודי קודש - חינוך על טהרת הקודש, וכן יצאו חוצץ נגד הלימוד באוניברסיטה.
גדרם[עריכה | עריכת קוד מקור]
חכמות חיצוניות אלו חכמות שאינם תורה, כדוגמת לימוד שפות חדשות, לימודי חול וכו', לצרכים שלא קשורים לתורה ומצוות.
האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]
לפי ההלכה, אסור לעסוק בחכמות החיצוניות, ואפילו מי שלמד את כל התורה כולה נאסר עליו לעשות זאת[2]. הדבר מותר אך ורק לתלמיד חכם, שיכול ללמוד מהם דברי תורה ודרך ארץ, באקראי[3].
איסור הקריאה בספרים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]
איסור מיוחד הוא איסור הקריאה בספרים חיצוניים, עליו נאמר במשנה[4]: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא . . רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים".
כמה דעות נאמרו בפירושם של "הספרים החיצוניים" שנאסרו בקריאה[5]. בגמרא[6] מובאים שני פירושים: א. בספרי צדוקים, הכופרים באמונה ובדברי חז"ל[7]. ב. רב יוסף אומר שאף בספר בן סירא - מה"ספרים החיצוניים" שלא נכללו בתנ"ך - נאסר לקרוא. הבעיה בספר זה היא דברי השטות שבו המביאים לביטול תורה[8]. לפי הסבר זה, האיסור הוא על עיסוק באופן קבע, אך מותר ללמוד ממנו באקראי לתועלת - כדי להפיק ממנו חכמה ומוסר; שהרי חז"ל מביאים בעצמם פעמים רבות ציטוטים מבן סירא[9]. וכדברי רב יוסף שם: "מילי מעלייתא דאית ביה דרשינן להו" [= הענינים המעולים שיש בו, דורשים אותם].
לעומת זאת, בתלמוד ירושלמי[10] נאמר שהאיסור הוא דוקא על ספרי בן סירא ודומיו, אך ספרי הומירוס וכדומה (שהם ספרי מינים ממש[11]) "הקורא בהן - כקורא באיגרת", היינו שמותר לקרוא בהם באקראי. הסיבה לחומרת הקריאה בספר כבן סירא אף יותר מספרי מינים היא, כיון שספרים אלו היו עלולים להתחבר לתנ"ך, לכן הקריאה בהם תביא לבזיון ספרי התנ"ך, מה שאין כן ספרים אחרים[12]. עם זאת יש המחליף את הגירסא בירושלמי, וסובר שעל ספרי הומירוס נאמר האיסור, ועל בן סירא הותר לקראו כאגרת[13].
אדמו"ר הזקן פוסק לגבי איסור הקריאה בספרים חיצוניים, שהאיסור הוא על ספרי מינים, שהם ספרי פילוסופים כופרים. ספרים כאלו אסור לקרוא אף בתוך ספריהם של גדולי ישראל שהביאו אותם, כי גם אותם גדולי ישראל עסקו בכך רק בשל צורך השעה להשיב למתווכחים איתם, אך כיום הדבר אסור[3]. במקום אחר מביא אדמו"ר הזקן שחל איסור על קריאת ספרי היסטוריה, מליצות ומשלים שאין בהם עניני מוסר ויראת שמים, משום מושב לצים[14].
הרבי הורה לרב ניסן מינדל, כשכתב מאמר על שיטת חב"ד באנגלית, להשמיט הפניות לספריהם של פילוסופים ופרופסורים שונים, כדי לא לעודד קריאת ספרים לא רצויים[1].
לימוד חכמת הטבע[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרמב"ם[15] כתב שמעשה בראשית הוא חכמת הטבע, ומעשה מרכבה הוא חכמת האלוקות. והאפודי פירש, שחכמת הטבע נקראת בשם מעשה בראשית כיון שהיא הקדמה נצרכת ללימוד חכמת האלוקות. הרבי הריי"צ ציין כי טענה זו היא טענתם של המשכילים, והאריך לבאר מדוע היא מושללת - כיון שטבעם של חכמת הטבע ושל חכמת האלוקות שונות זו מזו בתכלית. חכמת הטבע מדגישה את ההסתכלות על החומר של כל דבר, לעומת חכמת האלוקות שמלמדת להפשיט את ההסתכלות מהחומר אל הנפש והחיות האלוקית. מסיבה זו, רוב העוסקים בחכמת הטבע הם פוקרים וכופרים, והעוסקים בחכמת האלוקות מתחזקים ביהדותם ובהתקשרותם לבורא, כיון שמתרגלים להפשיט כל דבר ולהגיע לאחדות השם[16].
ההיתר[עריכה | עריכת קוד מקור]
מההיתרים ללמוד חכמות חיצוניות הוא - על מנת להתפרנס מהחכמה, או אם הוא יודע לנצל את החכמות הללו ללימוד התורה, כפי שעשו הרמב"ם והרמב"ן ועוד גדולי ישראל רבים[17]. הרבי במכתב[18] מבאר ומונה 6 אופנים שונים של לימוד חכמות האומות באופן המותר.
א. לימוד מתוך התורה, בהיותה ה'מפה' של כל ה'בניין' - העולם כמובא במדרש[19]. - דין לימוד זה הוא לימוד תורה ממש.
ב. לימוד דברים שהתורה מצווה ללמדם. כדוגמת המצווה לחשב את זמן המולד על פי מסלולי הירח[20], ומצווה על בית דין לדעת דרכי עבודה זרה וכישוף על מנת לדון כראוי. - דין לימוד זה הוא מצווה.
ג. לימוד כשהוא במקום שאסור ללמוד תורה[21]. - דין לימוד זה הוא מצווה, אבל באופן שלישי.
ד. לימוד לצורך קיום מצווה[22] - לימוד זה דינו כהכשר מצווה.
ה. לימוד - במידה הדרושה ולא יותר - לצורך פרנסה[23], או שמתפרנס מהחכמות עצמן 'קרדום לחתוך בהן' - דין לימוד זה הוא הכשר והכנה לדבר היתר.
ו. לימוד אף בלא צורך, אם רק יודע להשתמש בהם אחר כך לעבודת ה' או לתורתו. - וזהו הטעם שעסקו בהם הרמב"ם והרמב"ן.
הרבי הדגיש כי מכיוון שהאדם משוחד בענייני פרנסתו, ועלול להתיר לעצמו את הלימוד במחשבה שיעזור לפרנסתו אף אם באמת אינו זקוק לכך - לכן כדי להתיר לימוד חכמות חיצוניות למטרת פרנסה, יש להתייעץ עם אדם אובייקטיבי[24].
בתורת החסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]
אדמו"ר הזקן כותב שהעיסוק בחכמות אומות העולם נחשב כדברים בטלים בנוגע לעוון ביטול תורה. מלבד זאת, טומאתה של חכמת האומות העולם חמורה מטומאת דברים בטלים: טומאת דברים בטלים מטמאת רק את המדות של האדם המדבר, אך לא את המוחין שלו. אך חכמות חיצוניות מטמאות גם את המוחין של האדם הלומדם (חכמה, בינה ודעת)[17].
הרבי הסביר את הדיוק בהגדרת אדמו"ר הזקן שהלימוד "מטמא" את המוחין - כשם שבדיני טומאה וטהרה, לא ניכר שום שינוי במציאות הדבר שנטמא, ואין זו אלא נגיעה קלה, אך באמת נפעל שינוי עצום ביחס לדבר לגבי קדשים וכדומה; וכמו כן, הטומאה מתייחדת בכך שהיא חלה על כל יהודי ללא חילוקי גילאים, מתינוק בן יומו ועד זקן בן מאה ועשרים, אם נגעו בטמא - נטמאו. וכך הוא הדבר לגבי פעולתו השלילית של לימוד חכמות חיצוניות[25].
הסיבה לחומרתה הגדולה של טומאת החכמות החיצוניות היא, שחכמות אלו נלקחו בשבירת הכלים מאחוריים של ספירת החכמה בקדושה[17], וחכמות אלו הם החכמה שבקליפה. חכמות אלו הן ההיפך והמנגד לחכמה בקדושה: בעוד שבקדושה, החכמה היא ביטול, וככל שהאדם משיג יותר כך בטל יותר - בקליפה החכמות הם ישות ומביאות את האדם לגאווה ויהירות[26].
הסיבה לכך (בנוסף לכך שכל ענינה של הקליפה הוא ישות[27]) - היא ההבדל המהותי בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית: הנפש האלוקית עיקרה שכל, והבהמית עיקרה מידות. שכל הוא השגת הענין האובייקטיבי, ומידות הן הנגיעה האישית של האדם בענין; ובנפש הבהמית, אף שגם לה יש שכל, הרי השכל שלה הוא משרת המידות ומחפש תחבולות להשיג ממון, כבוד וכדומה, או מוצא הצטדקויות להנהגתו. וגם כאשר השכל של הנפש הבהמית עוסק בענין אובייקטיבי כמו לימוד חכמה, הוא תופס בכל תחום רק את הישות וההגשמה שבו, ולא את ביטולו לקב"ה[28].
רעיון זה היה מטרתם של היוונים בגזירותיהם "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" - מטרתם לא היתה שייפסק כליל לימוד חכמת התורה, אלא שתהיה התגברות החכמות חיצוניות של הקליפה על החכמה של קדושה. הם ידעו שהלומד חכמות חיצוניות הדבר מוליד בו ישות וגאווה, ורצון לעמוד על דעתו ולחפש את התענוג שלו מזה. הנהגה כזו תפעל שגם לימוד התורה ייעשה לשם התענוג שבמושכלות ומתוך קרירות וספיקות, עד שיוביל לכפירה בה'[29].
ההיתר[עריכה | עריכת קוד מקור]
במקרים בהם הותר ללמוד חכמות חיצוניות, יש בכך אף מעלה גדולה. על כך אמר שלמה המלך[30] "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ", ומבואר בזוהר[31] שכוונתו לבטא שיש יתרון שנעשה בחכמת הקדושה דוקא מתוך ועל ידי בירור הסכלות. ה"סכלות" כאן אינה שטות אלא חכמות חיצוניות, המביאות לישות, שעל ידי לימודם באופן הנכון לפי חכמת התורה - כמו לימוד חכמת התכונה לצורך ידיעת קידוש החודש - פועלים גם בהם את הביטול, ואז מוסיפות הן אור גדול יותר בחכמת הקדושה שלא היה בה מצד עצמה. אור זה הוא מבחינת פנימיות הכתר.
ענין זה הוא גם ההסבר להודאת יתרו "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹקִים"[32], עליה מבואר בזוהר[33] שהיא היתה הכנה הכרחית שרק לאחריה היה יכול להיות מתן תורה: יתרו מייצג את החכמה של הלעומת זה, וכאשר הגיע והתבטל לחכמת הקדושה - נוסף בה אור גבוה יותר ממה שהיה בה קודם לכן, ובכחו של אור זה היתה יכולה לרדת למטה במתן תורה.
אמנם, לא כל אחד יכול לפעול בירור זה (ולכן אמר שלמה המלך "וראיתי אני", שרק הוא בזכות גודל חכמתו הצליח לראות יתרון זה). מי שאצלו חכמת הקדושה אינה בשלימות, ביטולו לקב"ה אינו מוחלט וייתכן שבהתעסקותו בחכמות חיצוניות יימשך אחריהם ותגבר בו הישות. רק מי ששלם בחכמתו ובביטולו בקדושה, בכחו לברר בירור זה - כמו שלמה המלך, הרמב"ם והרמב"ן[28].
אצל רבותינו נשיאינו[עריכה | עריכת קוד מקור]
אדמו"ר הזקן היה בקי בחכמות חיצוניות רבות. כבר בהיותו אברך צעיר נודע לתהילה בעקבות הצלחתו לתקן את שעון השמש באחוזת הנסיך בוויטבסק, על פי ידע מתוך הגמרא[34]. תלמידו, רבי יצחק אייזיק אפשטיין מהומיל, מעיד שהיה חכם בחכמת התכונה,
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין תשבורת, רפואה ואלגברה, "ועוד כמה ענינים וחכמות אי אפשר להעלות על הכתב"[35]. הוא מסביר שאדמו"ר הזקן לא למד את החכמות, אלא הכיר את עניניהם מתוך תורת הקבלה, וכאשר הבקיאים בחכמות אלו הסבירו לו את יסודותיהן, הצליח במהירות להבין מדעתו עוד סברות חדשות שלא נאמרו לו[36].
אדמו"ר המהר"ש היה בקי בשפות, ובחכמת הרפואה, וכתב בעצמו מרשמים רפואיים[37].
אדמו"ר הרש"ב אמר לתלמיד בליובאוויטש: "מדוע אתה לומד חקירה? סבור אתה שגדולי ישראל אשר ידעו חכמות חיצוניות, ידעו זאת מספריהם החיצונים, חס ושלום? האמן לי, שישנה לי ידיעה בכל החכמות" - וכאן פירט הרבי שמותיהם של מספר חכמות - "סבור אתה שלמדתי מספריהם? לא, אפילו לא את ה"מורה". אלא, כאשר לומדים תורה, יודעים הכל"[38].
הרבי למד בילדותו שפות זרות בזמנים בהם שהה במקום שאסור בלימוד תורה[39]. בנערותו למד לימודים כלליים נוספים עבור בחינות הבגרות, בזמן שלא גרע מאומה מלימודי הקודש הרבים שלו[40]. אחר נישואיו, בתקופת מגוריו בברלין ובפריז, למד לימודים אקדמיים בהוראת חותנו הרבי הריי"צ. הרבי התמקד בעיקר בלימוד מדעי הטבע, וידוע על תארים שקיבל בתחומי הנדסה ופיזיקה[41]. הרבי השתמש בידע שרכש באוניברסיטה על מנת להוכיח את דעתו ההלכתית בנוגע לשאלות הלכתיות-טכנולוגיות[42].
בשיחה מסויימת הזכיר הרבי חיבור של פרופסור מסויים, עצר ואמר בחיוך: "אם היו אומרים זאת בשם רב, לא היו מתחשבים בכך, אבל כיון שאומר זאת "פרופסור", צריך לשמוע את דבריו, גם אם הם היפך השכל"[43]...
לימודי חול במוסדות חינוך[עריכה | עריכת קוד מקור]
באופן מסורתי, התנגדו רבותינו נשיאנו לכל לימודי החול במוסדות החינוך ותמכו במתכונת ה"חדר" המסורתית[44]. בתקופות מאוחרות יותר, כאשר הקימו מוסדות חינוך לילדים מבתים שאינם חסידיים ואף אינם דתיים, התירו לעיתים לשלב לימודי חול במוסדות. אמנם, ענין זה היה בהוראת שעה בלבד, בדוגמת בית הבראה לחולים שבו יש סדרים שאינם מתאימים לבריאים[45]. הרבי כתב: "לכתבו אודות בי"ס, בו ילמדו לימודי קדש וגם להבדיל לימודי חול. בכלל בכגון דא תלוי בתנאי המקום והאישים ועד לשני הקצוות בזה: בתנאים מסוימים התנגדו רבותנו נשיאינו לזה בכל תוקף, ובתנאים מסוימים אחרים, אף שלא התעסקו ביסוד בי"ס אלו אבל מאחורי הפרגוד סייעו בדבר, ומובן שאופן האחרון היה נדיר ביותר אבל בכל זאת קרה לפעמים"[46].
בכל אופן, הורה הרבי שמוסדות בהם לומדים לימודי חול לא יהיו בשום אופן מסגרת של "ישיבה"[47].
גם במוסדות אלו, דאגו הרבי הריי"צ והרבי להבהיר שבתכנית הלימודים יש להדגיש שלימודי הקודש הם העיקר, ולימודי החול הם טפל.
מסיבה זו, נלחמו שבתחילת היום ילמדו לימודי קודש, ולימודי החול יילמדו רק בהמשך היום[48]; וכאשר נחקק חוק המחייב ללמוד בתחילת היום קרה בו הרבי הריי"צ גזירה מרה, ונאבק לביטולה[49]. כשאין אפשרות אחרת, הורה הרבי לפתוח בלימודי קודש של שעה אחת, אחריהם לימודי החול ובהמשך שאר לימודי הקודש[50].
כמו כן הורו רבותינו שתמיד יהיו לימודי הקודש יותר מלימודי החול. וכן עודדו למעט ככל האפשר בלימודי החול, אך ורק במינימום המוכרח, ולהוסיף ככל הניתן בלימודי הקודש[51]. הרבי התייחס לרחמנות הגדולה על הילדים שנאלצים לבזבז את זמנם על לימודים אלו[52].
הרבי התריע כנגד המצב במוסדות החינוך בארצות הברית בהם לומדים לימודי קודש ביחד עם לימודי חול - שניתנת חשיבות ותשומת לב יתירה ללימודי החול על חשבון לימודי הקודש, הן בהשגחה על רמת הלימוד, ברמת חומרי הלימוד ובכבוד שנוחלים התלמידים על השגיהם בלימודים אלו, והן בתנאי השכר של המורים למקצועות אלו. מצב זה מעוות את סולם הערכים של התלמיד ומשדר לו זלזול בלימודי הקודש, חלילה, ולכן נוגד את החינוך הראוי ויש לפעול לתקנו במהירות ובשלימות[53].
במקומות בהם ביקשו לארגן מסגרת מיוחדת ללימודי קודש בשעות אחר הצהריים והערב ללומדים בבתי ספר או מכללות, בירך הרבי על היוזמה בכללותה, אך ביקש להבהיר שלא תהיה בכך נתינת הכשר ללימוד במוסדות כאלו[54].
לימוד באוניברסיטה[עריכה | עריכת קוד מקור]
| ערך מורחב – אוניברסיטה |
פעמים רבות הביע הרבי בכל תוקף את דעתו בשלילת הלימוד במכללה (קולג'), מכמה סיבות: א. האווירה בלימודים אלו חדורה בכפירה בה' ובהשגחתו. ב. בלימודים אקדמיים משולבים לימודים שהם בגדר עבודה זרה. ג. האווירה בקמפוסים היא של פריצות מוחלטת והיפך הצניעות[55].
במכתב לאברך ששימש בשליחות ורצה ללמוד במכללה, האריך הרבי בחומרת הענין בפרט בתור שלוחו של הרבי, שכאשר הולך ללמוד במכללה, הוא מושך עימו את הרבי לשם[56].
במענה לשני בחורים שאינם חסידי חב"ד, ששאלו את הרבי אם מותר ללמוד במכללה, השיב הרבי שעל המכללה חז"ל נאמר: ודברת בם - ולא בדברים בטלים ולא בחכמות חיצוניות. ולכן, זה אפשרי בתנאי שזהו לימוד מקצוע כגון סנדלר, חייט או סוחר, והאדם לומד ספציפית את עיקר המקצוע ואינו מתייחס לטפל. אך כאשר אדם לומד במכללה כדי להתמצא בתרבות ולהרחיב את הידע (וכלשון הרבי: "לדעת על שייקספיר איינשטיין וכו'"), חל איסור ללכת ללמוד שם. הרבי סיפר אז על דו שיח בינו ובין אשה דתית שתכננה לשלוח את בנה לתיכון ואחר כך למכללה, כדי שיהיה "בן אדם" ויתמצא בהסיטוריה ובחכמות חיצוניות. הרבי שאל אותה בתגובה, אם היא יודעת מתי נולד רבא, והיא ענתה לרבי: "מדוע לי לדעת? הרי לא פגשתי אותו מעודי", הרבי סיים וקבע שבצורה כזו הלימוד במכללה אסור לגמרי[57].
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- פרצתי בצחוק, יחס הרבי ללימוד חכמות חיצוניות ולחינוך על טהרת הקודש, במדור 'חיי רבי' שבועון כפר חב"ד גליון 1842 עמוד 34
קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- לימוד במוסדות אקדמיים, ליקוט מדברי הרבי באתר צעירי חב"ד
- הרב אליעזר וילשאנסקי, לימודי חול בישיבה חב"דית – יש חיה כזאת?
הערות שוליים
- ↑ 1.0 1.1 מענה הרבי - נדפס בהערות וביאורים, גליון א'קכח, ע' 10.
- ↑ ספרי ואתחנן לד. מנחות צט, ב.
- ↑ 3.0 3.1 הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ג, סעיף ז.
- ↑ סנהדרין פרק י, משנה א.
- ↑ ראה בהרחבה בנושא בתורה שלמה, כרך יט, ע' רצה ואילך.
- ↑ סנהדרין ק, ב.
- ↑ לגירסת הרי"ף ועוד: בספרי מינים.
- ↑ רש"י, רי"ף, פירוש המשנה לרמב"ם ועוד.
- ↑ ריטב"א בבא בתרא צח, ב.
- ↑ סנהדרין פרק י הלכה א.
- ↑ ראה פירוש המשנה לרמב"ם ידים פרק ד, משנה ו.
- ↑ שירי קרבן לירושלמי שם.
- ↑ באר שבע לסנהדרין שם.
- ↑ שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן שז, סעיף ל.
- ↑ מורה נבוכים, בפתיחה.
- ↑ רשימת אדמו"ר הריי"צ, נדפסה בהוספות לספר החקירה - דרך אמונה, קמה, ב ואילך.
- ↑ 17.0 17.1 17.2 תניא סוף פרק ח'.
- ↑ אגרות קודש חלק ג', אגרת תצה.
- ↑ בראשית רבה בתחילתו.
- ↑ משנה תורה הלכות קידוש החודש פרק א' הלכה ז'.
- ↑ עיין באחרונים שולחן ערוך אורח חיים ריש סימן פ"ה. בדוגמת שמואל שלמד מסלולי גרמי השמים בזמן שנפנה לבית המים.
- ↑ כרב שלמד אצל רועה איזה מום קבוע ואיזה עובר.
- ↑ ראה דרך מצוותיך קד, ב.
- ↑ שיחת י"ג תמוז תשמ"ב.
- ↑ שיחת י"ג תמוז תשמ"ב.
- ↑ ראה (בנוסף למאמרים שצויינו להלן) דרך מצותיך מצות מילה ח, סע"א ואילך. אגרות קודש אדמו"ר הרש"ב חלק א, ע' קצ.
- ↑ ספר המאמרים תש"ט שבהערה הבאה.
- ↑ 28.0 28.1 ראה בהרחבה אור התורה יתרו (חלק ג) ע' תשל ואילך. ספר המאמרים תרמ"ז ע' עח ואילך. עטר"ת ע' רפט ואילך. תרפ"ה ע' קצד ואילך. תש"ט ע' 52 ואילך.
- ↑ ספר המאמרים תרפ"ד ע' קנז ואילך.
- ↑ קהלת ב, יג.
- ↑ חלק ג מז, ב.
- ↑ יתרו יח, יא.
- ↑ חלק ב סז, ב.
- ↑ ראה רשימת דברי ימי חיי רבינו הזקן, ע' 20.
- ↑ מכתבו שנדפס בהוספה לספר "שני המאורות" - קנג, ב.
- ↑ שם קנד, א.
- ↑ ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש (בעריכת הרבי) ע' 21. באגרות קודש אדמו"ר שליט"א חלק ח"י, אגרת ו'תשעז: "ידוע אשר כתב - בלשון החסידים ומסורת משפחתית - "רעצעפטין", כמובן לטינית בסגנון רופאים וכו', אף שפשיטא שלא למד באוניברסיטות וכיו"ב. וכן הי' בהספרי' שלו כמה ספרים בחכמת הרפואה ומהם גם שלא בלה"ק". ובשיחת י"ג תשרי תשי"ב (אות יז במהדורת השיחה שנדפסה בתורת מנחם) : "לאדמו"ר מהר"ש הי' ידע רב בחכמת הרפואה, והי' כותב בעצמו "רעצעפטן" (מרשמים) לתרופות, ושולח לבית-המרקחת. - ב"אותו מקום" הי' לו מדף עם ספרים בלטינית, וכשנפנה לשם, הי' מעיין בהם, וכך למד חכמת הרפואה".
- ↑ ספר השיחות תורת שלום, ע' 1.
- ↑ ימי מלך, א, ע' 137.
- ↑ שם, ע' 158.
- ↑ שם, ע' 380 ואילך. ע' 453 ואילך.
- ↑ מכתב הרבי, נדפס ביגדיל תורה (ירושלים) שנה שלישית גליון א (ט) ע' 8. וראה בהרחבה בימי מלך שם, ע' 408.
- ↑ שיחת שבת פרשת ראה תשל"ד, בגירסת ועד הנחות בלה"ק.
- ↑ ראה בהרחבה בערך תנועת ההשכלה.
- ↑ שיחת י"ב תמוז תשי"ז. (אותיות יד-טו במהדורת השיחה בספר תורת מנחם)
- ↑ אגרות קודש אדמו"ר שליט"א חלק כ, אגרת ז'תקנא.
- ↑ אגרות קודש אדמו"ר שליט"א חלק יח, אגרת ו'תתקמג. חלק יט, אגרת ז'קצג.
- ↑ אגרות קודש אדמו"ר שליט"א חלק ו, אגרת א'תרלה. ובמקורות שבהערה הבאה.
- ↑ אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ו אגרת א'תתכז, ובמקורות שנסמנו שם.
- ↑ אגרות קודש אדמו"ר שליט"א חלק יג, אגרת ד'שצז.
- ↑ אגרות קודש אדמו"ר שליט"א חלק ח, אגרת ב'רסח. חלק ט, אגרת ב'תתי. חלק י, אגרת ג'רנב. חלק יג, אגרת ד'תנח. ועוד.
- ↑ אגרות קודש אדמו"ר שליט"א חלק י, אגרת ב'תתקצא.
- ↑ שיחת פורים תשכ"ב. אגרות קודש אדמו"ר שליט"א חלק כב, אגרת ח'תטז.
- ↑ לקוטי שיחות חלק כד, ע' 351-352.
- ↑ לקוטי שיחות חלק ט"ו, שיחת נח ב.
- ↑ אגרות קודש אדמו"ר שליט"א חלק ג, אגרת תשנה. חלק ד, אגרת תתט.
- ↑ "בסוד שיח" ח"ב (הוצאת "ופרצת", תשנ"ב) ע' 11.